ביקורת מחול מאת רות אשל
על רצפת סטודיו זהבה וז'אק דלל מונחת ערמת נייר ומספר גלילים לצידה. המבוגרים יושבים על כסאות, והילדים, רובם בגיל הגן, יושבים על כריות. אני לוחשת לנכדתי, בטח ראדים מסתתר בערמת הנייר. אבל אני טועה, ראדים לא מסתתר בתוכה, אלא צועד לסטודיו, לובש בגד לבן. הפתיע אותך, צוחקת נכדתי. ראדים גבר נאה, גבוה, בהיר שיער, פנים מחויכות ומבט של ילד שנפעם מכל גילוי. הוא סקרן, מה זה? איך זה קורה? האם יש לזה שם? כך משדרות עיניו ותנוחות ראשו המשתנות. הוא דוחף את גלילי הנייר, פורש שטיחים לבנים מתארכים. משתף אותנו בתהיות שלו. לדרוך עליו? האם המגע נעים? שורט? ואולי הלובן מטעה והמגע בוער כאש? מה התכונות של החומר? מתקמט? קשוח? הוא מנסה להרים את אחד הגלילים ולא מסוגל. מזמין פעוטה והיא מרימה בקלות. תרגיל פנטומימה מוכר. תמיד עובד, תמיד נחמד. יחד עם זאת, הפתיח של הצגת חומר הנייר מתארך מדי. ראדים שגילה את תכונות הנייר, עובר לשלב היצירה. כמו קוסם מיומן הוא שומר את הפתרונות הגדולים באמת, רק להמשך. אבל אנו הרי לא יודעים מה מצפה, והוא לוקח אותנו, כמי שאוחז בידו של ילד, מוביל אותנו לאט ובבטחה במסע הגילוי. מהנייר המתקמט ושומר על צורתו, הוא יוצר ראשים של מפלצות ארוכות זנב, רוכב עליהן. צפוי אבל מהנה. הילדים מתלהבים. ואז מתחולל הקסם האמתי כשהוא מגלה, יוצר, ילד קטן, עדין ודק מנייר, כמו מהסרט "אי.טי חבר מכוכב אחר". מפה ואילך היצירה משנה קטגוריה, עוברת ממשחקי פנטומימה מוכרים, לעבר האמנות. לא אעשה ספוילר, רק אוסיף שהפתרונות אליהם מגיע ראדים מצריכים חודשים רבים של חיפוש בסטודיו. החומר אינו ממהר לגלות את סודותיו הבלתי צפויים. ועוד ועוד פתרונות נהדרים.
לאורך כל היצירה בוהק הדיוק שבביצוע, היכן לתפוש את הנייר, איך להתעטף, איך להרים, איך להתכופף. גם תחושת הזמן הנכונה. הוא אינו מחויב למקצבים של מוזיקה, שמופיע ונעלמת, תורמת לאווירה הקסומה אבל אינה מכתיבה. הוא האדון לתזמון.
הסוף מתארך, אחרי חוויה של רגעי הקסם, כל חזרה מיותר במוכר נוגסת בחוויה. ואחרי שראדים הראה לילדים מה אפשר לעשות עם הנייר, הוא מזמין אותם לגינת הקסמים של הנייר וליצור את עולם החלומות שלהם. תענוג לצפות במופע איכותי המיועד לגיל הרך, להורים, לסבים ולסבתות.
