פסטיבל ישראל/ בלט קולברג (שוודיה)/ "Figure a Sea" מאת דברה היי/ מוזיקה מקורית: לורי אנדרסון/ תלבושות: צריטה טיארנסטרום/// "פרוטוגניסט" מאת ויפטה ואן דינטר/ קולות Elias/ עיצוב תאורה: מינה טיקיינן/ תיאטרון שרובר, 5.6 & 6.6/ ביקורת מחול של רות אשל
להקת קולברג, "פרוטגוניסט" מאת ויפטה ואן דינטר. צילום: אורבאן-יורן

פסטיבל ישראל/ בלט קולברג (שוודיה)/ "Figure a Sea" מאת דברה היי/ מוזיקה מקורית: לורי אנדרסון/ תלבושות: צריטה טיארנסטרום/// "פרוטוגניסט" מאת ויפטה ואן דינטר/ קולות Elias/ עיצוב תאורה: מינה טיקיינן/ תיאטרון שרובר, 5.6 & 6.6/ ביקורת מחול של רות אשל

 

להקת קולברג היא אחת הלהקות החשובות באירופה. בארץ היא מוכרת בעיקר בזכות היצירות של מאץ אק ושל קבוצת רקדנים ישראליים שרקדו בה ובהן טליה פז. החיבור בין  הלהקה לכוראוגרפיה של דברה היי, אחת מהדמויות הידועות של המחול הפוסטמודרני האמריקני של שנות ה-60 וה-70 עוררה בי סקרנות וגם חשש. הפעם האחרונה שראיתי את היי היה  ב-1981 בניו יורק. זה היה כבר סוף עידן המחול הפוסט-מודרני (להבדיל מפוסטמודרני בלי מכף שהוא בעל מאפיינים שונים לגמרי) וכבר עמוק בפוסט-מודרניזם המטאפורי. זכור לי שהיא הופיעה עם אנסמבל רקדניות בסטודיו קטן, לפני קהל שמנה עשרות בודדות שישב על ספסלי עץ. מיבנה היצירה היה מושתת על ביצוע רשימה של דימויים  זה אחר זה. הרקדניות בתנועה חוזרת ויומיומית ניסו ללכוד את תמצית הדימוי  (למשל, רקיעות סוסים) ונוצרה קשת  של איכויות עדינות. מאז חלפו כמעט 40 וזיכרון הקסם שנולד מאותה פשטות של תנועה, לא פג.

 

ולמה כל ההקדמה הזאת? תהיתי איך תראה עבודתה של היי על במה מעונבת, עם רקדנים עם טכניקה בוהקת והאם כל הייחוד שלה לא ילך לאיבוד, מה גם שעבודתה כבר איננה יכולה להפתיע יותר בחדשנות. איך אמרה הכוראוגרפית האמריקאית הידועה טויילה טארפ על המחול הפוסטמודרני? שהוא דומה לגומי לעיסה, הוא מתוק ברגעים הראשונים ואחר כך זורקים אותו לפח. כידוע, הרעיון או החדשנות לשמה היה מרכיב דומיננטי בסגנון זה.

 

ונחזור  למופע של היי עם להקת קולברג  וכך כתוב בתכניה על היצירה: "רקדני קולברג מציגים אוקיינוס של רוך אנושי, מקצבי תנועה שצונחים כמו משי על במה לבנה והגוף שפוגש שירת סירנות מסתורית ומזמור ציפורים מרומם נפש, הצלילים העמוקים שיצרה אנדרסון…. הבמה הופכת לים של אינספור אפשרויות, ואנחנו צוללים למדיטציה עדינה, מהפנטת ופלאית."  האם זה הסבר  לצופה על המופע? לי זה נשמע כמו ביקורת (בתכניה כתוב שתוכן המופעים  על כל מופעי הפסטיבל נכתב על ידי שירה ויטלי).

