"לשד", כוריאוגרפיה, עיצוב חלל ופסקול מאת תמר בורר/ פרפורמנס: מיטל סגל ותמר בורר/ פסל מובייל קינטי: אברהם פסו/ מוסיקה: אליאן ראדינג/ תלבושות: לימור טל/ נייר: קודויה קוביאשי/סטודיו תמר בורר/ ביקורת מחול מאת רות אשל

"לשד", כוריאוגרפיה, עיצוב חלל ופסקול מאת תמר בורר/ פרפורמנס: מיטל סגל ותמר בורר/ פסל מובייל קינטי: אברהם פסו/ מוסיקה: אליאן ראדינג/ תלבושות: לימור טל/ נייר: קודויה קוביאשי/סטודיו תמר בורר/ ביקורת מחול מאת רות אשל

 

ככל שהשאיפה היא לצלול לעומק, יש לחפש בחבוי ובנסתר. כמו מבקשת לומר, מה שרואים בחוץ הוא רק ביטוי של הדבר האמתי המצוי בסוד. אולי זה מסביר מדוע בורר בחרה לעסוק בתכניתה החדשה בלשד  ש"הוא רקמה רכה המצויה בחלקה הפנימי של העצם, המורכבת משתי אוכלוסיות החיות במקביל זו לזו בקשרי הדדיות. באותו לשד נוצר -DNA של האדם, הוא חותמו האישי והבלבדי" (מתוך התכניה).

המופע התקיים בסטודיו של תמר בורר. אני לא יכולה לתאר מקום נכון יותר למופע מעודן זה מאשר המקום שבו הוא נולד. לאורך קירות הסטודיו נפרשו גווילים לבנים  מאורכים  שחיברו בין התקרה לרצפה הלבנים. גם הבגדים בגוונים של לבן. הכל רך, נקי אבל גם נושם  – כאשר פסל המובייל  המקסים שיצר אברהם פסו המורכב  מקו דקיק מוארך שבקצהו האחד מחובר נייר לבן מלבני, כמפרש דמיוני  – מרחף קלות ומגיב לכל נשימה. זה חלל עם חיות.

לפרפורמרית מיטל סגל נוכחות נעימה. בתחילת המופע היא עומדת, ממששת באצבעותיה את הצוואר, הפנים, כתינוק המגלה את מתאר הגוף. אחר כך היא מקערת באיטיות את הטורסו אחורנית, מתמסרת באהבה לכוח המשיכה לקשת המתהווה בגוף עד שכח המשיכה מכריעה אותה, נופלת אחורנית ומוטלת לרצפה. ההמשך הוא דואט בינה לבין בורר, אולי בין אותן "שתי אוכלוסיות החיות במקביל". התנועה של בורר מינימליסטית משויפת להפליא ומקרינה קסם וזו של סגל רכה יותר. גם השער של סגל פזור וארוך, מגיב כהד לתנועת הגוף, ואילו של בורר אסוף אחורנית עם צמה ארוכה. בתכניתה הקודמת  של בורר פרצו מילים מתוכה, או נכון יותר, הגהים, אבל הפעם האמנתי יותר לכנות שלהן. הגבול הוא לעתים דק מאד, כמו בין הקסם ושברו.  בורר נראית כדמות מופלאה, חסרת גיל, צעירה ועתיקה, מספרת את מיתוס חייה.

ליד הקיר האחורי ניצב מתקן שהוא סוג של מעלון. הוא מעוצב כפסל בקווים  ישרים ונוקשים של משולש וממנו משתלשל חבל ארוך מפותל שאותו יש למשוך כדי שהמעלון יתרומם. בורר מתיישבת והופכת לעוד קו גאומטרי בקומפוזיציה הצורנית. היא משילה את הבד שעוטף את שיערה הארוך, כאילו היה עור נחש ומתכתב עם החבל. היא נתלית באוויר, מתהפכת, מאושרת לאפשרות הקיימת לחוש את טעם החופש של הגוף שאיננו מוגבל יותר לתמיכת הרצפה. גם השער המפוזר מגיב כהד.

כשהמופע מסתיים בורר וסגל יושבות דבוקות זו לזו, כמו הפכו לאחת. מה שצד את עיני היה המבט שלהן. כל המופע הוא היה מופנה פנימה, מרוכז רק בגילוי הרחשים של עצמו, והנה עכשיו הוא מופנה החוצה, קרה איזה נס, אולי נוצר ה-DNA והוא מספר על אושר.

 

 

 

 

סגירת תפריט