הרמת מסך 2018, מנהלים אמנותיים: איציק גלילי ומאטה מוריי, 3 מסכים, מרכז סוזן דלל, 15-17.11.2018
בצילום רוני חדש וכרמל בן אשר רוקדות את “קורבנות ודימויים”, צילום: גנדי טשליצקי
הרמת מסך 2018, מנהלים אמנותיים: איציק גלילי ומאטה מוריי, 3 מסכים, מרכז סוזן דלל, 15-17.11.2018
במת “הרמת מסך” התאפיינה השנה בסגנונות מחול, בכוריאוגרפיות בנויות במקצועיות וברקדנים מבצעים טובים עד מצוינים. מה שהיה חסר זאת רעננות יצירתית הטומנת מרכיב של הפתעה. במת “הרמת מסך” בניגוד לבמת “גוונים במחול”, מיועדת ליוצרים בעלי ניסיון ולהבנתי היא מבקשת לאתגר אותם בהמשך חיפושי דרך. אינני מחפשת את הניסיוני כערך עליון ובוודאי לא כאשר הוא גולש לגימיק, כפי שקורה במקרים רבים בלהט אחר החיפוש הטרנד האחרון, ובכל זאת הייתה לי תחושה לא נוחה שמרבית היוצרים מסתגרים במוכר והבטוח ולא די מעיזים.
העבודה שנתנה מענה לציפייה “אחרת” הוא הדואט “קורבנות ודימויים” של רוני חדש (מוזיקה: נעה איילי, עיצוב תלבושות: דריה קרסנובה) שרקדו כרמל בן אשר וחדש. שתיהן רקדניות נפלאות, גמישות להפליא, כמו קורצו מאותו ד.נ.א. לדברי התכניה היצירה עוסקת בשאלה “האם יש דרך לחמוק ולהיות גוף בלי דימוי?” ואולי כחלק מהניסיון למצוא פתרון איך לתרגם רעיון זה למחול, הרקדניות כיסו את ראשן בשמלות מבד דקיק פסטלי שביטלו את קונטורת הגוף ושינו אותו לטורסו מוארך מלבני חסר פנים שממנו צצות הידיים והרגליים. הריקוד הוא דיאלוג בין שתי הרקדניות, אבל כאשר אין קשר עין, הן נדרשות לעורר רגישויות רדומות בגוף שעד עתה לא נדרשו להן. איך לחוש מה השנייה עושה? איך לחוש היכן היא עומדת? יושבת? מתקדמת? השקט המלווה את תחילת היצירה עוזר לריכוז, לתור אחר האנרגיות העדינות ביותר של האחת לשנייה. הסתרת הפנים היא לבישת מסכה, מעניקה להן חופש כי היא חוצצת בין האינדבידואל המזוהה לקהל, דוחה מחויבות או ציפיות וגם מאפשרת להן להעניק לכל הרהור זניח ביטוי תנועתי. אין להן כבר חתימה ואחריות. נוצרה שפה תנועתית מקסימה, עדינה, בנויה מרסיסי תנועות שרובן מתמקדות בקצות אצבעות הידיים ובהונות הרגליים שם הראדרים פועלים במלוא הרגישות. על הרצפה, לאורך הקיר האחורי נדלק פס אור דק מרצד כמו מד אנרגיה ויזואלי של החשמל הסמוי שנוצר בדיאלוג בין השתיים. בהמשך, הפנים גלויות והרקדניות ניראות כמו נימפות, כאילו שייכות לבלט “אחר הצהריים של פאון” של ניג’ינסקי והן דבוקות זו לזו, חוברות לגוף אחד ומציגות שלל הפתעות הדורשות גמישות בלתי רגילה. עכשיו הן מעניקות לקהל את מה שהוא מבקש – חגיגה של מעברים צורניים מעוררי השתאות. לעיתים הזכירו פתרונות תנועתיים של ענבל פינטו. וכמו שהתבגרו, הן מקלפות מגופן את השמלות, חושפות את גופן, רוקדות את עצמן ונעלמות כשהן מותירות על הבמה את הבד/מסכה.
