איך הגעתי לכאן? / אנדי: אורי לנקינסקי / מאמערכת: שירה האוזר שטוסר /טקסט וכוריאוגרפיה: אורי לנקינסקי/ עיצוב תפאורה: אבידן בן גיאת/ ליווי אמנותי: רייצ׳ל ארדוס/ייעוץ לפסקול: שרון גבאי / תיאטרון תמנוע, 24.10.2026 ביקורת מחול מאת רות /

רות אשל

 

אני מודה שכבר הבחירה בנושא מוצאת חן בעיניי. לא בחירה באגדה, או בסיפור מתקתק וחביב, אלא בחירה בנושא של ההווה, של העתיד, של מסע בין כוכבים. נושא שהוא בו־זמנית מדעי וגם ואנושי. אורי היא אם לשתי בנות, ויצירתה האחרונה עסקה בלידה, כלומר, באימהות. והפעם היא היא מפנה את הזרקור אל היילוד, שנולד במקרה בישראל, אך יכול היה להיוולד בכל מקום אחר. לא שאלו אותו. הכול במקרה, ממש כמו חללית מחקר הטסה בקוסמוס הענק, שבמקרה ונוחתת במקרה כאן בישראל, בתיאטרון תמונע.

אבל איך מתרגמים נושא כזה למופע לילדים צעירים? ואני מתפעלת מהאופן שבו אורי מוצאת את הפתרונות המשלבים אינטליגנציה ויצירתיות, ואין היא מבלי שהיא מוותרת על התפיסה שמופע לילדים צריך גם להקנות ידע ולעורר מחשבה ,ולא לשמש רק מקור להנאה. צריך את שניהם.

המופע מספר על האנדרואידית אנדי, שנחתה בטעות בכדור הארץ. לתדהמתה, בכדור הארץ ילדים אינם מיוצרים בבית חרושת, כפי שמייצרים אנדרואידים בכוכב שלה, אלא נולדים. אנדי היא סקרנית לנוכח המפגש הראשוני עם הילדים, ממש כפי שהילדים סקרנים במפגש עמה.  איך ילדים לומדים לזוז? איך הם מתקשרים? ומה מבדיל אותם ממנה? כל זאת היא עושה בדיבור ובתנועה מדויקים, כמו שרק רובוטים בנויים מתוכנתים לדבר ולהתנועע, או כמו שרק רקדנית ושחקנית כאורי יודעת לעשות.

בהמשך היא מגלה, בשיתוף פעיל עם הצופים הצעירים, שילדים מתפתחים ברחם ונולדים מבטן אימם, ולא מובאים על ידי החסידה. הילדים מגלים עניין, מפגינים ידע בסיסי, ומעשירים את ידיעותיהם בעזרת האנדרואידית .ואילו היא מגלה מרכיב חדש בעולמם של בני האדם: הרגש, ובייחוד האהבה ליצורים האנושיים.

כעבור 50 דקות קסומות מגיע הזמן להיפרד. אנו צופים בסרט שבו האנדרואידית עולה על החללית, המזנקת אל החלל. היא מנפנפת לילדים לשלום, והם, שבינתיים התאהבו בה, מחזירים לה בנפנופי ידיהם הקטנות.