תיאטרון המחול אבשלום פולק/ "אנטו" מאת אבשלום פולק ואנדריאה מרטיני/ סופרת: דורית רביניאן/ עיצוב תאורה: יואן טיבולי/ קריינות: יוסי פולק/ מרכז סוזן דלל 25.10.2019/ ביקורת מחול מאת רות אשל
אנטו מאת אבשלום פולק ואנדריאה מרטיני, צילום: יאן פינקלגברג

תיאטרון המחול אבשלום פולק/ "אנטו" מאת אבשלום פולק ואנדריאה מרטיני/ סופרת: דורית רביניאן/ עיצוב תאורה: יואן טיבולי/ קריינות: יוסי פולק/ מרכז סוזן דלל 25.10.2019/ ביקורת מחול מאת רות אשל

 

היצירה החדשה של להקת אבשלום פולק נוצרה בשיתוף פעולה עם הסופרת דורית רביניאן ומספרת את סיפור "העננה ושמה רננה" שהיא יוצאת דופן, "ומעדיפה לשוט מעל הבית ולשחק עם ציפורים במקום להגשים את הייעוד האבולוציוני שלה"( לדברי התכניה). הרקדן והכוריאוגרף האיטלקי אנדריאה מרטיני שותף ליצירה והוא מוכר לי כיוצר מוכשר עם דמיון נפלא.

הביקורת מורכבת.

לאחר שראיתי מספר עבודות שיצר פולק בעצמו, הפעם מדובר ביצירה מוצלחת יותר. הסיבה העיקרית נעוצה בשפה התנועתית שאני מזהה בה חזרה לשפה התנועתית שאפיינה את להקת ענבל פינטו ואבשלום פולק. הפעם אין גלישה ליתר תאטרליות על חשבון התנועה וגם לא גלישה לתנועה שאין בה עניין. ביצירה הנוכחית יש שפע של מחול עם משפטים תנועתיים מפותחים המצביעים על יידע כוראוגרפי ודמיון. זאת שפה קטועה ש יש בה מרכיב של משחקיות, הומור, ומעלה על הדעת דמויות בסרטים מצוירים. יש כמה סצנות יפות, כמו ריקוד שלושת הרקדניות על הספסל בתנועות קצובות של תקתוק שעון, ולא יכולתי שלא להיזכר בריקוד דומה בתפישה שלו לזה של  ענבל פינטו בראשית דרכה, גם אם בפרטים הוא שונה; ויש סצנה חביבה שבה הישבנים המתערסלים של הרקדנים מופנים אלינו, כאילו אנו צופים בישבנים של פרות שראשן עסוק באכילה, או קטע של הרוח החזקה של הקבוצה כשרקדנית אחת מנסה לעמוד מולה. מרכיב נוסף טוב הוא הרקדנים הטובים שחלקם מעולים. עם מרכיבים אלה בלבד, דהיינו שפה תנועתית ייחודית מפותחת היטב, מחרוזת סצנות מסקרנות ורמת ביצוע גבוהה, אפשר ליצור יצירה מעולה.

אלא, שבמקרה זה, העניין מורכב יותר.

אני מזהה בעיה בקריאה של הסיפור על ידי השחקן הוותיק יוסי פולק. זאת קריאה המותאמת לסיפור של סבא לפעוט בגיל הגן. ואם כך, הרי חשוב שהריקוד יתמוך בצורה ברורה בסיפור כדי שהפעוט  יוכל לזהות את הקשר. אלא שגם אני לא הצלחתי להבין מה הקשר בין מה שקרא פולק לבין הכוראוגרפיה. גם לא ברור מה תפקיד עשרות מסכי הטלוויזיה המפוזרים על הבמה עם האור המרצד ותמונות של עין מפחידה בשחור לבן. גם לא ברור בשביל מה הדליים. כלומר, יש כוונות שברורות ליוצרים בלבד.

