פסטיבל מחול קופיו, יוני 2005 / אורה ברפמן

 

 כתב עת: מחול עכשיו

עורכת: ד"ר רות אשל

גיליון 13, דצמבר 2005,  74-79

 מו"ל: הספרייה הישראלית למחול

הגיליון יצא לאור בתמיכת משרד החינוך התרבות והספורט – מינהל התרבות – המחלקה למחול

העיר קופיו  (Kuopio)  שוכנת במחוז קיריליה, ליד גבול פינלד ורוסיה, בלב אזור האגמים, במרחק שלוש מאות וחמישים קילומטרים צפונית מזרחית להלסינקי. קרוב למאתיים אלף אגמים בפינלנד, ובהם עשרות אלפי איים ירוקים. כמו כל המדינה, האזור מיוער בצפיפות אך מיושב בדלילות, והמרחק בין יישובים שכנים מתקצר רק בחורף, כשניתן לנסוע על האגמים הקפואים במקום לנסוע בכבישים הכפריים המתפתלים. הפסטיבל נערך ביוני, בתקופת הימים הארוכים והלילות הלבנים, כשהשמש שוקעת בחצות אך מנמיכה אך מעט מתחת לקו האופק ומותירה אור דמדומים רך עד הבוקר. הגבול המטושטש בין אור יום לאור לילה מוסיף ממד קסום לעיר היפהפייה, מרובת הגנים.

בפינלנד כחמישה מיליון תושבים והממשלה מקדישה כ-4% מתקציבה לתרבות ולאמנות. בישראל מגיע התקציב לפחות מרבע אחוז! בשנים האחרונות קמו חמישה מרכזי מחול מרשימים בפריפריה, אחד מהם נחנך בקופיו, עיר המונה 80,000 תושבים, כולל היישובים סביבה, וכדי לסבר את האוזן נזכיר כי בחיפה מעל 300,000 תושבים ותקציב למחול – אין.

פסטיבל המחול של קופיו הוא הוותיק בצפון אירופה והשנה חגג 36 שנים להיווסדו.
מנהלו האמנותי הוא הכוריאוגרף הפיני הוותיק יורמה אוטינן (Yorma Uotinen). מי שראה בזמנו את הסולו "B12" שיצר עבור טרו סארינן (Tero Saarinen) – עבודה שזיכתה את טרו במקום הראשון בתחרות הרקדנים בפריז – לא ישכח אותו לעולם.

יורמה – בעצמו אישיות דרמטית מהמעלה הראשונה, זמר שנסונים אהוב ויוצר פעיל –
הקדיש השנה את הפסטיבל הבינלאומי למחול מהארצות הנורדיות מבלגיה וצפונה, אך הרחיב את היריעה מעט וכלל גם את להקתו של ג'וזף נאדג (Josef Nadj) מצרפת ואת להקת  לני באסו (Leni Basso) מיפן. במסגרת המרכזית של הפסטיבל לקחו חלק כעשרים להקות, לצד ערב גאלה של יוצרים צעירים ותחרות כוריאוגרפים. במסגרות
נוספות התקיימו עוד כמה עשרות מופעים, כולל מופעים חופשיים לקהל על במות בכיכר השוק הצבעונית וליד הנמל, סדנאות ומפגשים פתוחים עם אמנים מרכזיים, שנערכו בפאב בשעות הקטנות.

מרבית הלהקות המרכזיות הופיעו כבר בארץ, ובהן אולטימה ווז (Ultima Ves)  של וים ונדקייבוס מבלגיה (Wim Vandekeybus) , ג'וזף נאדג', טרו סארינן, גראנהוי
מדנמרק(Granhoj Danes) , קרולין קרלסון(Carolyn Carlson)  , שלה שורשים פיניים, והשאר להקות מוכרות פחות .

פסטיבל המחול השנה פרס תמונת רוחב של הפעילות המחולית במדינות הללו, בתקווה שהחשיפה הממוקדת תניב תובנה חדשה, תוך זיהוי, אולי, של מאפיינים משותפים, אם כי ברור שבעידן הנוכחי, סממני אפיון מקומיים מהולים בזרמים השונים השולטים במחול העכשווי ונוכחים גם באזורים מרוחקים זה מזה. ההיצע של פסטיבל נושאי תלוי  בכל מקרה בבחירות – במסגרת האילוצים – של מנהלו האמנותי כאוצר, שהוא בעל העדפות הנכפפות למערכת שיקולים משלו.

