ביקורת מחול מאת רות אשל
אני מזהה, בחלק מעבודותיה של בורר, מוטיב של מסע. בדרך כלל, היצירה פותחת כאשר בורר קבורה, באדמה, במערה, אולי תחת ערימה שכיסתה אותה במהלך אלפי שנים. היא משתחלת החוצה מכוח שאיפת החיים והסקרנות, בדרך נתקלת במכשולים חיצוניים ופנימיים שעליה להסיר אותם, ועד התגלות, או מציאת האור, השלווה, התבונה.
מכאן, שאין זה מקרה שבורר נמשכת למיתולוגיה ולחכמה עתיקה לקבל השראה ליצירת עבודותיה, אולי כדי להבין את משמעות החיים, שלה, ושל היקום. הפעם בחרה בסיפור הבריאה של המיתולוגיה השומרית הקדומה העוסקת בבריאת העולם. שם היצירה "אליש", משמעותו "באשר למעלה". אני מודה, שעבורי עיקר העניין, הוא לא הסיפור, אלא הקסם שנוצר מתוך ה"איך". לא ה"מה", כי ישכל כך הרבה מיתולוגיות מופלאות, עשירות בעשייה של גבורה,כל הרבה פרשנויות ותיאוריות מלומדות. ולכן, מבחינתי, זה לא כל כך ה"מה", אלא ה"איך". וה"איך" קשור באיכות התנועה הניזונה מדימויים פנימיים של היוצרת, שהמנהרות בין הדמיון לתנועה החיצונית שנוצרת ומתגלה, – פתוחה לאותה אנרגיה. גם אם לא ניתן לעקוב ולהבין את פשר ההתרחשויות, הקסם של ה"איך", כובש אותי.
ביצירה "אליש" שותפות בנוסף לבורר, שתי אומניות נוספות: יעל בן שרון, יוצרת הווידיאו, שיושבת בקדמת הבמה. הפעם, לא מדובר בהקרנת ווידאו שהוכן מראש, אלא, כזה שמתהווה תוך כדי היצירה החיה, מעין "עין סקרנית" שבוחרת להתמקד בחלקים שונים של הגוף, בחומרים שונים המפוזרים בחלל, עד שהקלוז אפ יוצר מעין טרנספורמציה ויזואלית של החומר, שמתכתב עם דמיון הצופה. היוצרת השותפה השנייה היא המוסיקאית ערן לייב. היא יושבת על הרצפה בקדמה הבמה, ומחברת מוזיקה אלקטרונית, משתמשת בכלי נגינה שיצרה, או בחומרים שונים שניתן באמצעותם להשמיע צליל. מכאן, שלאורך היצירה, כשבורר יוצאת למסע הגילוי, היא מלווה ב"עין" של הווידאו, וגם בקולות ורחשים.
אני מודה, שאני אוהבת הופעות בסטודיו. יש בהן חשיפה טוטלית של היוצר, אקט של מתן אמון. הפעם, בורר נראית משתחלת מתוך ווידאו של מערה במצוק סלעי, כעיוורת היא מתקדמת בזחילה, מקישה באצבעות ידיה על הרצפה, אולי, כי ייצור שחי אלפי שנים בתוך האדמה ובאבן, האור קשה לה, והיא פיתחה יכולות שמיעה, באמצעות ההד החוזר אליה מהאדמה, מחפשת את המקום "הנכון" לה. כשהגיעה לשם, היא יושבת, מחככת כפות ידיה זה בזה. מצלמת הווידאו מעצימה את המגע, ועלה בדעתי שכפות שהידיים מספרות סיפור עתיק, או מציתות זיכרונות עתיקים, ובורר מקשיבה לעצמה, שואלת שאלות מפענחת את תנועת הידיים. בקטע חזק נוסף, בורר קורעת את חולצתה, וכל קריעה מלווה בתהודה פנימית חזקה כמו יוצא מתוך חלל מערת הגוף שלה. היא ממשיכה בפעולה, וכל קריעה, מעצימה את ה"הד". רק אומנית גדולה, יכולה להפיק ריגוש כזה מתנועה, לכאורה, כל כך פשוטה.
המסע נמשך, ובורר, אולי כצפוי, מתעטפת בגווילים השחורים הגדולים המפוזרים על הרצפה. עכשיו היא נראית כדרקון, נשאבת לתוך עבר אפל? מחפשת הגנה? וכאן מגיעה ההפתעה, כאשר, ערן זורקת על הגווילים כדורי ברזל, שמשמיעים רעש, כמו יריות כדורים, וכמו בלון מנוקב שמתכווץ, כך גם ה"דרקון", ובורר משתחלת החוצה.
על הקיר האחורי תלוי פסל כסוף, עשוי מברזל, או נחושת, שיצר שמרנהיים. הוא מסקרן. מעלה על הדעת בו זמנית, קרביים של לוחם בשריון מימי הביניים, או מה שנותר מהשריון החיצוני? ואולי זה אליש, או מרדוך? בורר מתקרבת אליו, מושכת בחוטים, ותנועה זעירה מתרחשת ב"צלעות" הפסל, וכאן חסר לי הווידיאו. התייחסות לפסל כה משמעותי, דורש עוד חקירה. בורר מקישה על חזה בקצות האצבעות, אור ניצת בעיניה, כמו חשה בשינוי שמתחולל בתוכה, והקטע קסום. חשתי שהוא נקטע מהר מדי. המסע מגיע לסיומו כאשר בורר לקופסה מלבנית חלבית המונחת על הרצפה, ועם המגע, אור נדלק בה. ההארה. הוויזואליה יפהפייה, אבל גם צפויה. מה שחסר בשליש האחרון של היצירה, מאז המפגש עם הפסל, זה המשך המאבק, והקושי לגבור על הקשיים שבדרך.
לראות את בורר, זה לראות אומנית רגישה ועמוקה, פילוסופית של חיים ותנועה. תמיד מרגש, ואולי השאלות שנשארות לא פתורות, הן חלק מהמסתורין.
