Memento מאת נדיה טימופייבה/ בלט ירושלים/ ליברטו: מיכאל סדובסקי וטימופייבה/ עיצוב במה ותלבושות: ינה פולונסקי/ עיצוב תאורה: Sound&Light RibenzaM/ מרכז סוזן דלל, 1.9.2019/ ביקורת מחול מאת רות אשל
"ממנטו", בלט ירושלים. רקדן: אבי לרנר. צילום: ליאוניד חרומצ'נקו

Memento מאת נדיה טימופייבה/ בלט ירושלים/ ליברטו: מיכאל סדובסקי וטימופייבה/ עיצוב במה ותלבושות: ינה פולונסקי/ עיצוב תאורה: Sound&Light RibenzaM/ מרכז סוזן דלל, 1.9.2019/ ביקורת מחול מאת רות אשל

נדיה טימופייבה בחרה ליצור ריקוד על הבלרינה היהודייה מפולין פרנצ'סקה מאן שבכניסה לתאי הגזים ירתה בקצין הס.ס. שמחתי שהיא נותנת קול לאותו אקט של גבורה אבל חששתי איך תתמודד עם נושא השואה, שהוא קשה ביותר.

הליבריט מסובך. הוא עובר דרך הקריירה הפורחת של מאן על הבמה בוורשה, מערכת היחסים החמה בתוך המשפחה, החיזורים של קצין הס.ס, הבטחות הסרק שלו שתמורת מסירת דברי הערך של המשפחה הוא יעניק לה דרכונים לשוויץ, האילוץ של מאן לרקוד במועדון בידור נאצי, הנסיעה ברכבת למה שהמשפחה מאמינה לשוויץ, ההטעיה הגדולה עם הגיעם לאושוויץ, הכרת המציאות הקשה שהם עומדים להשלח לתאי הגזים ואקט הגבורה של מאן. וכל זאת יש לעלות על הבמה עם 16 רקדנים ולהקה עם תקציב נמוך. בהתחשב בכל זאת, טימופייבה עשתה כמעט את הבלתי אפשרי. היא יצרה בלט שבו השתלשלת האירועים ברורה, נתמכת בפתרונות כוראוגרפים ובימוי טובים וצוות רקדנים והפקה מקצועיים.

.

סצנת הפתיחה מפתיעה לטובה כאשר אנו רואים את הבלרינה המצוינת מריה סלקטור בטוטו בשלל פירוטים ופואטה עם פניה אל אחורי הבמה שם  מנצח אביה של מאן (אדם גרינפלד) על תזמורת דמיונית ומאחוריו קהל הצופים. כלומר, אנו נמצאים בעמדה אחורית שצופה על הבמה ועל צופים בקהל הוורשאי המריע. בעיני זה פתרון מעניין. בהמשך יש סצנה של מערכת היחסים החמה במשפחה  המורכבת מבעלה של מאן (אלכסנדר שבצוב), אמה (ברכה קליין) אחיה (אילן גולובויץ') ואחותה הצעירה (שרה למפרט). ההחלטה ללהק את אדם גרינפלד על כסא גלגלים היא מצוינת, יש לו נוכחות חזקה וכיסא הגלגלים פותח אפשרויות לפתרונות כוראוגרפים יפים.

הבלרינה מריה סלקטור מעולה, במיוחד בקטע במועדון הנאצי, שם היא  רוקדת סטפס על הבהונות על השולחן. זה קשה לביצוע וגם מעניין תנועתית. בהמשך מאן האומללה,  מתקדמת על הבהונות  על קו ישר, מתקשה לשמור על שיווי משקל, כמו מצויה על פי תהום כאשר סלקטור מפגינה את הכישורים הדרמטיים החזקים שלה.

"ממנטו", בלט ירושלים. רקדן: אבי לרנר. צילום: ליאוניד חרומצ'נקו

מצוין גם הרקדן אבי לרנר בתפקיד קצין ס.ס. הוא משכנע בהופעתו חיצוניות ובאיכות התנועה, ומפגין יכולת טכנית נהדרת. בעיקר התרשמתי מהסולו שלו על כיסא לצלילים של "בולרו" של ראוול (החלטה כוראוגרפית נהדרת של טימופייבה), כאשר עלה בדעתי, שכמו בריקוד המקורי, מה שהחל כריקוד בודד הופך בהמשך לריקוד של רבים וכאן זה מתקשר לעליית הנאציזם.

