"מזורקה פוגו" Masurca Fogo) / תיאטרון מחול וופרטל/ כוראוגרפיה: פינה באוש/ היכל אמנויות הבמה, בית האופרה, תל אביב-יפו, 4.10.2018

 

"מזורקה פוגו" Masurca Fogo) / תיאטרון מחול וופרטל/ כוראוגרפיה: פינה באוש/ עיצוב תלבושות: מריון סיטו/ עיצוב תפאורה: פיטר פסט, היכל אמנויות הבמה, בית האופרה, תל אביב-יפו, 4.10.2018

היצירה "מזורקה פוגו" היא הצהרת אהבה ענקית לנופי פורטוגל, לאנשיה ולמוזיקה שלה. היא גם הצהרה אמיצה לנכונות של באוש לשינוי, נכונות להיפתח למקומות חדשים, להטמיע בתוך הטנאץ תיאטר שיצרה צבעים, ניחוחות ומקצבים חדשים. אם במרבית יצירותיה הקודמות שלטה האפרוריות של ארץ אירופאית צפונית, הסצנות מוקמו בתוך חדרים או מועדונים והתוכן אחוז אובססיה מגדרית וביקורת קשה על אנשים שחיצוניותם אינה תואמת את פנימיותם הרי הפעם הכל השתנה. הבמה שטופה באור, בשמש, בטבע, באנשים עם בגדים צבעוניים ושמלות פרחוניות ובעיקר באנשים שהם ספר פתוח. הם צעירים, מבוגרים מעל גיל 50, רזים, שמנים, גבוהים ונמוכים. הגיוון מעשיר. מסכות "התרבות" הוסרו. בעוד שלקסיקון התנועה של באוש התמקד בעבר בג'סטות ותנועה יומיומית הרי הפעם היא מעיזה לפתוח את שעריה לריקודי סולו וירטואוזיים. אמנם רק לריקודי סולו ולא לריקודים קבוצתיים, כי אולי אותו מחול וירטואוזי הוא עדיין מבחינת "אורח" בטנץ תיאטר. היא גם מקפידה על הפרדה בין הטנץ תיאטר לבין הריקודים, כל אחד בערוץ עצמאי משלו בהתקדמות על פני ציר הזמן של היצירה.
אנחת "הא הא" של הרקדנית הנהדרת רות אמרנטה העוברת כמוטיב לאורך היצירה היא אנחה שחרור של הגוף, פרימת כיווצים וחסמים תרבותיים ואפשרות להתחיל לנשום. עם ההקשבה לרחשי הגוף המשוחרר אפשר לקרוא "הא. הא" ועדת גברים פורצת לבמה נכונים לקריאה של האישה המיוחמת. במהירות שוכבים זה לצד זה כמו פסי רכבת, מרימים ידיהם ומעבירים את אמרנטה השכובה מאחד לשני. אחר כך היא מטפסת עליהם, מקשיתה את גבה אחורנית ונופלת, נמסה בזרועותיהם. זה אקט המביע בטחון בגברים והיא יכולה להתמסר להם. מי היה מאמין לראות זאת ביצירות קודמות של באוש?
כמו בעבר, היצירה בנויה כמארג עשיר וממגוון של סצנות קצרצרות המעידות על התבוננות עמוקה בחיים והבנת הנפש. כאן זה עולם של תשוקות כמוסות. נאזארת פאנאדרו שהיא רקדנית מבוגרת רוקדת את עצמה כשהיא נזכרת כמה יפה הייתה בצעירותה ואיך גברים התחבאו מאחורי כל עץ וקראו "הא…הא…", והנה היא מגשימה את הפנטזיה שלה, ואולי של נשים רבות בנות גילה, כשהיא מהלכת על הבמה מעכסת בין הגברים הצעירים. היא לא מסתפקת בכך וכמהה גם למגע ורודפת אחריהם וצועקת "איש צעיר, אני רוצה ללמד אתכם איך להתנשק". היא נהדרת, מצחיקה ומכמירת לב. בסצנה אחרת מופיעה ג'ולי שאנאהאן המגלמת את האישה שעליה גברים חולמים והיא בלונדינית, ארוכת רגליים, עור הגוף חשוף בנדיבות מנוקד בבגד סקסי עשוי בלונים אדומים. כולה מנייריזם, חיצוניות, אהבה עצמית, בידה מצית והיא מציתה את הסיגריות של הגברים וגם אותם. הם עטים עליה, מנקבים את הבלונים, האוויר בורח וללא הבלונים אנו רואים אותה כפי שהיא, אישה שהיתה לא יותר מאשר בלון נפוח. אם ביצירות קודמות של באוש, התעללות גברית עוררה תרעומת, הרי הפעם אין אנו מרחמים עליה. תם סדר האישה הקרבן. מי היה מאמין לראות סצנה כזו ביצירות הקודמות של באוש?

ככלל הנשים והגברים ביצירה זו הם שווים, חזקים, מקרינים פשטות ומתנהגים כפי שהם מרגישים. חסל סדר הנימוסים האירופאיים שאפיינו את יצירותיה הקודמות. דוגמה נהדרת היא הסצנה שבה הרקדנית שוטפת ידיה בקערת מים, מתיזה מים על הפנים, השכמות ואחר כך מרימה את החצאית, יושבת על הקערה ומרעננת את המיפסעה. מה שעושים בצנעה בחדר סגור נעשה בפרהסיה, כמו אין דבר טבעי מזה.
תחושת החופש באה לידי ביטוי מקסים במשחק התגלשות במים כאשר שני רקדנים אוחזים יריעת פלסטיק ענקית בקצוות ושופכים לתוכה מים. באותה מנהרה גולשים הרקדנים בצעקות השמחה כילדים וזאת בניגוד למוזיקה המאופקת והחושנית. וכניגוד, גבר בחליפה שחורה אלגנטית דוחף לבמה אמבטיה מסוגננת ובתוכה רקדנית שחומת עור שוכבת עירומה בתוך אמבטיית קצף. אחד מרגעי השיא ביצירה הוא בניית צריף מעץ כמו בשכונות העוני ולתוכה הרקדנים מצטופפים ורוקדים מאושרים. ניראה, שאין צורך בבית מפואר כדי להיות שמח.
לתפאורה מקום חשוב ביצירה. על הבמה סלע ענק הגולש מטה, כמו לשפת הים ועליו מדלגים הרקדנים בקלילות מעוררת השתאות. הסלע השחור מוקף כתלים ,רצפה ותקרה לבנים בוהקים בזוויות שונות שעליהם מוקרנים סרטים. כך, למשל, מוקרנים הנופים המתחלפים כאילו הקהל יושב באוטובוס, או הסרט של הסערה הגדולה העומדת לבלוע את הסלע.
לקראת הסוף, היצירה מתארכת, מבחינת כל המוסיף גורע, וכמו הרקדנים גם הם התעייפו אחרי מופע שאורך שעתיים וחצי, הם שוכבים על הבמה לתרדמת הלילה. ובאקט אחרון של אהבה לפורטוגל ולאנשיה באוש מאחלת להם "לילה טוב וחלומות פז" ומה שולחים אנשים לאלה שהם אוהבים? כן, פרחים ומכל עבר על הכתלים מוקרנים פרחים טרופיים יפהפיים ובזמן חלום הם נפתחים לאט לאט לאט בנשיקת פרידה אחרונה.
יצירה נהדרת, מונומנטלית בסגנונה של באוש המתחדשת.