פסטיבל צוללן/"מה נשמה"/ כוראוגרפיה: בשמת נוסן/ריקוד: שי קוקוי ורוני רחמים /הפקה וניהול: נועה למברסקי /עיצוב פסקול: מתן דסקל /דרמטורגיה: עדו פדר /עיצוב תאורה: עומר שיזף/ עיצוב תלבושות: קובי סויסה/מרכז אתני רב-תחומי ענבל  16.9.2019

פסטיבל צוללן/"מה נשמה"/ כוראוגרפיה: בשמת נוסן/ריקוד: שי קוקוי ורוני רחמים /הפקה וניהול: נועה למברסקי /עיצוב פסקול: מתן דסקל /דרמטורגיה: עדו פדר /עיצוב תאורה: עומר שיזף/ עיצוב תלבושות: קובי סויסה/מרכז אתני רב-תחומי ענבל 16.9.2019

איך אתאר את היצירה הכל כך מיוחדת הזאת שיצרה בשמת נוסן שעוסקת באנרגיה שבגוף? הרבה אני כותבת על תנועה שניזונה מאנרגיה פנימית, או על גוף שמקרין אנרגיה, ואינני יודעת אם מה שכתבתי קשור לתחושה שלי, לעין שלי, כלומר לדברים סוביקטיביים שאי אפשר להוכיח.

 

בתכניה כתוב: "המופיעות אינן מביעות את עצמן באמצעות הריקוד, אלא דווקא מפרידות את עצמן ממנו. הן מתנתקות מהבעות הפנים, התנועה והקול אשר מתפקדים בדרך כלל כמתווכים של תחושות פנימיות. הקול, הפרצוף והצורניות של התנועה לא מנסים להשיג אותנטיות או הבעה של העצמי, אלא הם בוקעים מהגוף כאלמנטים פיסוליים, תחפושות שבאמצעותן מורכבות פיגורות חדשות. וכך, הן פועלות כמו מדיום, שלפתע בוקע מפיו קולה של הרוח, זו שאינה כבולה לנפשו של היחיד, אלא להוויתה של תקופה."

 

מתוך כל הנאמר אני יכולה להתחבר למילים "שהן פועלות כמו מדיום, שלפתע בוקע מפיו קולה של הרוח."  לפי הפרשנות שלי, היצירה עוסקת ביצירת אנרגיה על ידי תנועה , וכאשר "המצבר" מלא הוא מתגלם בקול או באור/חשמל. תוך כדי צפייה עלתה בדעתי התנסות שהייתה לי לפני מספר שנים בבייג'ינג כאשר ביקרתי באחת האקדמיות לטכניקות לחימה של המזרח הרחוק. המרצה דיבר על האנרגיה שאפשר ליצור בגוף כמשהו ממשי והקהל המערבי ישב מנומס וספקני. כדי להדגים זאת, הוא לקח נורה וחיבר אותה לחשמל, היא נדלקה, וכשניתק מהחשמל היא כבתה. אחר כך נכנס לריכוז, החל להניע את הידיים  בתנועה מעגלית כמו מייצר ודוחס  עוד ועוד אנרגיה, העור התאדם, הפנים תפחו, והוא אחז בתקע של הנורה והיא נדלקה. האנרגיה של הגוף הדליקה זאת. וחשבתי גם על המתרגלים המתקדמים במדיטציה טרנסנדנטלית שהאנרגיה מקפיצה אותם באוויר. להבנתי, זה מה שעשתה נוסן ביצירה הנפלאה שלה. זאת לא יצירה יפה, לא אסתטית, לא בנויה כקומפוזיציה, אבל היא היא ייחודית בכך שמטפלת בנושא של איך הגוף יכול ליצור אנרגיה ולהגיע לשניות ספורות לסוג של הארה.

 

הקהל יושב על הבמה כשהמסך סגור. בתווך עומדת הרקדנית שי קוקוי ובפיה נורה קטנה אדומה כמו שפתיים והיא דולקת. סוג של מד אנרגיה. מצטרפת  אליה הרקדנית רוני רחמים ושתיהן מתחילות לרקוד. המוזיקה בווליום חזק והן חוזרות כמו לופ על אותם משפטים. אלה ממש לא מעניינים ואני תוהה בשביל מה כל זאת. והן ממשיכות וממשיכות, לא מרפות,  ממש לא מעניין, והן ממשיכות ובשלב מסוים הבנתי שהעניין זה לא מה שרואים אלא מה שהן מייצרות בתוכן, בהתמסרות  המלאה למטרה  למלא את הגוף באנרגיה. הן כמו נכנסות למצב של טרנס.  מחוברות לתחושת הגוף הנענע בנחישות  לביט של המוזיקה. זה לא גוף שרוקד, משיל קלוריות או מתעייף, אלא גוף סגור על עצמו, אוגר עוד ועוד. כשהן "מלאות" הן מתחילות להתרוקן מהאנרגיה, נושפות החוצה עוד ועוד אוויר עד שהכתלים הפנימיים של הגוף נדבקים זה לזה  והגוף מספר על איזה כאב פנימי עמוק, משהו היה קיים אבל קולו לא נשמע. הפה נפער הכי גדול שיכול, הלשון מזדקרת החוצה  כמבקשת להתנתק, להקיא את כל מה שמוחבא,  לפלוט את כל "הג'יפה". אפשר לשמוע קולות מקוטעים, ביטוי של אותו כאב, ספק פיזי ספק נפשי. וחשבתי מה הלאה? האם בזה יסתיים האירוע והן תתמוטטנה מתשישות על סף חוסר הכרה? והן חוברות זו לזו, נצמדות, ממוגנטות, בהתחלה כמו מבקשות נחמה ולחלוק את הכאב ובהמשך הופכות לגוף מחובר, גוף חדש גדול יותר, יעיל יותר שמייצר אנרגיה. הן מתגלגלות והגפיים כמחושים של הגוף. הביצוע מצויין. משכנע באמיתיות שלו. אנרגיה חדשה מתחילה להיוולד, והן ממשיכות וממשיכות עד שמעוצמת הכח הפנימי הן ניתקות. ואני תוהה מה עכשיו?  המסך הקדמי נפתח, באחד המושבים  האחוריים נדלק אור צנוע וממנו מגיחה, מתרומם ייצור יפהייפה, כמו תמנון מנוקד בעשרות  פנסים צבעוניים מהבהבים.  גילום האנרגיה שיצרו הרקדניות. זה מאד עדין, אבל בעיני זאת התגלמות ויזואלית של האנרגיה .. בביג'ינג נדלקה נורה פשוטה, אבל כאן אנו עוסקים באמנות, במופלא. בשבילי  זה רגע של קסם, של התרוממות הרוח.  והנורות כובות בהדרגה.  שתי הרקדניות רוקדות על הבמה, הגוף מתמסר בהנאה לביט של המוזיקה אבל העיניים שלהן, שקודם לכן היו מופנות פנימה מגויסות למתחולל בפנים, עכשיו מישירות מבט לקהל. כמו להבהיר, שיש ריקוד פנימי ליצירת אנרגיה  כדי לגעת במופלא, ויש ריקוד ללא כל מטרה מלבד ההנאה. וכל כך רציתי לחבור ולרקוד איתן.

 

עברו שבועיים מאז שראיתי את המופע וחווית "הפלא" שחוויתי עדיין בתוכי. ואולי את כל זאת אני מדמיינת.

 

סגירת תפריט