עם זאת, קרולין קרלסון דווקא מאמינה במאפיינים אזוריים ייחודיים, ובמסיבת
העיתונאים אמרה כי לדעתה יש משהו מיוחד בנשמה הפינית ובסדנאות שהנחתה בקופיו. היא פגשה בתלמידי האקדמיה וביוצרים צעירים שעושים דברים מרשימים ביותר, אבסורדיים, שלא רואים כמותם בארצות אחרות. "זה האור, הבידוד כתוצאה מתנאי האקלים הקשים של החורף הממושך והנשמה הפינית", אמרה קרלסון. יורמה מיהר להסכים איתה וכדוגמה, הצביע על כך שבמחול הפיני לא מרבים להשתמש בעירום: "בגלל הסאונה, שם אנחנו רואים עירום כל הזמן וזה לא  עניין גדול בשבילנו".

תמיד משמח להיחשף לכוריאוגרפים שלא נזדמן לראות מעבודותיהם על הבמה
וללהקות שאינן מוכרות כלל, ובכל זאת, הפסטיבל הנוכחי לא הניב תגליות מסעירות של ממש, אם כי יורמה אוטינן קשר כתרים גם ללהקתה של  אקיקו קיטמורה (Akiko  Kitamura)    לני באסו מיפן, ולזו של ייני קיוולה מפינלנד (Jenni Kivela & Zero Visibility Corp). קיטמורה היא יוצרת צעירה מאוד, שמשתמשת הרבה במדיה דיגיטלית וזוכה להצלחה, אך לא נראה עדיין שהכישורים הבימתיים שלה מייחדים אותה באופן בולט. קיוולה זוכה להרבה תשומת לב בפינלנד, ואף זכתה בתחרויות בינלאומיות.

היוצר הפיני המצליח ביותר בעולם כיום הוא טרו סארינן, ובמקרה זה, ההגדרה
המעורפלת משהו של 'הנשמה הפינית' או שמא 'הנשמה הפרטית' באה לידי ביטוי באופן בולט במיוחד. סארינן העלה את עבודתו החדשה "אור שאול" ("Borrowed Light")  עם להקה בת שמונה רקדנים ושמונה חברי מקהלת  בוסטון קאמרטה הנודעת מארה"ב, שמבצעים על הבמה שירים של כת השייקרים – (Shakers)  כת פרוטסטנטית-פונדמנטליסטית סגורה, שבה כלל הפולחן שירה ומחול קבוצתי – שמלבה את דמיונו של סארינן מעל לעשור. בניגוד למקובל, אין המקהלה משמשת רקע מוסיקלי בלבד, אלא לוקחת חלק בפעילות הבימתית באופנים שונים, ובסופו של ערב מרשים ומרגש ביותר, נתפסת כחלק אינטגרלי מקהילה הדוקה של משתתפים.

הבמה תחומה בגושי מפלסים עליהם מתנהלת הפעילות המחולית וזו של חברי המקהלה, שבחלקים רבים חודרת אל בין הרקדנים ונעה איתם. האווירה הקדורנית של הבמה, התלבושות, התאורה – מביעות את העוצמות החבויות במוסיקה הסוחפת ובטקסטים המושרים, שבהם מתח עצום בין הציוויים המחמירים של הכת לבין היצרים הרוחשים בשיח הדו-משמעי בין המאמינים לבוראם. זו העבודה הגדולה, הממוקדת ביותר של סארינן ואולי החשובה ביותר עד כה, בה כל המרכיבים מחזקים זה את זה ובוראים אינטראקציה מיוחדת בין המשתתפים. שפתו המגובשת, הייחודית, של סארינן וכן נוכחותו הבימתית הנדירה לצד רקדניו הנבחרים, טוות חוויה חזקה במיוחד.

שירת א-קאפלה נוכחת כאלמנט מרכזי גם בעבודתו של הכוריאוגרף הדני פלה גראנהוי
(Palle Granhoj) , שחלק ניכר מרקדניו הם בעלי חינוך מוסיקלי מקצועי, שקדם למחול, ועל סמך זה נבחרו מלכתחילה. כפי שזכור מעבודתו שהוצגה בארץ בשנה שעברה, זו להקת תיאטרון מחול, שבה אישיותו של המבצע מודגשת במיוחד וכן גישתו האנושית של הכוריאוגרף מלא ההומור. בקופיו העלתה להקתו את היצירה    "Obstrucsong"   – מילה המורכבת מ'מכשולים' או 'הפרעות' ומ'שיר', ואכן התנועה מבוססת על אילוצים פיזיים ומגבלות סדורות של הרקדנים ועל עבודת קול משובחת של הרקדנים – בשירה ובדיבור – שכמותה לא שמעתי מעולם. אישיותו של היוצר נחשפת בכל פרט של המחול ומעניקה ליצירה איכות שובת לב.

