ביקורת מחול מאת רות אשל
נעה ורטהיים היא בעיניי מעין פילוסופית של החיים. לדברֵי התוכנייה, היצירה מציבה כנקודת פתיחה את השאלה הפשוטה לכאורה: האם הזמן עובר עלינו – או שאנו נעים בתוכו. חוטי ההשראה והחיבור למקורות נביעה חשובים ליוצרות, אולם, אני מודה, שבהקשר של מחול פחות מעניינות אותי פילוסופיות חיים או תיאוריות. לעיתים גם הפילוסופיות והכוונות מעוררות בי ציפיות שאינן מתכתבות עם מה שאני רואה ואפילו עלולות להסיט אותי מהמבט "הנקי". אני באה לראות את היצירה כאל דף לבן, יוצרת דיאלוג חזותי ואסוציאטיבי ביני לבין מה שאני רואה – מתכתבת עם המחול עצמו. אני גם מודה שמעניינת אותי השפה התנועתית, הקומפוזיציה, ובעיקר הקסם. בלי קסם העין שלי משתעממת.
עם פתיחת המסך מתגלה במה תחומה בקירות לבנים שיצר זוהר שואף, ואלה יוצרים חלל נקי, אסתטי, הממקד את תשומת הלב בגוף ובתנועה. זרקור מאיר רקדנית בעלת נוכחות מסקרנת – קורינה פריימן, בעלת שיער בהיר ועיניים גדולות. היא רוקדת סולו, מתקדמת על כריות כפות הרגליים, ומדי פעם אגן אחד נזרק כלפי מעלה. גם הפעם, כמו ביצירות קודמות של נעה ורינה ורטהיים, מופיע מוטיב תנועתי שמשוכפל באוניסונו – בכיוון אחד או בכיוונים שונים, בהתקדמויות במרחב , בקנונים– וממוצה עד תום לפני המעבר הלאה.
האוניסונו של תנועה מזערית – באגן, בכף היד – תנועה שאין בה אתגר טכני, מתעצם מכוח כמות הרקדנים היוצקים בה קסם. זה איננו רק עניין של דיוק פיזי או ריכוז פנימי, אלא סוג של איחוד אנרגיות. דומני שזהו אחד מסודות היצירה מבית ורטיגו. הכשרת הרקדנים להתחבר לאותו חלל אנרגטי בו הם נעים.
נעה נשארת נאמנה לשפת ההרהורים הפילוסופיים שמולידים את התנועות המזעריות: כך? אחרת? אולי לא? אולי כן? נבדוק? ננסה? התנועה כמו מפלסת את דרכה בחלל – מגששת, בוחנת.
מיצירה ליצירה מתפתחת השפה התנועתית בתוך ה־DNA של עצמה. הפעם האלמנט החדש המשמעותי שבו הבחנתי הוא ניגודיות ברורה יותר בין ההרהור לבין ריקוד וירטואוזי, החלטי, ברור, בעיקר של הגברים – קפיצות אקרובטיות עם נחיתה רכה – חתולית – שמעוררת צמרמורת של התפעלות בגוף שלי.
ייתכן שמרכיב הזמן – אותה מטוטלת ענקית הנעה מצד לצד כמו מטרונום – הוביל לגילוי של תנופות גוף: רקדנים החוצים את הבמה, ניתלים על רקדן או רקדנית, ושוב הלוך ושוב – ריצה לאגירת תנופה והרמה בלתי צפויה. תנופה ותפיסה הם שם המשחק ויש בכך חידוש מיצירות קודמות.
ביצירת סולו נפלאה בביצועה של פריימן הרקדנית קשובה ל"מיכל המים" שבגופה, וכל תזוזה חיצונית היא תולדה של תנועת המים – כגלים פנימיים הנסוגים ומכים על כתלי הגוף. מולה, לקראת סיום היצירה, מציגה עדן בן שימול בסולו שלה איכות רגשית לוהטת, היוצרת קיעורים בטורסו ומציגה את היכולות הטכניות שלה. התאורה היפה של נדב ברנע מעניקה ממד של צללים לעומק האסתטי. התלבושות של ששון קדם מחמיאות ויפהפיות, הטורסו הגברי החשוף עם חצאיות הטול השחורות החצי שקופות, ובניגוד אליהן שתי שמלות אדומות, כמו אודם על שפתיים; והמוזיקה של רן בגנו מתאימה למחול ככפפה ליד.
טוב לעבוד לאורך שנים עם אמנים שאפשר לסמוך עליהם ולמצוא איתם שפה משותפת. זה מחזק ומאפשר לגלות עומקים חדשים.
זוהי יצירה שממנה יוצאים בתחושה טובה – של רגעי חסד בתוך מציאות מטורללת.