“לרגלי השולחן הנמוג” מאת ובביצוע תמר לם וידוויד קרן שייך היא יצירה מוזרה ומפתיעה. לם וקרן הם זוג מוכשר ואמני במה ותיקים כאשר את הרעיון ליצירה המטורפת שאבו מהחיים שלהם כבני זוג שמטפלים בשלושה ילדים, כלב, חתול, רבים עם השכנה ועוד ועוד… ביצירה הם צובעים את החיים היומיומיים על העשייה השגרתית, כמו הכנת חביתות לילדים, בצבעים של אגדה בנוסח הבלטים הקלסיים המספרים על אגדות, מכשפות ומאבקים בין הטוב לרע וכדומה. יצירתם יכולה להיות פארודיה ביקורתית על הבלטים אבל גם שאיפה כמוסה לתאר את חייהם כפנטזיה, כשעשוע. הסיפורים המוזרים, נוסח אגדות האחים גרין מעניקים ריגוש של סיפור נוראי, כמו הפיכת הילד לחתול, וגם אפיק להשתחרר מההיגיון, מהמחויבויות ולתת דרור למה שהם באמת רוצים וזה לנגן, לשיר, לרקוד ולהיות קוסמים, למלא את הבמה בעשן לבן של אוקוס פוקוס. קשה לעקוב אחרי כל הסיפורים השטותיים, המבלבלים, ואולי גם לא צריך, כי אולי זאת המטרה. הם פשוט מציעים לצופה להסתכל על החיים בתמימות של ילד, לצחוק על עצמם, על החיים, כמו גם על השמות הגדולים של המחול, למשל, טרישה בראון ופינה באוש. וכל זה משמש מסגרת להביא לידי ביטוי את מיגוון היכולות שלהם כפרפורמרים ששמחים להעיז.
ב”קולוניה” מאת טליה בק למוזיקה מקורית של גיא שרף, מככב גוף תאורה מרתק שעיצב זוהר שואף. מתוך החשכה מתקרבים באיטיות נקודות אורות כמו שייכות לספינת חלל והן מותירות מאחוריהן שובל אור. זה יופי מהפנט שאולי טומן בתוכו סכנה. האורות מתקרבים, מאירים את הבמה, ומתגלה קבוצת רקדניות העומדות בשורה זו לצד זו עם ידיים מחוברות ורוקדות מעין ריקוד פולחני לחלליות המגיעות. האם הן מקדמות את החלליות בברכה? ציפו להן? או מבקשות להמעיט מהסכנה? בה בעת, בקדמת הבמה, הרקדנית המצוינת קרן לוריא פרדס במחול מהיר וירטואוזי, כמו כוהנת השבט. הכל מהודק – החלליות, המקהלה והסולנית – כאשר האחרונות ניראות כמהופנטות, נשלטות על ידי אורות החלליות. בהמשך הקסם נמוג, כמו חשה היוצרת שסטתה מהכיוון שמעניין אותה. החלליות מתגלות בעירומם כגופי תאורה יפים אבל כאלה שאפשר לראות בבתים ובמלונות, ואילו המקהלה הופכת לקבוצת רקדניות מפוזרות בחלל שמבצעות קומפוזיציה שלא מצאתי בה עניין מיוחד.
שמחתי לראות יוצרים המזוהים עם הבלט הקלסי שבו תחום היצירה הוזנח קשות במשך עשרות בשנים.
יצירתו של יגור מנשיקוב “The other me ” מצביעה שנולד כוראוגרף מוכשר ורציני. היצירה בהשראת “עליסה בארץ הפלאות, של לואי קרול כאשר בבוקר עליסה קמה ואומרת שהיא יודעת מי היא אבל הספיקה לעבור הרבה שינויים. היצירה היא לקבוצה של רקדנים מעולים ובהם מריה סלקטור, ענאל זטייקין, תכלת הר-ים, ג’וף איטקו, מוריאל דבי ויגור מנשיקוב ועיצוב תלבושות של מעיין פז. מנשינקוב הצליח לתרגם את הרעיון לקומפוזיציה טובה וגילה יכולת להניע קבוצת רקדנים בחלל תוך תחושת זימון מוזיקלית נכונה. הבחירה של החומרים תנועתיים המזוהים עם הבלט הניאו קלאסי היא טובה אבל הוא בשל להתחיל לגלות את הקול שלו.
