גופנפש בראי הבוטו: בחיפוש אחר מאפיינים תרפויטיים ייחודיים/שירה טאובה דיין

כתב העת "מחול עכשיו" בעריכת ד"ר רות אשל

גיליון 23 (מוסף בוטו),  ינואר 2013, עמ' 72-75

הוצאה לאור: תיאטרון תמונע

מומלץ לקרוא את המאמר המעוצב, העשיר בצילומים, בגיליון המלא באתר יומני מחול

דף גליון

"מַהוּ הָרִקּוּד?
מַהוּ הָרַקְדָן?
הָרִקּוּד הוּא הַגּוּף בְּמַשְׁבֵּר,
וְהָרַקְדָן הוּא
הָאֳמָן
הַתּוֹבֵעַ אֶת זְכוּתוֹ עַל הַמַּשְׁבֵּר, אוֹ דּוֹרֵשׁ אוֹתוֹ
עֲבוּר גּוּפוֹ וּבְאֶמְצָעוּת גּוּפוֹ"
(נקאמורה, 1999)

מלים אלו, מתוך שירו של נקאמורה פומיאקי (Nakamura Fumiaki), משורר ואמן אשר ליווה את עבודתם של מייסדי אסכולת הבוטו, הִיגִ'יקָטָה טַצוּמִי (Hijikata Tatsumi) ואוֹנו קַזוּאוֹ (Ohno Kazuo), מבטאות לטעמי את אחת מהנחות היסוד המשמעותיות ביותר בבוטו. הנחת יסוד זו עומדת גם בלבו של מאמר זה, העוסק "במשבר" שמזהה הבוטו ובדרך שבה הוא מסייע לרקדן "לתבוע את זכותו" על משבר זה.

לכל העוסקים בעבודה עם הגוף בכלל ובמחול בפרט, ברור כי בהקשבה לגוף ולתנועה שבו יש תהליך מרפא. מתוך המפגש האישי שלי עם הבוטו תהיתי כיצד, אם בכלל, אפשר להתייחס במלים לחוויה הרגשית העוצמתית המתרחשת בשעה שרוקדים בוטו, ולפעמים גם בעת הצפייה במחול בוטו.

במאמר זה אבקש להתבונן בבוטו כבשיטה לחקירה פסיכו-סומטית של הגוף והנפש וכסגנון מחול בעל מאפיינים תרפויטיים ייחודיים. לשם כך אנסה לשרטט קשרים בין מאפיינים של הבוטו לבין רעיונות מעולם הטיפול הרגשי. אתייחס בקצרה גם לייחודיות של הבוטו בשדה הטיפולי ולמידת התאמתו לאוכלוסיות שונות. אתמקד בחווייתו של רקדן הבוטו. בהקשר של מאמר זה, רקדן בוטו הוא כל אדם העוסק בבוטו באופן עקבי ומעמיק, גם אם אינו בהכרח רקדן מקצועי. בנוסף, ייתכן שבחינת הקשר בין בוטו לבין רעיונות תרפויטיים תשפוך אור על החוויה הייחודית של הצופה בבוטו ולא רק של הרוקד.

מאפיינים תרפויטיים רגשיים של הבוטו:

1. ankoku butoh (暗黒舞踏) – מחול החושך והאפילה
שמו של הבוטו בראשית דרכו (ויש הטוענים כי עד היום) היה (buyou) ankoku butoh, שפירושו ביפנית מחול החושך והאפילה (Kurihara, 2000). כבר בשם זה טמונות משמעויות הקשורות לעולם הטיפול הרגשי.

א. עיקרון ראשון המשתמע מהמלה ankoku, שפירושה ביפנית הוא חשיכה או אפילה, בהתאם לשירו של נקאמורה, הוא ההכרה והעיסוק של הבוטו במשבר האנושי, בכאב ובקושי. בהקשר תרפויטי, לשם טיפול כלשהו דרושה, בראש ובראשונה, הכרה בקיומו של קושי. הבוטו הוגדר מראשיתו ריקוד העוסק בתכנים קשים וקיצוניים, "השייכים לצד האפל" (Kurihara, 2000). לפיכך, הבוטו נותן למעשה כוח ולגיטימציה לפתיחת צוהר לעולם הנפש ולהתעמקות בכאב, בדחפים וברגשות שליליים, שלעתים קרובות נחשבים בלתי מקובלים ואף מדוכאים על ידי נורמות חברתיות. הבוטו מעודד חקירה והתבוננות במנעד הרגשות העולה בעת התנועה, ובמיוחד ברגשות קשים, כמו זעם, עצב וחרדה, ואף בהבעה שלהם באמצעות הגוף, כמו שהם, גם אם באופן חריג ומעוות.

