להקת הריקודים הפרובינציאליים / פסטיבל מ. ארט/ "חתונה" ו"ספיה" מאת טטיאנה בגנובה/ עיצוב תאורה: נינה אינדריקסון/מרכז סוזן דלל/ 24.2/ ביקורת מחול מאת רות אשל
החתונה מאת טטיאנה בגנובה. צילום: דריה פופובה

להקת הריקודים הפרובינציאליים / פסטיבל מ. ארט/ "חתונה" ו"ספיה" מאת טטיאנה בגנובה/ עיצוב תאורה: נינה אינדריקסון/מרכז סוזן דלל/ 24.2/ ביקורת מחול מאת רות אשל

 

להקת המחול הריקודים הפרובינציאליים היא להקה בת זמננו מיקטרינבורג הגיע לארץ במסגרת פסטיבל מ. ארט שהוא הפסטיבל הגדול לתרבות רוסית עכשווית. הלהקה נוסדה בשנת 1990, מונה 13 רקדנים, וזכתה לפרסים רבים. בניגוד לבלט קלאסי, למחול המודרני ברוסיה, אין מסורת ארוכת שנים והלהקה נחשבת לאחת המייצגות הבולטות של המחול העכשווי הרוסי. מכאן נובעת הסקרנות לראות את הנעשה בתחום.

החתונה למוסיקה של סטרווינסקי הועלתה לראשונה ב-1923 על ידי ברוניסלבה ניז'יסקאיה והיתה פורצת דרך לא רק בגלל המוזיקה החדשנית של המלחין אלא גם בגלל הביקורת על הנישואין בהם משפחות השיאו את ילדיהם ללא הסכמתם, מבלי שהכירו זו את זו. ולפיכך החתונה אינה אירוע שמח אלא אירוע מפחיד של איבוד החירות לבחור. ביטוי ויזואלי חזק לכך מצאתי  בעיצוב של  ירוסלב פרנצב של עשרות שרשראות ברזל התלויות בקדמת ומרכז כל אחת מהן פתח עגול בו ניתן להשחיל את הראש. חשבתי שאלה אזיקים המסמלים את אבדן החירות.

גם ביצירה זו , כמו זו של ניג'ינסקאיה,  הפנים של המשתתפים בחתונה הם קפואים,  כי חיים של ציות לקודים חברתיים הפכו את פניהם למנוכרים ונטולי רגש ואמפתיה. מעצבת התלבושות אנסטסיה סוקולובה מצאה פתרון מעניין להעביר רעיון זה כאשר הפנים של הרקדנים מכוסים בבד חצי שקוף בצבע עור שיוצר מעין מסכה. דריסת האינדווידואליות באה לידי ביטוי גם בעיצוב הבגדים של הגברים והנשים בצבע שחור, הגיזרה אחידה, וההפתעה, כמו קריצה ממזרית, אלה הפיאות הבלונדיניות הקצרות השובבות מעטרות את הראשים. מחד אלה דמויות מאיימות של גוש אחיד בשחור, אבל גם קצת מצחיקות עם הפיאה שיוצרת קריקטורה. המשתתפים העלו על הדעת את חבורת האחים הרעים בבלט  הבן המופלא משנת 1929 של ג'ורג' בלנשין.

התנועה של המשתתפים בחתונה היא קטועה, גדולה, פשוטה, נטולת עידון ומתאימה לאיוון האיכר. לעיתים החומרים התנועתיים מעלים על הדעת מוטיבים מתוך פולחן האביב של  של ניג'ינסקי. כך, למשל, חלק מהקפיצות במרחב אישי עם ברכיים ומרפקים כפופים לצדדים, התקדמויות בשרשרת בצעדים גדולים כמו בהשראת ריקודי עם רוסים עתיקים.

הכלה, יקטרינה זנינה, עדינה, נעים לצפות בה. יש לה שער ארוך גולש בטבעיות, שמלה פשוטה ורכה בלבן. היא היחידה שהתנועה שלה זורמת. חשבתי על  היצירה מותה של האינפאנטה (או הפאבאן ) של חוזה לימון שם הנסיכה כלואה בעולם של חוקי החצר.