יצירה נוספת היא If it’s not soup, it’s wet bread מאת עמית ירדני. זאת פרודיה על מאצ’ואיזםי ומבוצעת על ידי הרקדנים המעולים תומר גיאת, עמית ירדני, מיכה עמוס, שניר נקר. וורוניקה שור עיצבה את התלבושות עם עור שחור שהעצימו את הדימוי של הגוף הגברי הסקסי והחזק. אהבתי את השילוב של קטעים שהם קומפוזיציה מאורגנת במקצועיות לבין קטעים שהם שעשוע כאשר ירדני מעז להשתעשע בכל תנועה. זה ריקוד קליל, פרודי עם ביצוע מבריק ואני ממתינה לעבודות נוספות.
יתרת העבודות נוצרו על יוצרים מוכשרים והן מיינסטרימיות באופיין, אם בבחירת הנושא ואם מבחינת השפה התנועתית. Nature מאת לוטם רגב (רקדנים: מתאוס וראן רוסום ולרגב, מוזיקה מקורית: ואן רוסום, עיצוב תלבושות: נועה מנצ’ו) הוא דואט לשני רקדנים גברים שבתחילתו מתבסס בפתרונות תנועתיים של יחסי שולט/נשלט, אקטיבי/פסיבי כאשר ההתחלה מסקרנת כאשר כף הרגל של רגב דוחפת, מגלגלת ומרימה את ואן רוסום. הבחירות התנועתיות טובות. כצפוי, בהמשך התפקידים מתחלפים כאשר אחד מהרגעים הטובים שנחרטו בזכרוני הוא כאשר, שניהם עם גוף חשוף יוצאים בריקוד שכולו זרמים ואימפולסים בגוף. האוניסונו המדויק של תנועה זורמת הייתה מרשימה.
“מראמו” של רבקה לאופר ומתאוס פאול ואן רוסום שהוא דואט רגיש של גבר ואישה בביצוע מוקפד. דואט נוסף, Gever forever של עידו גידרון (רקדנים: רוני רחמים/מדיסון הוק וגידרון, מוזיקה מקורית: אורגד מרציאנו) מתחיל עם ידיים שלובות כשהם נעים באיטיות מירבית, קשובים זו לזו ושואבים אותך פנימה בסקרנות אבל בהמשך הדואט איבד מכוחו.
דנה מרכוס יצרה את Bubble point וכתבה בתכנייה: “כשמשהו מערער על צרכינו הבסיסיים…אנו מתחילים לבעבע.. מסתערים על הרחובות, המציאות מחייבת לעשות מעשה…” בניגוד ליצירות האחרות הקמריות, כאן מדובר במחול של קבוצה גדולה של רקדנים ובראשם איילת בשור, מיכה עמוס, נועם שויטש, שמואל חלפון, ניר אלבז דוד פרנק שאליהם חברו תלמידי הסדנה להכשרת רקדנים בגעתון. את המוזיקה המקורית כתב אבי בבלי. התפעלתי מהכישרון ומהמקצועיות בו השתמשה ברקדנים בחלל בקומפוזיציות מורכבות שיוצרות התפרצויות של מערבולות של כעס ואנרגיה. בתנועה של הרקדנים הייתה תנופה והתגייסות אנרגטית שמאפיינת את עבודת הסדנה בגעתון.
ואם הכל כל כך טוב ,למה אני חשה לא בנוחות? הרבה כישרונות, כל כך הרבה עבודה, ולזכות המנהלים האמנותיים לא היתה גלישה לגימיקים, אבל יוצרים יקרים, צריך יותר להעז.