בהתייחס לעולם הטיפול, חלק בסיסי במשנתה של הפסיכולוגיה הקלאסית – הפסיכואנליזה – ושל שיטות טיפול רבות המושתתות עליה, הוא התייחסות, הכרה וטיפול בדחפים התוקפניים והמיניים, בעקרון הסבל והעונג וברגשות ובתכנים שליליים ומאיימים.

“The dance should be… a mirror which thaws fear”.
(Hijikata cited in Viala & Masson-Sekine, 1988: 185)

ב. גם בשם המוכר יותר, butoh, טמונה משמעות חשובה בהקשר שבו עוסק מאמר זה. למעשה, המלה המקורית היתה buyou, עם סיומת של הסימנית you (踊), שפירושה ריקוד. סימנית זו הוחלפה בסימנית הפחות נפוצה to (踏), שפירושה דריכה או רקיעה ברגליים, וכך נוצר השם butoh. יש הטוענים כי שם זה מרמז גם על טקסים חקלאיים ארכאיים שהיו נהוגים ביפן, שכללו רקיעת רגליים כדי לשדל את האלים להיכנס לאדמה לשם הבטחת יבולים טובים. כלומר, כבר בשם "בוטו" מתגלמת התייחסות לעולם הטבע וגם לעולם שמעבר – העל-טבעי, שני מרכיבים שהם פעמים רבות מקור להשראה ולדימויים בבוטו.

בהקשר טיפולי, אם כי פחות קלאסי, מעניין לציין כי שני מרכיבים אלו הם גם סימני הזיהוי של שיטת הטיפול הקדומה ואולי הנפוצה ביותר בתרבויות העולם, השמאניזם. שמאניזם מבקש להשיג קשר עם היקום המקביל והבלתי נראה של הרוחות ולהיעזר בהן לתמיכה בחייהם של בני האדם. הוא רואה ברוחות אנרגיות המתגלמות בבעלי חיים, בצמחים, בדמויות מיתיות ואף בעצמים דוממים. על פי האמונה, לשם ריפוי של בעיה פיסית או נפשית, על האדם לצאת למסע מחוץ לגבולות העצמי, אשר בו הוא מקיים דיאלוג עם רוחות העוזרות לו. בדומה למסע השמאני, אמני הבוטו יוצאים למסע שתכליתו לחשוף, להיאבק ולפתור מחלות אישיות וחברתיות הטמונות במעמקי הגוף, כדי למצוא עצמי אינטואיטיבי, פרה-ורבלי, ניסיוני ולא צפוי (Sakamoto, 2009). בדרך זו מבקשים אמני הבוטו ליצור מחדש אינטגרציה של תפקודי הגוף והנפש הקודמים להשפעות החברה והתרבות.

“Butoh… plays with perspective. If we, humans, learn to see things from the perspective of animal, an insect, or even inanimate objects. The road trodden
every day is alive… we should value everything”.
(Hijikata cited in Viala & Masson-Sekine, 1988: 65)

הקשר הרוחני של הבוטו עם "העולם שמעבר" בא לידי ביטוי גם בתקשורת של רקדני הבוטו עם עולם המתים ועם דמויות מהעבר. בבוטו קיים דיאלוג של הרקדן עם דמויות מעברו האישי או התרבותי ואף עם רוחות של דמויות שאינן עוד בין החיים (Sakamoto, 2009). דיאלוג זה מתקיים על ידי יצירת קשר עם דמויות שונות והצפה שלהן באמצעות תנועה, מחוות גוף ורגשות הקשורים בהן.

במאפיין זה טמון פוטנציאל טיפולי ייחודי רב. ראשית, עיסוק מרכזי ומעמיק בנושא זה כמעט ואינו קיים בסגנונות מחול או אמנות אחרים. בנוסף, הדיאלוג הקיים בבוטו בין אדם לבין דמויות משמעותיות בחייו עומד פעמים רבות בלבן של גישות פסיכולוגיות שונות. בבוטו, בדומה לטיפול הפסיכולוגי, האמונה כי דמויות משמעותיות מן העבר חיות בנו ומשפיעות על התנהלותנו מעודדת התעמקות וחקירה של הקשרים וההשפעות הללו על האדם.

“The spirits of the dead have taken refuge in my body… I am who I am
thanks to those who have paved the way for me…”
(Ohno Kazuo cited in Ohno & Ohno, 2004: 267-269)

הבוטו ועולם הפסיכולוגיה דומים זה לזה גם בהתייחסותם לקצה השני כביכול של מעגל החיים, קרי, לתקופת הילדות המוקדמת. בבוטו קיים עיסוק בילדות, בעוברות ואף בחוויית הלידה (Kurihara, 1996). פעמים רבות דימויים, זיכרונות ורגשות הקשורים בתקופות אלו הם מקור ההשראה לתנועה ולריקוד בבוטו. בהתייחסות של הבוטו לגוף ישנו גם חיפוש אחר התמימות הילדית, המסייעת להפחית את החשיבות המיוחסת בדרך כלל לאופן שבו דברים נראים או נתפסים (Kasai & Parsons, 2003). החיפוש אחר התמימות הילדית בא לידי ביטוי גם באימפרוביזציה המאפיינת את הבוטו כדרך עבודה. האימפרוביזציה מקדמת שחזור ושימור של המשחקיות והחופש שמאפיינים את תקופת הילדות ואת האמת האינטואיטיבית שבה.

