ביקורת מחול מאת רות אשל
עם פתיחת המסך מתגלה הלהקה כולה, על אחד־עשר רקדניה. הם חוצים את הבמה בריצה בהולה, כמו נמלטים. את תחושת הכאוס מעצים סאונד חזק, בפורטיסימו מתמשך. וכאשר רעש הסערה שוכך, נותרת רקדנית אחת שרועה על רצפת הבמה הגדולה. היא רוקדת סולו. איבריה מתארכים כמו אל האינסוף להפיק את מלוא הפוטנציאל של התנועה, וזאת אינה פוסחת על פרטי־פרטים של מעברים מדויקים. הכול רגוע, ואני נשבית באיכות התנועה שלה. בעקבותיה מופיע כל אחד מרקדני הלהקה בסולו משלו או משלה, והקסם עוטף את כל רקדני הלהקה הצעירה.
ניתוח שכלתני יבחין כי השפה התנועתית הזורמת נעה בין גבהים שונים, תוך גמיעת מרחקים; שפע של עבודה על הברכיים, גלגולים, סיבובים וקפיצות גבוהות, כמו ניתורים על טרמפולינה. הרקדנים מעולים. אמנם רקדנים מצוינים יש גם בלהקות אחרות, אך כאן, באיכות התנועה, יש משהו אחר. אני מנסה לצוד אותו. כיצד הוא נוצר? ואולי חלק מהתשובה נעוץ בכך שהכוריאוגרף מתנער מצורניות סטטית. אין פירוש הדבר שבהמשך היצירה אין קטעים קבוצתיים או מבנים צורניים של הרקדנים בחלל, אך גם אלה מצויים בתנוחה של אוף־באלנס: הגוף מוטה קדימה, לקראת המשך התנועה, עד שהמשפט התנועתי נמשך ונמשך — וכמו מתאדה. דומני שהכוריאוגרפיה של רגב יוצרת את הזרימה מצירוף מדויק וצפוף של פרטים, וגופם של הרקדנים נענה לה, מאמץ את פרטיה, והופך את התנועה לקינטית, חיה ונושמת.
בתוכנייה נכתב: “…מול פני הסערות שבחוץ, עולה ומציע געגוע לחיבור ולשייכות. לפשוט ולשלם. קול פנימי שאד מבקש לחזור ולהישמע”. נדמה שזהו הניצוץ שהפעיל את היצירתיות, ומתוכו נולדה אותה איכות תנועתית שבה אולי העצירה הצורנית המקובעת היא סוג של מוות
ויש לי הערכה גדולה לרמי באר, המנהל האמנותי של הלהקה, שלא רק הבחין בכישרונו של רגב, אלא גם העניק לו, בנדיבות, את אור הזרקורים.