בסצנת קיצוץ השיער המפורסמת בחתונה, הכלה בגרסה הנוכחית מניחה את ראשה על כרית כמו על מתקן העץ של הגיליוטינה. הצמה נקטעת בהניף יד של סכין גדולה. חלוקת הסצנות והליברית פחות ברורים הגירסה המקורית, וספק אם מי שלא יודע על מה מדובר, יכול להבין את ההתרחשות. אבל אין בכך פסול מבחינה כוריאוגרפית, אלא אם כן המסר הוא העיקר. ודומני, שלמרות שהמסר חשוב, במקרה זה הטיפול העכשווי עומד בראש מעייניה של היוצרת. גם השימוש בתפאורה הנעה  באופנים שונים שמשרתים את הליבריט ופתרונות כוריאוגרפים הם חלק מהתפישה העכשווית.

הרקדנים מקצועיים וטובים אבל לא בוהקים בליטוש. זה לא עניין של דיוק,  אלא שהמעברים בין התנועות אינן נובעים מאימפולס פנימי אלא יותר כחיבור של צירוף תנועות. מבחינה זאת, התפישה היא יותר של בלט מאשר של מחול עכשווי.

גם השפה התנועתית משתייך יותר לניסיונות ליצור מחול מודרני שיוצא מתוך בסיס של בלט, ועדיין לא של מחול עכשווי. מעלה על הדעת פתרונות שראינו בלהקות מחול מודרני באירופה  כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת. הריקוד קולח, מעניין בעיקר בזכות האחדות בין המוזיקה, תפאורה, התלבושות והתאורה.

ספיה מאת טטיאנה בגנובה. צילום: דריה פופובה

היצירה סופיה נוצרה בהשראת אישה בחולות לפי הסופר היפני קובו אבה. מדובר בחוקר חרקים חובב יוצא לסיור באזור חוף חולי כדי לאסוף חרקים. כפריים מציעים לו מקום לינה. הם עוזרים לו להשתלשל בסולם חבלים אל בית שנמצא בתחתית בור חולי, ובו גרה אלמנה צעירה. בבוקר למחרת הוא מגלה כי הולך שולל – אין לו דרך לצאת מן הבור והוא נידון לחיי דלות ועבודה קשה בגריפת חול. לתפיסתי, מדובר בסיפור שהוא על גבול האגדה.

עיצוב הבמה מסקרן. מהתקרה תלויים גופי פלסטיק שקופים, הניראים כמו טורסו של גוף קטוע גפיים. אלה מלאים חול ומשמשים מעין שעון חול. יש יופי בחול הזורם מטה השוטף את גוף הרקדנים, ונזכרתי בלהקת סאנקאי ג'וקו ובחצות של רמי באר. גם כאן החלק החלש ביצירה היא השפה התנועתית השייכת למחול המודרני מלפני מספר עשורים. יותר מאשר ביצירה הקודמת, בלטה בעיית הביצוע. אין הכוונה שהרקדנים לא עמדו במשוכות הטכניות כי הם בהחלט עמדו בכך, הם גם היו מסורים לתפקיד, אבל  בביצוע היה חסר איכות של מיסתורין וקסם שכל כך חשובים בנושא היצירה. בקטע הפתיחה קבוצת רקדנים שוכבים מכוסים ביריעה, בהמשך משתחלת יד החוצה, ואחר כך רגל ועוד ועוד גפיים, אבל כשאותה יד או רגל מתגלים, רואים רק יד ורגל של עור ועצמות. דומני שלא מספיק לבצע את המהלך, כי ללא צביעת המהלך התנועתי בדימוי שיוצר בתוכו את הדינמיקה, עדינה ככל שתהייה, התנועה חסרת עניין. ואביא מספר דוגמאות שנחרטו בזכרוני, כמו  קבוצת רקדנים בלבן, לבושים כמו  קוקוסקלן  והם מעבירים משקל מרגל לרגל , מהלך שמשווע לאיכות של קסם, או בקטעי ההליכה האיטיים עם כרית על הראש ללא תחושת חידת המגע של כף הרגל בבמה.

בתוכנית, היוצרת מביאה איתה מסורת רוסית עשירה בכל הקשור לתיאטרליות, תלבושות, עיצוב במה, אבל הפתרונות התנועתיים עדיין בשלב של חיפוש דרך. מסקרן יהיה לראות עבודות נוספות שלה בעתיד.

 

 

 

 

 

 

 

סגירת תפריט