 

חיפשתי ולא מצאתי את כל  מה שנכתב בתכניה. במשך 60 דקות ראינו על הבמה הרכב של עשרות רקדנים רוקדים כמה מוטיבים של משפטים תנועתיים שחוזרים על עצמם בכיוונים שונים, בשלמותם או בחלקם כאשר אלה מזדקרים בתוך משפטים רבים אחרים שניראים לי שנולדו מתוך אימפרוביזציה עם הכוונה לסולם תנועות  מונחה (כמו ידיים מתוחות או כפופות בקו ישר מהמפרק),  כמה קיו (סימנים) למיפגשים והיפרדות,  והרבה חופש לרקדנים ליצור מפגשים אקראיים – כל זה בתפישת הפוסטמודרניזם. בעוד שבמוזיקה  של אנדרסון היו שינויים של דינמיקה ודימויים (ציפיתי שמוזיקה תהה יותר נועזת), מה שראינו בתנועה על הבמה היה בדינמיקה אחידה, התנועות בוצעו באותה דרגת חוזק אנרגטי והמיפגשים של קבוצת בגדלים שונים, לא היה בהם משום הפתעה מעוררת עניין מיוחד. היעדר הקשר בין מוזיקה לתנועה גם הוא חלק מתפישת העולם של המחול הפוסטמודרני שטוען שכל מדיה אמנותי צריך לשמור על עצמאותו. לפיכך, אין להתפלא שהמוזיקה של אנדרסון לא השפיע על התנועה.

 

כל מה שציינתי למעלה מאפיין את המחול הפוסט-מודרני זאת היה יכול להיות נפלא אילו היה טבול בקסם, באותה קשת של איכויות גוונים שראיתי במופע של היי לפני 40 שנה.  הקסם, הוא איכות חמקמקה שכאשר הוא ישנו אנו מכושפים ורואים  (כפי שכתוב בתכניה) "רוך אנושי ומצבי תנועה שצונחים כמו משי",  אבל כשתנועה נטולה קסם,לא נותר לי אלא לחשוב על רקדני קולברג הנפלאים שנוטרלו מהיכולות הטכניות שלהם אבל גם מהדימיון. לא מצאתי את השקט של המדיטציה, את הרוח השקטה שבמינימליזם, אלא ניסיון לתפוש בכוח משהו שהיה נכון ומרתק לפני מספר עשורים, שיכול גם להפעים כיום בתנאים נכונים, אבל במסגרת זו הלך לאיבוד.

בלט קולברג, "פרוטגוניסט". צילום: אורבן-יורן

 

היצירה "פרוטגניסט"  עוסק במצב המדכדך של האנושיות כיום ונוגע בריטואל קבוצתי. כשהמסך נפתח רואים במה עם קונסטרוקציה כסופה מעוצבת  למהדרין שחוצה את הבמה מצד לצד. מתחתיה פרוש שטיח אדום בוהק עם קיפול שנעשה בקפידה. כל זה מקרין מקום של תרבות שעוצב במשך שנים והגיע לדרגת התמצות של ההידור. את הבמה ממלאים ארבע-עשר רקדנים הנעים חסרי מנוחה ממקום למקום, כמו חבורת חסרי בית והם ניגוד לתפאורה. אלה מתקבצים לקבוצות בגדלים שונים, מחפשים להיות ביחד כמו להימלט מבדידות איומה שאיננה מניחה להם. הם פושטים את הידיים עם כפות מאוגרפות ,אולי זיכרון של פעם כאשר עוד יצאו להפגנות, אבל עכשיו התנועה חסרת כח. החיות שבתוכם, הצ'י כבר נסחט החוצה והסוף כבר גלוי לעין. כך במשך 30 דקות. חשבתי שניתן היה ללכוד בצילום סטיל אמנותי אחד את אווירת סוף האנושיות.

 

החלק השני מתאר את החזרה לנקודת המוצא של תחילת האנושות. הרקדנים מתפשטים, ניתלים על הקונסטרוקציה כחבורת קופים משחקים. יש יופי רב בסצנה אבל היא מתארכת 30 דקות.

 

מה שכתבתי מעלה  אצלי הרהורים על  איזה מדיום להשתמש כדי להעביר מסר באופן יעיל ביותר. כאמור, אני סבורה שניתן היה לתמצת את היצירה בשני צילומים התלויים זה לצד זה, אבל הנושא לא טופל על ידי צלם אלא על ידי כוראוגרף. ונשאלת השאלה איזה שימוש עשה הכוראוגרף בציר הזמן שאמנות המחול מעניקה לו ומה הערך המוסף בהשוואה לדחיסות המוקפאת של הרגע בצילום?

 

iגם ביצירה זו, שהיא מעניינת יותר מקודמתה, לא באו לידי ביטוי היכולות של הלהקה. ואינני מתכוונת לפירואטים, וקפיצות גרנד ג'טה מפוארות, אלא לגלות בתוך היומיומיות עומקים ופתרונות חדשים שיצדיקו ליצור ריקוד כזה ללהקה שכזו.

 

סגירת תפריט