פסטיבל צוללן/ "אינוונטר" מאת נעה דר/ עיצוב חלל: נעה נשיא/ עיצוב תאורה: נעה אלרן/יצירת פס קול ומיצב הסאונד: אלעד שניידרמן/ סטודיו נעה דר/  25.9.2019 / ביקורת מחול של רות אשל

פסטיבל צוללן/ "אינוונטר" מאת נעה דר/ עיצוב חלל: נעה נשיא/ עיצוב תאורה: נעה אלרן/יצירת פס קול ומיצב הסאונד: אלעד שניידרמן/ סטודיו נעה דר/ 25.9.2019 / ביקורת מחול של רות אשל

 

הקושי של פרידה ממפעל חיים, או ממקום שבו התקיים מפעל חיים, מוליד לעיתים יצירה בפני עצמה. זה סוג של סיכום, סוג של ריפוי עצמי מהקושי שהאמן זקוק לו. כך עשתה נעה דר כאשר התבשרה סופית שעליה לפנות את הסטודיו שלה העומד בפני הריסה. תפאורות הוצאו מהמחסן , אורגנו בסטודיו ליצירת תפאורה ליצירת פסיפס  מרשים של 10 מיצירותיה.

בשבילי, להיכנס לסטודיו זה כמו להיכנס לתוך מערת הזיכרונות. אני לא זוכרת בפירוט את מהלך היצירות אבל אני כן זוכרת את התפאורה. למשל, את פיסת הדשא הירוקה מתוך "ראשים בדשא", את כיסאות הנוח מתוך "עננים ומרק", הכנפיים מתוך "אייזרוס פרידה"  וכמובן את המיבנה של "טטריס". כצפוי דר שוטטה, מהרהרת ורוקדת בין התפאורות, נוגעת, מתעטפת בהן. והיו לי גם הפתעות, לא זכרתי את הכפפה עם האצבעות הארוכות מתוך "אייזרוס פרידה", ובשבילי זאת הייתה הזדמנות אחרונה לדלות פריט זיכרון שנשכח. פתרון מעניין היה השימוש בסרט אדום שבעזרתו דר תחמה איזורים ליצירת דימויים של סטודיו בהם למדה או יצרה כאשר היא מעצבת את החלל מחדש תוך שהיא מזכירה את המקומות. לא הכרתי את העבודה עם המסכה של חיה, אבל האופן שבו הגוף התנועע איתה היה מצויין. לא פשוט לרקוד עם מסכה.

 

הבחירה של דר להשמיע קטעים מוקלטים מתוך חזרות מעניקה ליצירה רובד נוסף של תיעוד היסטורי. לא תמיד היבנתי את המילים שדיברה במהלך היצירה. רשימת המוזיקאים שיצרו לה מוסיקה היא מרשימה ובהם אבי בבלי, ישראל ברייט, קרני פוסטל ולהקת הטרקטור. בין הרקדנים שרקדו ביצירותיה נמנים מיכל מועלם, שלי קלינג, איריס לנה, עלאיה שליט, ניר דה וולף, מור ורדימון והרשימה ארוכה.

 

נעה דר ביצירתה "אינוונטר", צילום: תמר לם

 

יותר מכל הרשימה דר עצמה. אישה לא צעירה עם פנים מעניינות, עיניים חכמות, ולה יכולת טכנית של רקדנית במיטב שנותיה עם בגרות של רקדנית ותיקה. מה אפשר לשאוף יותר מזה? בסוף היצירה היא מכסה את כל התפאורות בבד ענק, כמו שנוהגים לכסות  רהיטים לתקופה ארוכה של היעדרות. הפעם זה לתמיד. כן, זה עצוב, אבל בה בעת חשבתי איזה עושר של עשייה נהדרת חבוי שם.  היא איתגרה את עצמה ביצירה שבאה ממקום של אכפתיות והרבה יושר אמנותי. וכמובן כשרון ויידע המהווים בסיס מוצק לכל מה שיצרה. בסופו של דבר, "הרי הכל עובר, חביבי." דר יכולה להסתכל על הבד הענק שמכסה את התפאורות של יצירותיה בסיפוק, נחת ואפילו אושר. היא לא בזבזה את חייה לריק, ונראה שעדיין לא אמרה את המילה האחרונה.

סגירת תפריט