אנטו מאת אבשלום פולק ואנדריאה מרטיני. צילום: יאן פינקלברג

בהסתכלות על העבודה מנקודת מבט של בוגרת, הקריאה של פולק  שהושחלה במהלך היצירה מספר פעמים, חידדה את היעדר הקשר בין דבריו לבין מה שראיתי על הבמה. אני מסתפקת בכך שהסיפור שימש מקור השראה לתהליך היצירתי וכל השאר פתוח לפרשנות של הדמיון שלי, אבל הקריאה לא מאפשרת זאת. בנוסף לכך, אני סבורה שיש עודף של פיתוחים של משפטים תנועתיים, כמו, היוצרים לא הותירו אפשרות, ולו אחת, ללא פיתוח, מה שיוצר אוסף של פרגמנטים, המבקשים להציג את יכולות הכוראוגרף, או תחושה לנסות ליצור הומור בכח, ומתעלמים מהצרכים האמתיים של הקומפוזיציה הכללית.

בעיה נוספת היא שהבמה עמוסה בתנועה, וגם כאשר הסתכלות פרטנית היא מעניינת, העומס והדחיסות של פרטים לאורך הזמן מתחילה לעייף והיצירה מאבדת עניין. גם כאשר יש רקדן נפלא  והעין צדה אותו, כל הבמה סביבו רוחשת תנועה והעין הממוגנטת אליו, צריכה להשקיע מאמץ להתעלם מכל השאר. כך גם בדואט המקסים, וחבל שהיחיד, של נוגה הרמלין וצבי פישזון שלכמה שניות הבזיק קסם של רוחניות ביצירה, אבל היה צריך להשקיע אנרגיה להתעלם מכל המולת ההתרחשות מסביב. בעיה דומה זיהיתי גם בעבודות הקודמות של אבשלום פולק. כלומר, יש צורך בהסתכלות של קומפוזיציה,  לתת לסולו, לדואטים, לטריאו את הכבוד שלהם מול העבודה הקבוצתית.

הרקדנים טובים,  מגויסים ליצירה והביצוע נקי. בעיקר התרשמתי מתומס וולסכוט שהצליח לשלב בתוך התנועה הקטועה גם זרימה בכל הגוף. הוא מתנועע נפלא בחלל. נכס של ממש ללהקה. עיני גם צדה את מרתה לואיזה ינקוסקה בקטע חביב שרקדה תוך צפייה במסך טלוויזיה, וגם  אחינועם חי, רקדנית בלונדינית יפהפה. נוגה הרמלין וצבי פישזון, הכוכבים של להקת ענבל פינטו ואבשלום פולק, הוצבו בתפקידים כפויי טובה. לא ניתן להם חומרים תנועתיים למצות את האפשרויות שלהם  שגם יכלו לתרום ליצירה זו.

היצירה חסרת פוקוס, אולי מתוך שאיפה שתהייה "חוצת גילים" כפי שכתוב בתכניה. כפי שהיא כעת, היא לא מתאימה לפעוטות וגם לא למבוגרים. אציע לחלקה לשתי גירסאות: האחת לפעוטות, עם הקריאה של פולק ובחינה מחודשת של הכוריאוגרפיה כדי להתאימה להשתלשלות האירועים; השניה, גירסה למבוגרים, ששואבת אמנם השראה מהסיפור של רביניאן, אבל זאת יצירה  של קומפוזיציה שעושה שימוש בשפע החומרים התנועתיים וברקדנים המעולים. מסכי הטלוויזיה מצביעים אולי על רצון להיות שייכים לזמן עכשווי, אבל בשימוש הנוכחי שלהם, אין להם הצדקה.

ולמרות כל  הנכתב, ניראה לי שהשיתוף פעולה עם מרטיני הוא ניסיון מבורך ועדיף על התמודדות של אבשלום פולק לבד עם הכוראוגרפיה, וימים יגידו אם הלהקה  תשרוד את חסרונה של ענבל פינטו.

 

 

סגירת תפריט