ביקורת מחול מאת רות אשל
כבר עם היפתח המסך ועם שמיעת הצלילים הראשונים של יוהאן סבסטיאן באך, הלהקה שואבת את הצופים לעולם שכולו מושתת על יסודות איתנים של הרמוניה. שני רקדנים (כריסטuפר פיסמארוב ואנתוני רי-ריינוסו) ושתי רקדניות (איילה אברמס, מיקו היראמיה) נעים בתנועה זורמת, כאשר כל משפט תנועתי מסתיים בקונסטרוקציה צורנית אסתטית. ואולי גם הכוריאוגרפית קטז'ינה סקפטובסקה חשה, שכמו בתפיסת העולם של הזן, אין שלם בלי פגם קטן, אל הבמה נכנסת רקדנית בשמלה אדומה (אמנדה מולינה), הרוקדת דואט אהבה עם הרקדן המעולה פיסמארוב. יש פוטנציאל למאבק, לכאב, אבל היא נעלמת עם חזרתן של שתי הרקדניות האחרות. הכול טוב… והצופה יכול לשקוע בעולם שכולו טוב.
הדואט המעניין ביותר בתוכנית היה "ציפור האש" של מרקו גואקה ובביצוע של מתיו שרדר וטיאניו ואנג. מה שמייחד את הריקוד הוא אווירת המסתורין, בליווי המוזיקה של איגור סטרווינסקי, ושפע תנועות הידיים הזוויתיות והמפתיעות, לצד גלישתם של הרקדנים בתנועת הבורה, ברגליים צמודות, קדימה ואחורה, כאילו הם גולשים על מסלול קסום.
אחרי שני הקטעים הקאמריים, היצירה השלישית,' ' "' מעל לפני השטח" של יין יואה, לצלילי קולאג' מוסיקלי, היא יצירה להרכב המלא של הלהקה, המונה 14 רקדנים. למרות שהקומפוזיציה בנויה במקצועיות והביצוע מעולה, הריקוד נראה פחות מסקרן משני קטעים שקדמו לו.
הריקוד הרביעי הוא דואט של שני גברים. גם כאן, כמו ב"ציפור האש," פלג גופם העליון של הרקדנים חשוף. זהו דואט המדגים את יכולותיהם הגבוהות של הרקדנים מיקאל פאסיני וכריסטופר פיסמארוב, כשהחומר התנועתי נע בין מערכת יחסים תוקפנית לבין משחק אהבה.
התוכנית הסתיימה ביצירה של יגאל פרי "הורה שלי", המוקדשת לזכרו של יונתן כרמון. יגאל פרי זכור לי כרקדן סולן בלהקת בת־דור , ומשמח שלאחר שנים כה רבות בארצות הברית בחר לעסוק בנושא זה. תחילת היצירה מתרחשת בדממה: הלהקה רוקדת במעגל ומתקדמת למרכז כשידיה מורמות מעלה. עם תחילת המוזיקה של סמואל קולרידג'-טיילור חשתי מבוכה. אמנם אפשר לזהות בתנועות חומרים תנועתיים לזוגות שאותם אימץ כרמון מן המחול האמנותי. כבר בשעתו היו הדעות חלוקות בשאלה האם כרמון אינו שואל יתר מדי ומעמיס אותם על הבסיס הצר של ריקודי העם והעדות בישראל. אולם, בשעתו, בליווי של אקורדיון ושירים ישראליים, החומרים המושאלים התאימו לצורכי הבמה של המיוזיק הול.
הפעם להקת פרידאנס מבצעת את החומרים התנועתיים בקלילות ובאיכות גבוהה. רקדניו של כרמון לא הגיעו לאותה רמת ביצוע, ואולי כרמון היה יכול רק לחלום על רקדנים שכאלה. אבל ללא החספוס של הרקדנים החצי־מקצועיים והחוצפה הצברית של קריאות ה"הו־הא", משהו הלך לאיבוד.
פרידאנס מביאה בימים טרופים אלה דקות של קורת רוח, מגוון של איכויות, ופונה לקהל הרחב של שוחרי המחול. רק חבל ששמות הרקדנים המצוינים אינם מצוינים בתוכנייה לצד שמו של הכוריאוגרף.
