"מה עכשיו" מאת הלל קוגן/ ביצוע: שרון צוקרמן ויזר והלל קוגן/ ליווי אמנותי: יעל ונציה/ תלבושות: אולין טרדימן/ תאורה: עופר לאופר/תיאטרון הבית, בבית ניסן נתיב, יפו/ 3.8.2019/ ביקורת מחול של רות אשל

"מה עכשיו" מאת הלל קוגן/ ביצוע: שרון צוקרמן ויזר והלל קוגן/ ליווי אמנותי: יעל ונציה/ תלבושות: אולין טרדימן/ תאורה: עופר לאופר/תיאטרון הבית, בבית ניסן נתיב, יפו/ 3.8.2019/ ביקורת מחול של רות אשל

 

בתהליכי היצירה החידתיים, יש מקום מוכר לאותה תחושה שבה האמן חש רצון עז ליצור, מרגיש שמשהו רוצה להיוולד, אבל "מה?" ככל שהאמן בשל יותר, בעל בטחון ומאמין ביכולת וביושרה האמנותית שלו, הוא עשוי להעז לא להעניק למחשבה את ההחלטה להחליט, אלא דווקא ישאיר כל הערוצים פתוחים. כך הוא קשוב למה שהגוף או התת-מודע מבקשים לומר וכשהאמירה תיוולד הוא ידוג אותה. זאת הפרשנות שלי למופע המיוחד והמרגש של היצירה "מה עכשיו" שבה תהליך היצירה היא היצירה. במהלך המופע קוגן שואל את צוקרמן:: "מה נעשה? מה עכשיו? בואי ננסה? נראה מה אנו יכולים לעשות?" וכשהוא חש שהיא מיואשת, מסתייגת, הוא אומר במילים בטוחות ומעודדות "יש משהו בשרוול וצריך להוציא אותו".

 

אבל איך מוצאים מה להוציא? הפתרון של קוגן אינו חדש אבל בהחלט יעיל. משמיעים מוזיקות שונות ונותנים לגוף להגיב, כמו להעניק למוזיקה את הכח המוביל של המנוע שמעורר את הגוף הפסיבי המתמסר למוזיקה. קוגן רוקד פיסות של  ריקודי סולו למקצבים שונים ומה שמאפיין אותם שבכוונה אין התערבות של המחשבה בבחירת החומרים התנועתיים. התנועות צפויות  כי הגוף רוקד את "מה שבא לו," כשהוא מתמסר למוסיקה. למרות שאין עניין בחומרים התנועתיים עצמם, יש קסם באותה חוסר יומרה, באותה התמסרות "נקיה" לחבור לחוויה של הגוף הרוקד שהוא משוחרר מהאילוץ או הרצון  ליצור משהו מעניין וחדשני. יחד עם זאת מספר ריקודי הסולו רבים  מדי מבחינת כל המוסיף גורע. אף אחד מהסולואים לא מסתיים בצורה מסודרת כי לא הגיע העת לחתום את היצירה. המוטו הוא לא ללחוץ לפתרונות, אבל הלחץ הפנימי קיים, אבל חבוי, ממתין לניצוץ של ההארה. מידי פעם אותו לחץ פורץ החוצה בקטיעה של צעקת "די!" מלווה בתנועת יד חדה, הליכה מהירה ללפטופ כדי לשנות את המוזיקה שאולי יפתח את הערוצים הפנימיים והפתרון יוולד.

כשכל זה לא עוזר, הגוף  כבר התעייף, שארית החסמים הוסרו,  ןמי שום מקום, ללא כל סיבה הגיונית ניראית לעין, אצבעות יד ימין מקישות  בקליק. אולי זה זיכרון  אוטומטי של הגוף של הקליק היומיומי של של מנהל חזרות , אותו "קיו" לרקדנים להתחיל לרקוד, זה זמן האקשיין. אבל כשהכל בדימיון, אין רקדנים, גם לא ברור מה הם צרכים לרקוד, כף היד מאבדת את הפוקוס ומתחילה לנדוד באוויר לכיוונים שונים והקליקים הופכיםת לעניין עצמו. סוג של משחק של ילדים. צוקרמן מצטרפת אליו  ונולד דיאלוג  משחקי של קונטרפונקט שבסופו של דבר, כמו אחרי ויכוח בין השניים, מתאחד לאוניסונו  של ביט קבוע, "הא,הא.הא.הא".  באופן טבעי וצפוי צוקרמן מתחילה למלמל, לגנוח והוא דווקא מפתיע כאשר מיילל כחתול. הם עושים זאת נפלא. איזה כייף.  הנה נולד סוג של פתרון והוא גם “cool”.

הרגע המרגש ביצירה פורץ פתאום. צוקרמן קוטעת את הריקוד, נעמדת ואומרת "נורא. נורא מה שקורה פה. המדינה מתפוררת. אי אפשר להגיד מה שחושבים, מה שמרגישים." ופתאום אני מבינה, שכל הריקודים שראינו אינם אלא סוג של בריחה, דחיקה של הפחדים האמתיים. מתוך אותו חופש של הגוף הנהנה, המתענג על עצמו, המשוחרר מהצורך לחשוב, פורץ מה שמציק באמת עכשיו. לא הסכסוך הישראלי-ערבי, לא המלחמות אלא המצב הפוליטי בבית. והיא ממשיכה, "לא בא לי לקרוא את עיתון "הארץ," וקוגן עונה: "נבטל את המנוי." והיא: "נמאס לקרוא את כל מה שהם כותבים. מדכא." כל ההמשך הוא פרודיה של ביטול המנוי. מצחיק, עצוב ומדאיג.

יש עוד קטעים שנחרתו בזכרוני כמו זה של צוקרמן המדברת המחול העכשווי, מלגלגלת עליו, על העירום ועל הפורנוגרפיה, על שיתוף הקהל במופע, על אבדן המוזיקה לטובת הסאונד שרק מי שמשתייכת אליו יכולה כך לדבר. יש גם התייחסות למאבק ביניהם  במהלך התהליך היצירתי, של האשמות של השתקה. אלה טובים – אבל מתארכים מדי.

למרות שהתנהלות של היצירה נושאת אופי פרום, הביצוע הוא מדיוק ואיכותי. קוגן כבר רקדן ותיק אבל הגוף שלו עדיין כלי מצוין ותענוג לראות אותו רוקד בחופשיות, נטול מנייריזם ומתחבר לשמחת המחול הראשונית שלו. האנרגיה של צוקרמן יותר דחוסה, פורצת החוצה באימפולסים חזקים בעוד שזאת של קוגן נינוחה יותר. היא צעירה ממנו, חסרת מנוח והוא עבר כבר מסע חיים. בנדיבות הוא מעניק לה מקום חשוב על הבמה שאותו היא ממלאת בעוצמה של פרפורמרית מרשימה, לא רק כרקדנית אלא גם כשחקנית.

 

 

סגירת תפריט