הסצנה שבה המשפחה יורדת מהרכבת ומתקבלת במאור פנים באושוויץ, כחלק מההטעיה, מצא פתרון כוראוגרפי מעניין כאשר הנאצים שופעים נדיבות בג'סטות של נימוס וכל זאת באטיות שמעלה על הדעת חלום. למרות שתרגום הרעיון לכוראוגרפיה הוא מוצלח, הוא מתארך מדי.

המשפחה נופלת בפח ההטעיה,  יוצאת במחול ולס, וחשבתי שאפשר היה למצוא פתרון כוראוגרפי יותר מעניין מאשר החומרים התנועתיים של  אותו ולס.

את תפקיד החיילים הנאצים מגלמות שש רקדניות, והן מקסימות. זאת בעיה. הן לא נראות מאיימות ולא אכזריות אלא פשוט יפהפיות, כמו התחפשו לנאציות ומבצעות בעל כורחן, את החומרים התנועתיים הנאציים עם תנועות צבאיות חדות, מהירות וקטועות. בסצנת המועדון אפשר היה לראות את היכולות הטובות שלהן כרקדניות, וחבל שלא ניתן להן עוד קטעי סולו קצרים.

בנוסף לסלקטור ולרנר שבוהקים, העין גם צדה את שרה למפרט, שכולה תוססת רעננות של התפרצות נעורים עם נוכחות בימתית שעשויה להתפתח לבלרינה צעירה בעתיד.

אינני  בטוחה שהחלוקה של הבלט לשניים עם הפסקה ביניהן היא נכונה. הייתה מעדיפה המשכיות שתגיע בהמשכיות לשיא. אני מבינה שטימופייבה רצתה להחליף את רצפת הלינולאום לרצפה אדומה, ואם האדום בא לסמן את הדם שנשפך באושוויץ, זה בעיני ממש לא נחוץ.  אני מניחה שגם פתרון רשת הברזל הדוקרנית יכולה למצוא פתרון מבלי שיהיה צורך בהפסקה. ייתכן שגם החלוקה גרמה להארכה גדולה מדי של קטע ההטעיה. לעומת זאת היה ניתן להאריך את קטע הסולו של סלקטור לפני שהיא יורה בקצין הנאצי. פוזיציית הירייה, שבה היא מורמת הפוכה וכך היד של בקו ישיר עם ראש הקצין, היא מצויינת.

העלילה מורכבת, עשירה בפתרונות כוראוגרפים ובימויים טובים, אם כי לעתים מובנים מדי, כמו, למשל, רעשים של הפצצות, תאורות מבזיקות והקול של היטלר. זה אמנם אפקטיבי אבל גם גולש למובן  ולצפוי יתר על המידה. כאן היה חסר הפתרון המבריק והבלתי צפוי.

התפאורה שלינה פולונסקי אפקטיבית וצנועה, מורכבת ממספר פריטים שניתן לחבר בצורות שונות. ייתכן ובעיצוב התלבושות היא צריך לתת יותר את הדעת לסייע להבדיל בין הדמויות במשפחה, מי צעיר ומי זקן.

בקטע הסיום, נשמעים צלילי המנון "התקווה" כשהנרצחים בג'סטות ידיים, כמו מבקשים לומר שהנאצים לא נצחו כי הנה קמה גם מדינת ישראל. זה מפתיע, קצת מביך, אולי כי עם השנים נעשינו ציניים, וזה החזיר אותנו לתקופה אחרת בשנות הציונות, שאנו הוותיקים כבר איבדנו. אבל בשביל טימופייבה, ואולי כל העלייה הרוסית, וכל העולים לישראל בשנים האחרונות, זה מאד משמעותי. ואני מודה, שלמרות כל ההסתייגויות האמנותיות, אכן התרגשתי.

לסיכום, טימופייבה לקחה על עצמה אתגר ענק והיא עמדה בהצלחה, למרות ההסתייגויות שהעליתי. לא אוכל לכתוב שנהניתי מהמופע, כי איך אפשר להתענג על נושא כה נורא, אבל  היצירה  איכותית,בדרך כלל שומרת על מתח פנימי עם מעט רגעים שבהם העניין דועך. הלהקה  וההפקה מקצועית וטובה. בימים אלה של רייטינג ובידור קלוקל להמונים, מגיע לטימופייבה טפיחת שכם על האומץ לבחור בנושא זה מתוך להט ואמונה פנימית בחשיבותו. מומלץ.

 

סגירת תפריט