ארבע העונות של ויואלדי היא יצירה מוזיקלית מוכרת וקליטה. כמי שמכירה את יצירותיו של גלילי הייתי סקרנית לראות איך יתייחס ליצירה זו כי היה ברור שההתייחסות שלו, לא תהיה שגרתית. כשנפתח המסך, על במה חשוכה מתגלה שביל אור אלכסוני . רקדנית מתקדמת אליו לקדמת הבמה, עוצרת ומכריזה באנגלית את ההודעה המרעישה, שייתכן ואנו חוזים בארבע העונות האחרונות על כדור הארץ. סמל המחזוריות בטבע המעניקות בטחון לכל מי שחי כאן עומד להיעלם. הסיבות ידועות, ובהן, משבר האקלים, פיצוץ דמוגרפי ולאחרונה גם הקורונה. גלילי לא עוסק בתיעוד העבר, אלא בהווה עם דאגה לעתיד. לפיכך, המחול לא מתאר עונות השנה כפי שהכרנו על אפיונן, וגם ההתייחסות שלו למוזיקה נעדרת זיקה נושאית ומתמקדת במרכיבי המדיום נטו.
המסך האחורי שחור ובטי אלדד עיצבה שחורים אלגנטיים, מכנסיים קצרים, חולצות שחורות שקופות ואלה אינם עושים הבחנה בין גברים לנשים. עיצוב התאורה של נדב ברנע יוצר יופי נזירי של שחור/לבן, מאיר את עור הגוף החשוף שהותירו התלבושות השחורות שעיצבה אלדד. התאורה מנצחת מה מואר ומה נסתר. גריד ענק עם עשרות פנסים, עולה ויורד, יוצר בועות ונתיבים של אור. גריד עם מאסה של עשרות פנסים מוטה בזווית אלכסונית, כמו רפסודה שעולה ויורדת על גל ענק. ועלה בדעתי, שכיפת השמיים שינתה את מיקומה מקדמת דנא ומוטה על צידה. עולם בתהליך שינוי. ואם לא די בכל זאת, גלילי נעזר במלל שמבהיר את המסר. לטעמי הוא מתארך מדי וגם לא תמיד הדיקציה ברורה.
מה שעדיין אפשר לחגוג זה את הנותר, והכוונה לפיזיות של גוף האדם ותנועתו במרחב וזאת עושה גלילי באהבה ובכישרון. זאת כוריאוגרפיה של קומפוזיציה ואפשר להתענג על שפע ההמצאות התנועתיות, שנולדות בידי יוצר שהוא מאסטר. יש עיצוב עתיר דמיון בפיסול החלל על ידי רקדנים הנותנים ידיים זה לזה היוצרים מחרוזת אנושית של קווים ישרים במיקומים לא צפויים. השינוי המתמיד הוא המרכיב הבולט ביצירה, מערבולות של תנועה, קיטוע סגנוני, כמו התקדמות בפיסוק כחבורת איכרים חוגגת.
הלהקה מונה 8 רקדנים, מספר שווה של גברים ונשים ונראית מגובשת כאילו אלה רגילים לעבוד יחד מזה שנים. רקדנים מעולים, שולטים בניואנסים שבין רכות נמסה לבין תנועה ברורה, חדה וחותכת. מופע שמותיר חותם.
