ביקורת מחול מאת רות אשל
שכחתי את משקפי הקריאה בבית. לפעמים יש בכך יתרון: כאשר אי אפשר לקרוא את התוכנייה ואת מטרות היוצר, נוצר דיאלוג ישיר ביני לבין מה שמתרחש על הבמה — דיאלוג "נקי" מכל הכוונה מוקדמת.
יצירתה של רוני חדש נפתחת במחול של כל רקדני האנסמבל. זהו מחול עליז, מהיר ושובבי, והרקדנים לבושים בבגדים יומיומיים. תקרת הבמה מונמכת כמעט לגובהם, כמו כדי למקד את תשומת הלב בעושר פרטי התנועה ובהפרדות הגוף של הרקדנים — מה שנקרא בשפת הג'אז "isolations". בהמשך נכנסת רקדנית עם מיקרופון, המנחה את תנועת הרקדנים ומפרקת את רצף התנועה כמו "קאטים" בסרט. היא אומרת, למשל, "חזה", וכל רקדני האנסמבל מגיבים: מקפיאים את התנועה, כל אחד בפרשנות משלו. היא ממשיכה בהנחיות, וכמו בלחיצת כפתור, או כמו בקליידוסקופ, הרקדנים משנים את התנועה.
הקפאת התנועה היא גם הזדמנות לעין לחלוף על פני הרקדנים, להעריך את גמישותם ואת כוחם, כמו גם את היצירתיות של כל אחד מהם במתן פתרון אישי להנחיה הזהה לכולם. ככל שהתהליך נמשך, הרקדנים נראים כאוסף של רובוטים ממושמעים, שחלקם, אולי, נבחרים להיות מוצגים במוזיאון רובוטים עתידי. וכדי שיידעו כיצד לקטלג אותם, יתר הרקדנים רושמים על עור גופם של כל אחד מהם מספרים ואותיות. זוהי יצירה מעולה, שבה רוני חדש ממשיכה במסעה לחקור את הגוף — פנינה נוספת ומפתיעה במחרוזת הגילויים של היוצרת.
ביצירה "דום" של בשמת נוסן, קונסטרוקציה משופעת ממלאת חלק נכבד מן הבמה. הרקדנים רצים עליה, קופצים ומתגלגלים. בצידי הבמה ניצבים שני רמקולים גדולים על רגליים בגבהים שונים, שעליהם רקדנית יכולה לטפס ולשיר. הרקדנים מתרוצצים, המוזיקה רועשת, והבד המכסה את הרמקולים רוטט מעוצמת התדרים. לאן הם רצים? לפה, לשם; מתכנסים ונפרדים. הכול פרום, הכאוס חוגג.
בבית, כשקראתי את התוכנייה, מצאתי שכתוב כי היצירה עוסקת "בדור שגדל בין מגפה למלחמה, כשבאופק — עתיד לא ידוע." אם כך, היוצרת הצליחה לתרגם למחול את הרעיון העומד במרכז היצירה. אבל בעיניי, הצלחה אינה נמדדת רק בתרגום רעיון לתנועה, אלא גם ביצירת עבודה מעניינת מבחינה כוריאוגרפית.
