אינטימדאנס 2021/ Re/Set/ ניהול אמנותי: ענת כ"ץ וארז מעיין שלו/ עיצוב תאורה: אמיר קסטרו ורותם אלרואי/תיאטרון תמונע  6-9 לאוקטובר 2021.
380.379.378 מאת רונית זיו. רקדניות גילי גבע(מימין) וללאל פיליורה. צילום: דוד קפלן

אינטימדאנס 2021/ Re/Set/ ניהול אמנותי: ענת כ"ץ וארז מעיין שלו/ עיצוב תאורה: אמיר קסטרו ורותם אלרואי/תיאטרון תמונע 6-9 לאוקטובר 2021.

ביקורת מחול מאת רות אשל

פסטיבל אינטימדאנס קשוב לעכשיו. שואל שאלות. תוהה על הדרך. אין זה מקרה שהנושא המרכזי שנבחר הוא Re/Set, דהיינו, איפוס מחדש בעקבות מגפת הקורונה. הפסטיבל לא הסתפק בצד הפיזי של היצירה אלא גם הוציא לאור חוברת בשם Re/Think שאצרה עידית סוסליק. עוד לפני כמה עשורים רווחה התפיסה שהאמנים הם רק אנשי הגוף הפיזי,  ותענוג להיווכח שהיוצרים שאליהם פנתה סוסליק, הם גם אנשים חושבים ולכם  יכולות כתיבה מעולות.

הפסטיבל הציג היבטים השונים של היוצרים למגפה ולסגר.  הפעם יצרו אמנים ותיקים ידועים לצד יוצרים בתחילת דרכם ותמיד אני סקרנית לראות עבודות של יוצרים בתחילת דרכם. מתוך ארבע התוכניות ראיתי שלוש תכניות בלבד (1.2.4) ואתייחס לחלקן.

 

מתברברות א  של מיכל הרמן וענת גריגוריו ובביצוען, מתייחס לבלבול, לחוסר ההמשכיות שנוצר בעקבות המגפה. זאת הזדמנות להמציא את עצמך מחדש, לפנטז, לחיות את הרגע במלואו. שתי הרקדניות הוותיקות, עתירות ניסיון חיים ועשייה מוערכת, נהנות להתמכר למשחק של מפגשים גופניים כילדות קטנות. עושות מה ש"בא להן", דוחסות מה שיותר משחקים לחלון הזמן העומד לרשותן. תענוג לראותן כך, מה גם שהביצוע משובח.

 

היצירה Material Girls  של שלומית פונדמינסקי מתמקדת בהווה, כאילו לא היה עבר. את התלבושות העליזות והצבעוניות עיצבה ענבל בן זקן.  לפונדמינסקי עם הרקדניות יוצרות ענבל אלוני ועינת גנץ מציעות היבט שונה מזה של הרמן וגריגוריו. בניגוד לקודמות, אלה אינן יוזמות, אינן מבקשות להפגין "פרפורמריות", הן מצויות בתוך ריק, שטומן בתוכו הכל וכלום. עלה בדעתי דימוי של כדור סמוי של אנרגיה עדינה שלרקדניות אין  חלק רצוני בהן,  והוא זורם ביניהן ויוצר שרשת תגובות בתנועה ובקול. הניסיון להחליש את "האני" הרצוני כדי ליצור זיכוך הוא מאתגר. העניין שלי היה לעקוב מתי התגובה היא אמתית "נקיה"  ומתי הרצון המולד בפרפורמריות להתבלט עדיין  גובר. לו הייתי צרכה להעניק נקודות על הצלחה במשימה, רובן היו מזכות את פונדמינסקי.