“I'm convinced that a pre-made dance… is of no interest”.
(Hijikata cited in Viala & Masson-Sekine, 1988: 185)

בדומה לכך, הוגים רבים שפיתחו תיאוריות פסיכולוגיות (למשל, פרויד, בולבי, שטרן) שמו דגש על תקופת הילדות, ההתפתחות המוקדמת והקשרים הראשוניים של האדם בתחילת החיים. בהתאם, שיטות הטיפול השונות עוסקות לרוב בהתבוננות רטרוספקטיבית בעבר המוקדם, מתוך התייחסות להשפעותיו בהווה. בנוסף, טיפול בילדים, גם כן בדומה לבוטו, פועל מתוך התעמקות בתהליכים המנטליים באמצעות המרחב הלא מוגבל של המשחק והדמיון.

מכאן, שהבוטו פותח ערוץ גישה לרגשות שליליים וכואבים ולזיכרונות מחוויות מעצבות או מדמויות משמעותיות בחיים. הבוטו עושה זאת באמצעות עבודה גופנית ומוחשית, המקדמת עיבוד מחדש של אותן חוויות, התמודדות רגשית ואף העצמה.
לשם הבנה מעמיקה יותר של היכולת של הבוטו לטפל במכאובי הנפש, יש לבחון את תפיסת הקשר בין הגוף והנפש על פי הבוטו.

2. butoh tai (舞踏体) – גופנפש בבוטו
קאסאי טושיהרו (Kasai Toshiharu), או בשם הבמה שלו מוריטה איטו (Morita Itto), הוא המנהל האמנותי של להקת הבוטו "GooSayTen", פסיכולוג ומרפא בתנועה אשר עוסק בפיתוח של "שיטת בוטו לחקירת גופנפש" (, 2006Fraleigh & Nakamura). לפי קאסאי, מושג המפתח להבנת הקשר בין הגוף לנפש על פי הבוטו הוא ה-butoh tai. tai ביפנית פירושו גוף. קאסאי טוען כי מבחינתם של רקדני הבוטו, ביטוי זה שם דגש על המצב המנטלי או התודעתי של הרקדן לא פחות מאשר על גופו. כלומר, המונח butoh tai מבטא אחדות של הגופנפש כישות אחת (Kasai, 2000).

קאסאי מדגים תפיסה זו ושואל, "כאשר נפצעים, למי שייך הכאב – לגוף או לנפש?" התשובה האולטימטיבית היא: לשניהם בו-זמנית. לפיכך, על פי הבוטו אין לראות במיחושים גופניים או ברגשות תופעות נפרדות, השייכות לגוף בלבד או אך ורק לנפש. במקום זאת, מדובר בתופעה אחת המתגלמת בגוף כמו גם בנפש, באופן נראה ולעתים גם באופן שאינו נראה לעין.

גם בעולם הטיפול הקלאסי קיימת הכרה בקשר בין הגוף לנפש, אבל ההכרה באחדותם פחותה. פעמים רבות סימפטומים של הפרעות נפשיות כוללים מאפיינים גופניים, כמו רמות עוררות שונות (עייפות גופנית בדיכאון או התנהגות היפראקטיבית בהפרעת קשב וריכוז, לדוגמה) או אי שקט גופני (למשל, בהפרעות חרדה כדוגמת פוסט-טראומה). בעידן המודרני אפשר לטעון שהחיפוש אחר הקשר בין הגוף לנפש בא לידי ביטוי גם במחקר הענף העוסק באיבר המתוחכם ביותר בגוף – המוח – וכן בעלייה בפופולריות של שימוש בטיפול תרופתי פסיכיאטרי. כלומר, יש התמקדות בקשר שבין מבנים או שינויים ביו-כימיים בגוף לבין מצבים מנטליים.

מכאן, שהמפגש בין הבוטו לעולם הפסיכולוגיה בנקודה זו כאילו "משלים את התמונה" ויש לו ערך טיפולי רב. בעוד עולם הטיפול מכיר בקשר שבין הגוף לנפש, נראה כי הוא נעדר יכולת לקדם תהליך תרפויטי מעמיק, הכולל לא רק את הנפש אלא גם את הגוף – כישות אחת. בבוטו קיימת שפה תנועתית שלמה לחקירה, היכרות ולמידה של הגופנפש, באמצעות ערוצים שאינם מילוליים ומתוך חוויה מוחשית של זיכרונות ורגשות, השונה מדיבור בלבד "על או לגבי" חוויות אלו.