גם עבודתו של ג'וזף נאדג' – "וויצק" (Woyzeck) מותירה רושם עצום כיום, עשר שנים לאחר שנוצרה.  ההתרחשות כולה קורית בחדר צר וגדוש אביזרים על הבמה, כשלשבעת הרקדנים נותר בקושי מרחב תנועה בין החפצים, מתחתם ומעליהם. בגודש המוטרף הזה מפענח נאדג' את עולמו הכאוטי של ווייצק, גיבורו מחזהו הסוציו-פוליטי  מ- 1837 של המשורר הגרמני גיאורג  ביכנר (Georg Buchner) . כל ניע אצבע או זווית מרפק מתוזמרים להפליא, וכישוריו הרבים והשונים של היוצר המיוחד הזה מגיעים כאן למצוי מהודק ואקפרזי (Ekphrasis) מלא. כלומר, הכוריאוגרפיה מפענחת ומגישה עיבוד עצמאי וחופשי לטקסט ספציפי, מבלי שהמרכיב התנועתי מאיר או מאייר את המחזה מילולית, אלא משתמש באמצעים בימתיים, המבוססים על תנועה עצמאית בלבד.

פן באישיותה המורכבת של קרולין קרלסון בא לביטוי ביצירתה "נמרים בבית התה"
("Tigers In The Tea House"). קרלסון, המושפעת מאמנות הזן אותה היא חוקרת זה שנים, יצרה עבודה מרהיבה לשלושה סולנים-גברים; מיפן, קוריאה וסין. צבעי שחור, לבן ואדום של התלבושות, אביזרים וסט, יוצרים אמירה חזותית דרמטית. אמירה זו נתמכת בביצועם של הרקדנים החזקים, שמשתמשים באלמנטים מבוקרים משפת אמנויות הלחימה ובדימויים של מיסטיציזם אוריינטלי. המשיכה לאוריינטליזם בעידן הרב-תרבותי שבה ועולה בעבודתם של יוצרים מערביים רבים, אך נתפסת כאימפריאליזם תרבותי, תוצר הגלובליזציה, שאינו אהוד במיוחד בקרב חלק מחוקרי התרבות במדינות המזרח הרחוק.

אנטיתזה גמורה ליצירה זו ניתן היה לראות ב"טהור" ("Puur") של וים ונדקייבוס
הבלגי, אחד היוצרים החשובים בחזית העשייה של מעצמת מחול זו. הצפייה ב"טהור"
קשה במיוחד, בגלל שימוש מרחיק לכת בתצלומי וידיאו בסגנון דוקומנטרי, המציגים תצלומי תקריב של אלימות קשה, פיזית ומנטלית, המשולבת בעבודה הפוליטית הזו.
לעתים התגובה הרגשית הבלתי נמנעת משבשת את היכולת לקבל את היצירה עצמה, ללא עוררין. ונדקייבוס, שתמיד ידע להפיק עבודת רקדנים על סף הסיכון הפיזי, מעניק
קטעי מחול מעוררי השתאות, שדורשים דיוק כמעט בלתי נתפס מהרקדנים הכה מיומנים. זו עבודה חזקה ומאתגרת מבחינה רגשית וחשיבתית, ובפסטיבל קופיו הערתה היצירה אל המכלול פנים שונות של המחול העכשווי מאלו שיוצגו על ידי שאר הלהקות. ייתכן שהעדרה של האמירה הבוטה, האלימה והישירה הזו, הוא בסופו של דבר המרכיב המאחד את מרבית היצירות שנבחרו לייצג את הרוח הנורדית בפסטיבל המחול הנוכחי.

 אורה ברפמן – עיתונאית ומבקרת מחול. החל מ-1982, מבקרת מחול של העיתונים "כלבו", ו"דבר", ובתשע השנים האחרונות מבקרת מחול של "ג'רוסלם פוסט". יוצרת ובמאית הסרט  "ברגליים יחפות" (1993), סרט דוקומנטרי על עבודתה של שרה לוי-תנאי. יו"ר ועדת רפרטואר מחול של סל תרבות.

.

סגור לתגובות.