 

השמיים הסגורים יצרו תלות במשלוחים שהפכו לאמצעי תקשורת עם העולם ומקור השראה ליצירה אנבוקסינג של היוצרים והמבצעים יולי סקר וצליל חן לתפאורה של זוהר שואף. הקטע התיאטרלי ההומוריסטי, שואב את הטקסט והתנועה  מתופעה המצחיקה/עצובה של  הריגוש של אנשים  מהציפייה המתארכת לקבלת חבילה. לעיתים מעלה על הדעת מופע סטנדפיסטי מעולה, או ליצני חצר שבהומור חושפים את פניו האמתיים של השליט. המופע הוא קריקטורה עד כמה אנו זקוקים לקשר אנושי ולאיזה התנהגות ילדותיות אנשים מוכנים לרדת כאשר אותו קשר חסר. המופע בנוי ומבוצע בכישרון רב.

 

המגפה הביאה לתופעה שאמנים שהופיעו על הבמה בתיאטרון, ירדו לרחוב. מחשבה זו עלתה בדעתי כאשר צפיתי באנסתזיה, או: שנת שמיטה של גיא דולב בביצוע שלו עם עדן קרמר. בתיאטרון תמונע הוקמה במה נוספת כאשר דלתות חיצוניות נעקרו ממקומן, בתוך התיאטרון הוקמו טריבונות כך שהצופים מתסכלים ל"במה החדשה" – הרחוב. חשבתי שזה רעיון מגניב לשבת בתיאטרון ולראות מופע על המדרכה כאשר העוברים והשבים הם חלק מהתפאורה. לדברי התוכניה דולב קיבל השראה מאגדה המספרת על בת האיכר שפתרה את חידת המלך והגיע לארמונו לא ביום ולא בלילה, לא ערומה ולא לבושה, לא ברגל ולא בסוס, נגררת על ידי חמור. טקסט זה הוקרא במהלך היצירה. זה היה חידתי בעיני אבל ברגע שהושמעה המוזיקה של סטרווינסקי אורו עיני.  הכול התקשר לקרקס, ליריד, ודולב וקרמר רקדו את הקטע מתוך הבלט ההיסטורי בו בעל הקרקס האכזר מרקיד את הבובות/רקדנים חסרי הישע ומשחק ברגשותיהם.  במקום אוהל יש מכונית, במקום תזמורת יש רדיו, ובמקום יריד יש פסטיבל אינטמדאנס. מבריק.

 

אלימות משפחתית הייתה קיימת עוד לפני המגפה אבל  הסגר והמצוקה הכלכלית הגבירה אותה. היצירה 380.379.378  של רונית זיו היא צעקה לצורך בשינוי ולעדכון החוקים. שם היצירה לקוח ממספר של אחד מהתיקים הרבים המצויים בבית המשפט. הנושא מאתגר. איך לתאר את האלימות, את אטימות החוקים, מבלי לגלוש לדרמטיזציה מוגזמת? ביצירה זיו תחמה את החלל הבמה בין שני פסים כתומים מאורכים, כמסלול צר, כמנהרה שאין ממנה מוצא, כשהצופים יושבים משני הצדדים צופים זה בזה. השפה התנועתית מזוהה עם הקול האישי של זיו ושתי הרקדניות מצוינות. ללאל פיליורה המייצגת את הנשים המוכות והרקדנית גילי גבע מייצגת את החוק.  פיליורה היא רקדנית נהדרת, בועטת, כועסת, עוצמת התנועה מכונסת, נדחסת פנימה כאגרוף כדי להכות החוצה מה שיותר חזק. הגוף הפיזי מספר על האלימות בדינמיקה של ריגוש, אבל אולי כאן הגדולה של הרקדנית (מעבר לווירטואוזיות) ושל זיו, שהריקוד נקי ממערבולת של דרמטיות פאתטית. גם הרקדנית השנייה, גיל גבע, המייצגת את החוק היא מצוינת. בידיה עשרות קלסרים כתומים עבי קרס, נוקשים, מתפוצצים מתלונות ופלפולים משפטיים. גוף האישה הזועקת מול גוף החוק. זאת עבודה על-זמנית, ראויה להתפתח כמופע שעומד בזכות עצמו.