להקת חופש שכטר/ "גראנד פינאלה"/ כוריאוגרפיה ומוזיקה: חופש שכטר/ עיצוב תפאורה ותלבושות: טום סקוט/ משכן אמנויות הבמה-בית האופרה, תל אביב/  27.11.2019/ ביקורת מחול מאת רות אשל
"גראנד פינלה", צילום: רחי רזבאני

להקת חופש שכטר/ "גראנד פינאלה"/ כוריאוגרפיה ומוזיקה: חופש שכטר/ עיצוב תפאורה ותלבושות: טום סקוט/ משכן אמנויות הבמה-בית האופרה, תל אביב/ 27.11.2019/ ביקורת מחול מאת רות אשל

 

היצירה עוסקת בנושא קשה של חברה לקראת אפוקליפסה. אין זה נושא מענג, כאשר את ההערכה והעניין אפשר למצוא במקצועיות הבוהקת ובפתרונות האמנותיים. הייתי קוראת לחלקה הראשון של היצירה "ריקוד הזעם". קבוצת רקדנים פורצת לבמה במחול מהיר, עתיר נפילות וקימות, כפות ידיים מאוגרפות המושטות באגרסיביות מעלה.  יש הרבה רגעים של כאוס בריקוד,  מעין מערבולות כאשר כל אחד בוחר לרקוד את המשפטים התנועתיים בסדר משלו. תוך כדי כך רקדנים נופלים לרצפה כמתים, נגררים על ידי חבריהם, פתאום כולם ביחד  ,קטעים חומרים תנועתיים המעלים ריקודי דבקה מזרחיים או ריקודי עם יווניים כאשר לפעמים חבורת רקדנים פורשת ידיים לצדדים ליצור ריקוד קבוצתי של קו מתקדם או מעגל .הרקדנים טובים, מלאי אנרגיה שיש בה שילוב של פראיות ודיוק.

"גראנד פינלה" מאת חופש שכטר. צילום: רחי רזבאני

 

ריקוד הזעם  על המוטיבים התנועתיים חוזר על עצמו לאורך כל החלק הראשון כאשר הגיוון הוא בשינויים בגודל הרכב הרקדנים  ובעיקר בחלל המשתנה על ידי חומות אפורות ענקיות המשייטות על הבמה. אלה יוצרות מסדרונות, מכשולים, מצופפים את הרקדנים או פותחים מרחב זמני גדול. לעיתים החומות מעלות על הדעת מצבות ענק.  בצפייה מתחילה להיווצר תחושה של חזרה, ואולי זאת כוונת היוצר לומר שלאותם אנשים אין מה לעשות חוץ מאשר לחזור שוב ושוב על הזעם. אולי אין כבר אמצעים אחרים או אולי זאת ביקורת על אותם אנשים שלא לקחו אחריות ולא חיפשו אמצעים אחרים.  וכל זאת מלווה במוזיקה חיה של אנסמבל כלי מיתר היושב על הבמה.

החלק השני שני של היצירה מתאר את רגעי השמחה של אותה חברה על סף הכחדה.  ריקודי חברותא  של הנדכאים כשהתזמורת ממוקמת עכשיו במרכז הבמה. המוזיקה האקספרסיבית המאיימת מתחלפת במוזיקה עליזה יותר, לעיתים  מזרח אירופית. אין שוני משמעותי בחומרים התנועתיים אבל המוזיקה והאנרגיה שונים.

שני רגעי קסם נחרטו בזיכרוני. האחד סצנה יפהיפיה של מטר בועות שקופות, מעין בועות סבון גדולות, הגולשות מתקרת הבמה על קבוצת הרקדנים העומדים מפוזרים על הבמה, מקדמים אותן כסימן לתקווה כאשר הטורסו מוטה אחורנית שמבליט את החזה המזדקר והמבט מעלה. כמו בתפילה. אלא שזה יופי מאכזב והבועות יתפוגגו בדרכן מטה. קטע נוסף חזק, הוא ריקוד הגוויות, כאשר כל רקדן אוחז גוויה ושוטף את הבמה במחול לצלילי הואלסים המתקתקים של החיים הטובים של האופרטה ה"האלמנה העליזה" אמת  פרנץ להאר.  כל היצירה בנויה על ידי אמן כוריאוגרף, דיוק של פרטי תנועה, ונתמכת על ידי תאורה אקטיבית שבוחרת מה להאיר ומה לעלים,  כמו גם  קאטים של חושך. הכל בתזמון מעולה. הזעם, התקווה והזוועה בתפירה עילית.

  

 

 

סגירת תפריט