ביקורת מאת רות אשל
איך מתארים מופע יוצא דופן כזה? אולי כקרקס רב־תרבותי, ואולי כפאזל אנושי? את מופע הבכורה של מונגר ראיתי ב־2008, והיום אני מעריכה את ייחודו אף יותר. זו יצירה ששומרת על רעננות וחיוניות — גם כעבור עשרים שנה — וניכר כי החומרים שמהם נבנתה רק השתבחו עם הזמן.
מה יש לנו כאן? סיפור מסגרת על שמונה משרתים — ארבע נשים וארבעה גברים — שתפקידם לנקות את הטירה: לעשות ספונג'ה, להסיר אבק ובעיקר להיענות לבקשות הגבירה, המועברות אליהם בקולה הצלול דרך הטלפון. סיפור המסגרת מציב אותנו אל מול יחסי עובד־מעביד, משרת־אדון. אך למרות חשיבותו של הנושא, הנדוניה האמיתית של היצירה היא הכוריאוגרפיה.
הכוריאוגרפיה אינה מורכבת; אין כאן קולות קונטרפונקטיים או מבנים תנועתיים מתוחכמים בחלל. דווקא הפשטות — האוניסונו — מדגישה את השפה התנועתית. זו שפה הבנויה מג'סטות אנושיות מהירות וישירות, כאלה הנפלטות החוצה ללא סינון וללא אישור מחשבה. אין פוליטיקלי־קורקט, אין עטיפות מנומסות; הכול ישר ולעניין. ואם צריך — צועקים; ואם כך מרגישים — צווחים. בעוצמה הזאת לא יכולתי שלא להיזכר במרגלית עובד, אמו של מרשל.
מרשל אוהב אנשים: הוא מקצין רגשות, חומל עליהם וגם צוחק עליהם. כך, למשל, הנשים האלמנות בשחור, היושבות צמודות זו לזו ומזכירות מכשפות זקנות ורכלניות; או הגברים, שרוקדים לשירי קיטש הוליוודיים על אהבה ובו בזמן מציגים נשים למכירה כאילו בשוק גמלים.
מונגר זה אנחנו — בלי כחל ובלי סרק. אתם מוזמנים להיכנס לקרקס: כל כמה דקות מתחלף הליצן, והוא מצחיק ועצוב גם יחד. קטע ועוד קטע, כמו בקאט קולנועי. אין תחתית לקופסת ההפתעות של הקוסם מרשל.
