כוראוגרפיה, עיצוב תלבושות, חלל ופס קול: אבשלום פולק/ עיצוב תאורה: יואן טיבולי/, איורים: רוני פחימה, שמרית אלקנתי, שירז פומן/ רקדנים יוצרים: אופיר איטח, נועה הן, נגה הרמלין, תומס וולסבוט, אחינועם חי, מרתה-לואיזה ינקובסקה, עוז מלאי, עמית מרסינו, צבי פישזון, ג’וי קמין, מיכל רוטמן, מסלול להכשרת רקדנים תל אביב, שנה ב’/ מרכז סוזן דלל 3.1.2019
“קראמפ” היא יצירתו השנייה של אבשלום פולק והפעם במסגרת החדשה של “תאטרון מחול אבשלום פולק”. היצירה מתארת מלך גרגרן המתעלל בנתיניו הכנועים ופולק מסביר בתכניה: “בעולם מדומיין המבוסס אמת ומציאות אכזרית, מכיל שליטים מוזהבים עם בעיות מעיים, נתינים צמחיים, בדרנים, לוחמים, ושאר אוהבים וכולם מחפשים משמעות לעכשיו, לעבר, ולמה שיהיה…” עיצוב התלבושות, המשרתים, הגנדרנות, המחוות, הגינונים בחצר המלך, כמו גם השימוש בטקסט צרפתי, העלו בדעתי את ורסאי שלפני המהפכה.
שם היצירה “קראמפ” עשוי לתת פרשנות נוספת לכתוב בתכניה, כי קראמפ הוא צאצא של ריקודי רחוב שמבטא בתנועה אגרסיבית ואנרגטית את הזעם של אוכלוסייה המצויה בשולי החברה. תנועה כזאת לא מצאה ביטוי ביצירה, ואולי דווקא “האין”, בא להצביע שדווקא לאותה תנועה פולק מייחל, שאותם נתינים צמחיים יתעוררו להביא מהפכה. משמעות נוספת של ” קראמפ” היא כיווץ שרירים כואב, אולי תוצאה של מיחושי בטן קשים של המלך שאוכל ואוכל ואפילו ארחיק לכת ואציע שמדובר בהתכווצות הקהל למראה החברה המושחתת על הבמה המתקשרת למציאות.
יהיה הפירוש אשר יהיה, עבורי השאלה העיקרית היא איך הנושא והרעיון מתורגמים ליצירה אמנותית העומדת בזכות עצמה. אלמנטים תיאטרליים טובים תומכים בנושא ובהם טקסט של שירה מדהימה אקסטרוואגנית בתיאור של המלך ,”הטחורים שלי חומים והכבד שלי שחור…. אבל כדור החרא שתקוע לי בתחת, בפי הטבעת זה שלי! שלי! שלי!” (מתוך “המלך סובל”), או תיאור מרתק של מאכלי המלך במהלך היממה, למשל, “בחצות אני קורא לקונדיטור שלי, פותח את פי במאוזן ובולע, בולע, בולע..” (מתוך “המלך אוכל”). גם עיצוב תלבושות מחמיא, תאורה יפה אלא שהמרכיב העיקרי – המחול – הוא חלש. שפת התנועה היא רובה סתמית כמו פתרונות ראשונים העולים בחכה, לפני בחירות וסינון. ניתן לטעון שתנועה סתמית עולה בקנה אחד עם הנושא של חברה עם נתינים צמחיים, אלא שאני טוענת שניתן למצוא פתרונות מפתיעים ורעננים גם בנושא של “סתמיות”. פתרון חלקי לעורר עניין, גם כאשר השפה התנועתית דלה, הוא שימוש בעומס שאולי עשוי לחפות על הפרטיקולרי, לטובת סוג של מהומה גדולה של “עושים, זזים, פועלים, מביאים, לוקחים, מנגנים” שאפשר לראות בה תאומה של בולמוס האכיל. סוג של אמירה שבאותה ממלכה רקובה הכמות באה לחפות על היעדר משמעות ערכית, מבחינת ההיפוך של “מעט הוא הרבה”. מתוך יצירה שארכה כשעה, היו רק דקות ספורות עם ריקודים קצרים שנחרטו בזיכרוני, כמו הסולו של נגה הרמלין שהוא מחול תזזיתי דחוס של גינוני חצר העומד להתפקע, או ריקוד רביעית בנות המתקדמות במעגל עם עבודה קישוטית עדינה בכפות הידיים בהשראת גינוני החצר, וגם ההתחלה של הריקוד הקבוצתי לקראת סוף היצירה שגם בה ניתן לראות השפעה דומה.
שחקן/רקדן הותיק צבי פישזון הוא המלך, על ראשו פיאה ענקית ועל פיו יישק דבר. התרשמתי מהאופן שהקריא בצרפתית את השירים עם המלים הבומבסטיות, “אני מלך כבד אווז, שליטם של שדות הקורנישונים, בנו של אלוהי הגבינות הכחולות….”. פישזון הפגין יכולת משחקית טובה אבל עיצוב הדמות והתנהלותה התנועתית עדיין פרומים מדי, דורשים בימוי והידוק. הרקדנים טובים אבל חסר היה ברק של ביצוע החומרים התנועתיים שאפיין את הלהקה בעבר ושהיה תוצאה של לקסיקון תנועה מדיוק שעבר שיוף. צירוף המסלול של הרקדנים הוא רעיון טוב. זאת הזדמנות לרקדנים לרכוש ניסיון על הבמה וגם פותר בעיות כספיות לכוראוגרף שתקציבו לא מאפשר לחרוג מהרכב קאמרי. יחד עם זאת, לא ברור מה היה תפקיד אותם עשרות רקדנים בבגד גוף שחור העוטף כמעט את כל הגוף, עם מטפחת לבנה בוהקת, דמוי פפיון הצמוד לחזה. האם היו אלה הפחדים של המלך? אולי סוג של שדונים בבקבוק שפרצו החוצה? באחד הקטעים הרקדנים עמדו בטור, אוחזים במתני הרקדן שלפניו ויוצרים מעין שרשרת שהיא סוג של מגבלה תנועתית כאשר הפתרונות צפויים. אני מכירה את רקדני המסלול והם צעירים מוכשרים שראויים ליותר.
יש לי זיכרונות נפלאים מהיצירה הראשונה “דיו כאן” של ענבל ובהמשך מעשרות היצירות הנפלאות של להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק. חשוב שהלהקה תשרוד, תמצא קול חדש משלה שתצדיק את המשך קיומה. יש רקדנים טובים ומסורים, יש סטודיו ללהקה ואני משערת שישנה תמיכה של מנהל תרבות אותה מקבלת הלהקה בזכות עשייה נהדרת רבת שנים. פולק הוא אמן מוכשר ועתיר ניסיון שהגיע מתחום התאטרון אבל אינני בטוחה שהכוראוגרפיה היא התחום הכי חזק שלו. ההחלטה של פולק לשנות את הקידומת מ”להקת מחול” לעבר “תיאטרון-מחול” מצביעה על מחשבות ליצור מסגרת המתאימה יותר לכישוריו, עם מינון שונה בין מחול לתאטרון, אבל ב”קראמפ” החדש עוד לא נולד.
