ביקורת מחול מאת רות אשל
ללכת לצפות בבלט אייפמן פירושו להיכנס לעולם של בלט ניאו־קלאסי גרנדיוזי, מבריק באיכותו. רקדנים וירטואוזיים, תפאורה מסקרנת, תאורה מהפנטת – שילוב אמנויות במיטבו. נדמה שאייפמן מתחרה בעצמו בכל יצירה חדשה: כיצד להתעלות על הקודמת, כיצד לנצל את הטכנולוגיות החדשניות ביותר, כיצד להפוך כל דימוי שצץ במוחו הקודח למציאות בימתית. אין גבול לדמיון – וגם לא לתקציב.
הפעם פנה אייפמן אל הרומן הפילוסופי־פסיכולוגי של פיודור דוסטוייבסקי " החטא ועונשו". הסיפור המקורי משמש לו כשלד – עמוד שדרה שעליו נבנה גוף חדש: סצנות נוספות, פירוק של קיימות לתת־פרקים, מתיחות, קיצורים, פתיחת גומחות נסתרות. הדמיון שלו כמו עפיפון הקשור בחוט לשלד, הממריא ומסתובב סביבו, מרפד אותו בשרירים, עורקים ועור.
ולדימיר אפונישקין מגלם את רסלקולניקוב – חוטא ורוצח – בתפקיד תובעני ביותר: אתגר טכני לצד סיבולת פיזית ורגשית לריקוד של כמעט שעתיים. הוא שומר על עוצמה עד הסוף, אולי כסמל למסלול הייסורים עד ההגעה לשלווה.
יוליה שונקובה היא המלווה בריבית הזקנה – גוף גרמי עטוף בבגדים תלויים, כמעט מכשפה. דימיטרי פישר מגלם את הבלש – יצור חדור תשוקה ללכוד את הרוצח, מתפתל כנחש אורב לטרפו. והבלרינה מריה אבשובה – סמל לטוהר ולרעננות, פרפר מהפנט. כל הרקדנים – אמנים נדירים, שמייצגות את המחול האמנותי במלוא תפארתו.
היצירה מורכבת מעשרות סצנות קצרות, שכל אחת מהן נחתכת ב"קאט" של חושך – כמעט כמו עריכה קולנועית. כל סצנה מצטרפת לפאזל רחב־יריעה, אך גם עומדת בפני עצמה כיחידת מחול עצמאית. הבחירות התנועתיות מוקפדות ומפתיעות, ניכרת בהן יד אמן של קומפוזיציה. אין כאן תנועות "מים" למילוי זמן; כל דואט, טריו או קטע קבוצתי מלוטש ומעוצב עד לפרט האחרון, כטבעת יהלומים שנחרטה בקפידה.
התפאורה של זינובי מרגולין מוסיפה רובד מסקרן: בתחילה נדמה שמדובר בהקרנת שקופית של מעקות מרובעים המשתלבים זה בזה, מעניקים תחושת עומק ופרספקטיבה. בהמשך מתברר – זוהי תפאורה ממשית: גשרים המטפסים על הקיר האחורי, שעליהם מתנהלים ריקודים נוספים, מרחיבים את המרחב הבימתי. התאורה בעלת חיים משלה, מתפקדת כפרטנר בימתי של הרקדנים והדרמה.
ואחרי כל השבחים – כולם מוצדקים – עולה גם שאלה של גבול החוויה. לקראת הסיום, מצאתי את עצמי מבקשת: “די, תנו לי לנשום.” כי יש רגע שבו גלים מתמשכים של יופי – גם כשהם מושלמים – עלולים להטביע. אולי זו הדרך שבה אייפמן בוחן את צופיו: עד כמה נוכל להכיל את עוצמתו חסרת הגבולות.
