ביקורת מחול מאת רות אשל
יוצרת מוכשרת, שתי רקדניות ורקדן טובים, סטודיו למחול בגודל בינוני, פנסי ניאון דולקים בתקרה, עשרות בודדות של כסאות לאורך הקיר, בול עץ כרות מונח בקדמת הלינוליאום, עדי בוטרוס ליד מערכת ההגברה. זהו. וזה מספיק כדי ליצור אמנות מרגשת. לא חייבים להקה גדולה, במה ענקית, עשרות פנסי תאורה, עיצוב תאורה מתוחכם, רקדנים שהורסים את הגוף שלהם בווירטואוזיות לשמה. יש מקום לנשום.
"מרחבים" מספר על חייל שחוזר משדה הקרב, פוגש שתי נשים שקרובות אליו מהעבר, והם מעלים זיכרונות, אוהבים וכואבים יחד. נושא מוכר, שכל כך הרבה יוצרים עסקו בו במשך הדורות, והוא יישאר אקטואלי, כל עוד המין אנושי קיים.
היצירה בנויה כרצף סצנות תיאטרליות, העוסקת בנושא דרמטי, אבל הפנים של הרקדנים נשארים רכים, מודעים, מאופקים, מאפשרים לתנועה לדבר. מפעם לפעם יש העמדות של השלישיה כמו לקוחות מתוך צילום תיעוד, או ציור והן משמשות כנקודות של סיום פיסקה. לתת זמן להתבונן. שנזכור אותם.
החומרים התנועתיים מקוריים, מתרחקים מראוותנות, הבחירות ענייניות, רק מה שזקוקים, ולא מעבר לכך. ומעל לכל – הדיוק.
התקדמות במרחב נעשית ברובה על הברכיים, ובכל יצירה חדשה, סטרוז מרחיבה את האפשרויות. חלקן מבוצעות על כריות כפות הרגליים כשהברכיים לצדדים נושקות כמעט לרצפה, התקדמויות ברכיים מסוקלות, מגוון גלישות מברך לברך. עבודת הידיים מעודנת, מוטיבים של כפות ידיים הסובבות החוצה סביב מיפרק כף היד, רטט כפות ידיים כמשק כנפי ציפור, אצבע מזדקרת מונחת על השפתיים כשומרות סוד, טפיחות קלות של האצבעות על הפנים, מכות שחוזרות עוד ועוד על החזה, הפנים, המרפקים, מבקשות לתרגם את הכאב הנפשי לכאב פיזי, ופתאום, כמו רגע של נחת, הידיים זורמות כמו גולשות על גלים. שפע של הקשתות הטורסו אחורנית..
כל אחד מהרקדנים שונה בחזות שלו, יעל גבוהה, ארוכת גפיים, שיער קצר; סתיו נמוכה ממנה, שיער ראשה אסוף אחורנית עם פנים יפות כמו חרסינה משובחת, ואילו החייל עם פנים שהייתי מתארת כסלביות, כתפיים שמוטות. הוא נכנס לבמה זוחל, תוקע את בהונות רגליו ברצפה, כמי שנאחז בה, על גבו שמיכות. יש קטע בו ידיו דוחפות את הרצפה, הגוף עף הגוף מקביל לרצפה, מתהפך, נוחת, גולש בישיבה עם גב זקוף. שלושתם מקרינים פשטות של אמת, כנות.
מפעם לפעם, סתיו חוזרת על פרקים של משפטי תנועה, כמו יודעת שהזיכרון דוהה, ועלה בדעתי הדימוי של בגדים צבעוניים תלויים על חבל, דוהים בשמש ויש לרענן אותם.
הליווי המוזיקלי מינימליסטי. חליל, תוף, ודממה. תואם את התנועה ויוצר אווירה. השמלות הלבנות של הרקדניות בגיזרה פשוטה, מקרינה תום, אבל לא מחמיאות. אפשר גם פשוט וגם מחמיא.
יצאתי, כמו שנחשפתי למשב רוח רענן. טוב לראות את התום, המקצועיות של הפשטות וזאת בתוך ההמולה שמסביב, של עוד ועוד ועוד ועוד…..
