Carmen Nova/ שרון אייל וגיא בכר/הבלט הישראלי/ בית האופרה, תל אביב-יפו 16.5.2018

צילום: אירה וגנדי טשליצקי

הבלט הישראלי, ביל סולוס, כרמן Nova מאת שרון אייל וגיא בכר, מוזיקה מקורית: אורי ליכטיק וקטעים מאופרה כרמן של ביזה, עיצוב תלבושות: רבקה הייטינג ואייל, עיצוב תאורה: אלון כהן, משכן לאמנויות הבמה, בית האופרה, תל אביב-יפו, 16.5.2018

המפגש בין אייל ובכר, עם שפת התנועה המיוחדת שלהם עם הבלט הישראלי, עורר אצלי סקרנות גדולה. הרי מדובר במפגש של היפוכים: בראשון הגוף הוא מכל שבו מתחוללים רחשושים, אימפולסים, תנועה אינטרוברטית החוזרת על עצמה המגיעה לטרנס שבטי, ואילו הבלט הקלסי והנאו-קלסי עוסק בקווים ארוכים של הגוף, בבהירות ואלגנטיות. היו לי ציפיות שהמפגש יוליד את הרחבת השפה התנועתית של אייל ותשאיר את הרקדניות על הבהונות. לשחק ולגלות מה קורה, ליצור מעין נאו-בלט בנוסח אייל/ בכר. אך נראה שזה לא האתגר שחיפשו וייתכן שהאתגר הגדול, מבחינתם, היה שרקדני הבלט ירקדו את השפה התנועתית הכל כך זרה להם, וכאן התוצאה מעוררת התפעלות. לו הייתי מקבלת טריילר ללא כיתוב, הייתי חושבת שמדובר בלהקת אייל-בכר או להקת בת-שבע. אכן קשה להאמין. צפייה נוספת הייתה מגלה שמדובר בלהקת בלט בזכות עיצוב השרירים של הרקדנים בטכניקה המאפיינת אותו, הגוף עם הפרופורציות הנכונות המתאימות, הרקדניות שלכולן שיער ארוך אסוף אחורנית. הסתכלות מעמיקה נוספת הייתה מגלה את איכות הקפיצות הגבוהות עם אחזקת הגוף האסוף, האטיטיוד שנעשה בו שימוש פה ושם ואפילו שני gabriol batterie של גברים. בהתחלה חשתי אכזבה, הרי יש רק להקת בלט גדולה אחת בישראל ולמה להפוך אותה ללהקת מחול מודרני, אבל ככל שהיצירה נמשכה, הלכתי שבי אחריה ואחר הכישרון הכוריאוגרפי הענק של אייל, וחשבתי שאם התוצאה טובה, יש להסתפק בכך.

המופע פתח ב"ביל סולו" במחרוזת ריקודי סולו. הראשון היה נפלא בביצוע של ולדימיר דורוחין. השליטה הנהדרת בגוף עם היכולות של הבלט בשילוב השפה של אייל בהקו במלוא יופיים. בהמשך, למרות הביצועים המשובחים של הרקדנים הנוספים, העניין דעך, אולי כי רמת העניין הכוריאוגרפית והביצועים לא הגיעו לדרגת הסולו הראשון, ואולי התאורה הייתה חשוכה מדי. גם חשבתי שחבל להקדיש את הבמה הגדולה של המשכן לריקודי סולו. ייתכן שהשיקול נבע ממילוי זמן של תוכנית שלמה.

הבכורה של "כרמן NOVA", שעמדה במרכז התוכנית, היא יצירה קבוצתית מופשטת ואם מישהו חיפש את הליבריט הדרמתי אל אהבה והרצח המוכר של "כרמן", לא ימצא אותו. ניתן לחלק את היצירה לשלושה חלקים: הקטע של הריקוד השבטי למוזיקת התיפוף של ליכטיק, הקטע המרכזי למוזיקה של ביזה והחלק האחרון החוזר למוזיקה של ליכטיק. החלקים הראשון והשלישי הזכירו ריקודים קודמים של אייל, ובהם מאפיינים, כמו קבוצה צפופה הרוקדת יחד בתוך בועת חלל מחושמלת, תשוקה אדירה דחוסה שממתינה לרגע המימוש שנראה כי לא יגיע, שבטיות וחייתיות.

הגברים במכנסיים קצרים והרקדניות בבגד גוף ללא שרוולים, וכולם עם גרביים ארוכים המגיעים עד הברכיים. הבגדים השחורים נבלעים בשחור של הכתלים העמוק, כאשר התאורה מבליטה את לובן עשרות הירכיים והטורסו החשוף של הגברים. מצאתי עניין לגלות בתוך המוכר, לכאורה, ניואנסים חדשים או אולי ראייתה העמיקה, ואכן מצאתי. למשל, מנוע התנועה הממוקם בבטן התחתונה שמקרינה על שאר חלקי הגוף, התנועה המתקדמת בהליכה ממושכת על הכריות כשהעקבים מוגבהים, הירכיים הצמודות הנעות בעצבנות מצד לצד בטוויסטים מהירים, אימפולסים של ניפוח וכיווץ הטורסו של הגברים, מרפקים כפופים לצדדים הנעים במהירות, כאשר הקבוצה נראית כחבורת ציפורים נרגשת לקראת מסע ארוך. המיומנות הכוריאוגרפית הולידה שפע של ניואנסים, חגיגת קליידוסקופ של פרטים מדויקים משתנים.

החלק השני למוזיקה של ביזה מפתיע והוא בעיניי שיא התוכנית. הופתעתי שהחומרים השבטיים, כאילו מעולם אחר, מתאימים להפליא למוזיקה של ביזה והופכים לאנושיים יותר, מוכרים. גם בחומרים התנועתיים חל שינוי והם התפרשו יותר לחלל. בלט סולו נפלא של כרמן עומרי, מעין פלמנקו בנוסח אייל וכמה דואטים מצוינים של עמית ירדני ועומרי משעל, לעיתים הם נראים כמתגוששים בזירה, או אוחזים ידיים ומתקדמים במעגל תוך הרמת ברכיים. לשניות בודדות צדה את עיני רקדנית בתנועה מהירה, כמו מפרפרת, ונראה היה שעוד מעט תוציא את נשמתה. ושוב, המחול חזר למוזיקה של ליכטיק לאותו עולם שבטי אחר, כאילו המוזיקה של ביזה חשפה בפנינו, לדקות ספורות, רובד נוסף, קסום וסמוי, אולי עתיק יותר במחול של אותו שבט. רקדני הבלט הישראלי נראים נפלא והיצירה מרתקת בשפתה התנועתית.