ביקורת מחול מאת רות אשל
בלט אייפמן מסנט פטרבורג מוכר בישראל בהפקותיו הגרנדיוזיות, בברק הטכני של הרקדנים ובכוריאוגרפיה מלאת דמיון של אייפמן שהוא מאסטר כוריאוגרף. היצירות של אייפמן שראינו בביקוריו הקודמים בישראל היו פסיכודרמות טרגיות המתבססות על ספרות קנונית, כמו "אנה קרנינה", "יבגני אונייגין", או "ג'יזל האדומה".
"אפקט פיגמליון", היא, תופעה שבאמצעותה מבטאים מצב בו ציפיות הופכות למציאות, אבל בניגוד לסיפורי פיגמליון המוכרים, אייפן רקח גירסה משלו, שבה ליאון, זוכה תחרות ריקודים סלוניים במועדו ומשתייך לחברה הגבוהה, מתאהב בגאלה שהיא חברה בקבוצת רחוב אלימה. הוא הופך אותה לכוכבת ריקוד במועדונים, אבל היא אינה מאושרת. לאייפמן יש פרשנות פילוסופית לפרשנות שלו: "הגיבור אמנם הפיח רוח חיים ב"יצירתו", אבל בו בזמן דן אותה לבדידות ולסבל. המטמורפוזה שעברה אותה נערה ענייה לא מסבה לה אושר, ההיפך, ההצלחה עומדת כחיץ בחינה לבין עברה ובה בעת דלתות החברה הגבוהה מוגפות בפניה. היא בין העולות, מנודה ובודדה (מתוך ראיון של מירב יודילביץ עם אייפמן. אתר הבמה). במילים אחרות "בחיים האמתיים איננו יכולים להימלט מן העבר המלווה אותנו לנצח" (מתוך התוכניה).
אני מודה שרעיונות פילוסופיים פחות מדברים אלי. אני מעריצה את הבלט "אגם הברבורים", בגלל הכוריאוגרפיה הנהדרת, האסתטיקה, האגדה, הביצוע המופלא, הדימיון, ופחות כי מדובר במלחמה בין הטוב לרע. אני לא מבקרת לפי חשיבותם של הרעיונות או התיאוריות, ואפילו לא באיזה מידה הצליחו הריקודים להביע או לא להביע את מחשבות השכל. אותי מעניין הריקוד, והפעם זיהיתי מספר שינויים בהשוואה להפקות קודמות שלו שהגיעו לארץ.
המרכיב הבולט הראשון ב"אפקט פיגמליון" שהוא לא נרקד על הבהונות. אם בעבר תמיד הפתיע אייפמן בפתרונות התנועתיים הבלתי צפויים ,או הרחבת השפה של הבלט הניאו-קלאסי על הבהנות, הרי הפעם נקודת המוצא לסגנון אלה הריקודים הסלוניים. אלה מוכרים בארץ בשם ריקודי נשף. מדובר בסגנון מוקצן, שמגזים את המרכיב של הנשיות הסקסית של האישה מול הגבר. האישה היפה מול הגבר המושלם. "התנועה זועקת "תראו אותי"!!. אייפמן שילב בין שפה זו, לזו של הבלט הניאו-קלאסי ויצר פתרונות מעוררי סקרנות.
מול הברק של הריקודים הסלוניים, המאפיינים את עולמו של ליאון, העמיד אייפמן את הריקודים של בריונים, התנועה הגסה, המאיימת, השתייה, השכרות, ושוד עוברי אורח. מכאן, שיש לנו שני עולמות המתנהלים בלילה, האחד העולם הנוצץ שבמועדונים של החברה הגבוהה, והשני של הבריונים בחוץ של תושבי הרחוב. למרות שמדובר בעולמות שונים, מבחינת קומפוזיציה ואיכות תנועה, שניהם מאופיינים בתנועה מהירה, וירטואוזית, שכל אחד קריקטורה של העולם שהוא מייצג. הריקודים מרשימים, הביצוע בוהק ביכולות הפיזית של המאסטר הכוריאוגרף. הכוח של הקבוצה, האחידות שלה. הביצוע הבוהק של עשרות הרקדנים. אלא, שהעין המפונקת, מתרגלת, וככל שריקודים קבוצתיים אלה חוזרים בווריאציות שונות, אלה מאבדים מכוחם. כלומר, למרות משדובר בעולמות שונים חברתיים, ויש גם שוני בשפה, יש דימיון ביניהם. לטעמי, הופר האיזון בין הרגיש, העדין, המופנם, לבין החיצוניות המוגזמת. בתוך שפע הריקודים הקבוצתיים, התנועה המוחצנת, הייתי רעבה לקטעים אינטימיים, כמו, הקטע המפתיע של המלאך בלבן עם הכנפיים, הרקדנית על הספסל שמדמיינת שהיא רוקדת עם מספר גברים, כמו בתוך חלום, ובעיקר דואט האהבה (ליובוב אנדרייבה ואולג גביש) בסיום היצירה שמתקיים בדימיון שלהם. דומני, ששתי הקצוות, או הניגודים, זקוקים זה לזה, כדי שכל אחד מהם יהיה מואר.
מתוך הרקדנים הראשיים בולט סרגיי וולובוייב (בתפקיד לאון) עם הטכניקה המדהימה שלו, שהיא מבוצעת, כמו לאחר יד, הפירואטים, הקפיצות הגבוהות והקלילות כמו קופץ על טרמפולינה. מריה אבושבה בתפקיד גאלה, מגלה יכולת משחק מעולה, מצטיינת כנערה בריונית, כשלשניהם נוכחות בימתית מרשימה. עיצוב התלבושות של גליה שישמלשווילי הוא רענן, מרהיב. בעיקר צד את עיני רעננות התלבושות של קבוצת "בני הטובים" בבגדים לבנים עם פריטים צבעוניים, ותרמילים קטנים על הגב, כמו גם השמלות החושפניות הסקסיות של הרקדניות בתחרות הריקודים שמגלות בנדיבות את הרגליים הארוכות של הרקדניות היפהפיות, וגם חלקים אחרים בגוף המושלם שלהן. התפאורה של אלכסנדר סיבאייב ובוריס אייפמן, היא אפקטיבית, נקייה, ואסתטית.
"אפקט הפיגמליון" היא יצירה מרשימה של אייפמן, אבל אני סבורה, שההומוריסטי, הקיצוני קיבל משקל יתר, ודחק הצידה הנדוניה שלו של עומק ההבעה, ההפנמה והריגוש. אנו זקוקים לשניהם. באשר לקהל, הוא שאג מהתלהבות.
