במסגרת מחול קנדה דאנס (Cana Danse) הגיעה לארץ להקת Ballet B מוונקובר שהעלתה תכנית מיינסטרימית עם כוראוגרפיה הבנויה במקצועיות לפרטי פרטים כשהנדוניה העיקרית אלה הרקדנים הנפלאים. גם הרקדניות של להקת לה קארה דה לומב הן מצוינות, אבל זאת תכנית המציגה את העשייה הניסיונית בקנדה. היצירה “דואטים לגוף ולכלי נגינה” נוצרה על ידי דניאלה דנוייה ב-2003 בשיתוף המוזיאון לאמנות עכשווית במונטריאול, ומאז הופיעה ברחבי העולם וקיבלה שבחים רבים.
מדובר במיצב של כוראוגרפיה/סאונד ושל תנועה/צליל. הקהל יושב על הבמה ובשורות הראשונות באולם ותוחם את ההתרחשות האינטימית. מה שראיתי העלה בדעתי אירועים אוונגרדיים בינתחומיים של שנות ה-60 וה-70 שראיתי בארה”ב כאשר באותן שנים היה להט לפרוץ מסגרות המדיה ולאמץ אפיונים של מדיה שונים כדי לגלות את הלא מוכר. בדרך כלל הם ניזונו מ”חוקי משחק” – סוג של מגבלות הטומנות בתוכן הזמנה לפתרונות ייחודיים. להבנתי, במיצב שראיתי יש מרכיבים מתוכננים, מעין שלד מקובע המגיב לפתרונות של “חוקי המשחק” הנענים למקריות,למקום, למצב הרוח או כל גורם אחר המשפיע על הגוף.
על הבמה מפוזרים שלושה קופסאות גדולות שהם רמקולים מהדגם המצויים בשימוש מזה כמה עשרות בשנים. אין כאן טכנולוגיה חדשה של היי-טק. על כל רמקול יושבת רקדנית המתענגת ממגע הגוף עם המיקרופון. הרגליים נפתחות ונסגרות בזוויות שונות, מבקשות לצוד את עיני הקהל לכפות הרגליים היפהפיות עם קשת המוגבהת כמו לבלרינות. אלה כלואות בנעליים עם עקבים גבוהים, ממש מגדלים מזדקרים. איך הולכים או רוקדים איתן? אבל כאשר על הבמה פרושים מיקרופונים זעירים – אני מבינה ששם המשחק הוא, “האם אפשר להתקדם בהליכה על הבמה באופן שהמיקרופונים לא יזהו את ההתקדמות? או איך יגיבו כאשר יזהו”? הדריכה, משקל הגוף, טקסטורת החומר שממנו עשויה הנעל, מתורגמים לסאונד שנרקח במחשב. לאורך היצירה זיהיתי מספר מקומות בהם מיושם רעיון משחקי זה, כמו הקטע בו רקדנית שוכבת על הרצפה ממש צמודה למיקרופון זעיר והיא נעה בזרימה שקטה שקטה כמו לא להעיר את המיקרופון משנתו ואחר כך חובטת ברצפה עם המרפקים וה”בום, בום” הופך לחלק מהמוסיקה/סאונד. שיא החיבור בין גוף לסאונד מתרחש כאשר על הגוף מחוברים מיקרופונים זעירים המשדרים כל ניע. הסאונד שנוצר מעורר את הגוף והגוף את הסאונד. זה הסיפור.
לרקדניות יש שליטה על הכפתורים של הווליום וגם על כפתורים נוספים שעשויים לגרום לעיוות. הן גם מתקדמות בחלל הבמה וכך שולטות במרחק בינן למיקרופונים ולפעמים פשוט מנתקות את הכבלים. האם הסאונד שנוצר הוא מעניין? לא לאזן שלי, אבל אין לי את רגישות האוזן של מוזיקאי. באשר לתנועה, יש קטעים ספורים של אוניסונו בהן הרקדניות מראות את הכישורים הנהדרים שלהם. יש גם סולו שנחרט בזיכרוני של הרקדנית המקסימה ברונטה פוארה-פרסט עם שיער מגולח שמעניק לה מראה מסקרן, פגיע ורגיש. היא רוקדת כשהמרפקים מונחים זה מעל זה, ותוך כדי התקדמות במרחב היא משחקת בקלילות עם המגבלה התנועתית. לעיתים היא מרפה מעט באחיזה של המרפקים וכפות הידיים נוגעות על הכתפיים ומאפשרות חופש תנועה.
זה מיצב מסקרן אבל אני מודה שהייתי רוצה לדעת יותר על כללי המשחק כי מצפייה בודדת קשה לדוג אותם. אלה חיוניים כדי שהעין והאוזן יוכלו לעקוב באופן מושכל, הרי המטרה היא לא המוצר הסופי מהשאלה היא לא אם הוא מענג או לא, אלא החיפוש אחר תענוג הנובע ממפגש עם הלא מוכר שקשורה להצגת הדרך הניסיונית..