נתבונן, לפיכך, באופן החקירה התנועתי של הגופנפש בבוטו, המקדם תהליכים רגשיים.

3. בין מודע ללא מודע
בדומה לפסיכולוגיה, גם בבוטו קיימת התייחסות מעמיקה לרמות המודעות השונות של האדם. טרם אתייחס לעבודה הגופנית בבוטו, אציג בקצרה את המונח "לא מודע" בעולם הנפש, הפסיכולוגיה.

המונח "לא מודע" מזוהה לרוב עם משנתו הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד, כאחד ממרכיבי הנפש של האדם. הלא מודע כולל תכנים המאיימים על האדם ואינם עולים למודעות בצורה מפורשת, כגון רגשות עזים, דחפים, תשוקות וזיכרונות. פרויד טען שגם אם אינם מודעים, תכנים אלו נוכחים בחיי האדם ומשפיעים עליו. הוא תיאר עדויות ללא מודע בדברים שבהם לאדם אין שליטה, כמו חלומות או פליטות פה. תכלית הטיפול הנפשי, לפיכך, היא להציף למודע חלקים מהלא מודע, לפרש אותם ולהתמודד עמם.

הבוטו, באופן יוצא מן הכלל, היה עשוי להתקבל על ידי פרויד כדרך נוספת להציף תכנים מהלא מודע אל המודע, שכן זוהי אחת מאבני היסוד בעבודתו. כאמור, פרויד הרבה להתייחס לחלום ולפשרו. נדמה כי פעמים רבות במופע בוטו, בחוויית הרקדן ובחוויית הצופה, יש תחושה שהמופע כולו הוא מעין חלום – חוויה דיסוציאטיבית, מנותקת מהמציאות, בעלת שפה תנועתית ייחודית ותפיסת זמן ומרחב שונה. מה עומד בבסיס תחושה זו? לדעתי, העובדה שבדומה לחלום, גם בבוטו צפים על פני השטח תכנים נפשיים מהלא מודע. תכנים אלו אינם עוברים סינון או עידון באופן מודע, גם אם הם קשים או מאיימים, והם מתגלמים בגוף באופן ישיר ולא שגרתי. מכאן, שבדומה לתפקידו של החלום לספק דחפים, משאלות ומאוויים שאינם מודעים, גם הבוטו עשוי לשרת מטרות תרפויטיות אלו אצל הרקדן.

הפסיכולוג קרל יונג טבע את המונח "לא מודע קולקטיבי", לציון רובד לא מודע המשותף לכל בני האדם (יונג, 1973). לפי יונג, הלא מודע הקולקטיבי כולל חוויות שהצטברו במשך שנות קיומו של הגזע האנושי ונשארו כעקבות זיכרון במוח האדם. עקבות אלו מושרשים באדם ומשפיעים על התנהגותו גם בהתאם לתרבות ולמורשת שאליהן נולד. אפשר לראות קשר גם בין הלא מודע הקולקטיבי לעולם הבוטו, הבא לידי ביטוי בהכרה של אמני הבוטו בהשפעות הקולקטיביות הלא מודעות שעליהן מדבר יונג ובשאיפה שלהם לחשוף השפעות אלה ולהעלות אותן למודע.

בעולם הבוטו מתבצעת חקירה של הלא מודע באמצעות הגוף. קאסאי מכנה דרך עבודה זו "ארכיאולוגיה של הגוף", ולדבריו היא מבטאת התעמקות וחיפוש של משהו הקבור עמוק בגוף (Kasai, 1999). לכן רקדני הבוטו נוהגים לכסות את מראות הסטודיו, כדי למנוע התמקדות ויזואלית בגוף. הם מעניקים משמעות רבה לתחושות הגוף, לנשימה ולתנועת האיברים הפנימיים. פעמים רבות עבודתם של הרקדנים מתבססת על התפיסה כי הגוף אינו שלד עם שרירים העטוף בעור, אלא הוא מעין שק מים שבו צפים העצמות והאיברים הפנימיים. לפי גישה זו תנועות יעילות יותר כאשר הן בעלות מתח שרירי מינימלי ואינן מקובעות לדפוסים מסוימים או מכוונות מטרה. עקרונות נוספים תומכים בחקירה התנועתית של הגופנפש בבוטו:

א. תנועה פאסיבית: עיקרון תנועתי זה משרת את חקירת הלא מודע בבוטו. התנועה הפאסיבית מבוססת על התפיסה כי ה"גוף מונע" ממקורות פנימיים או חיצוניים ולא על ידי תנועה מתוכננת ונשלטת. כלומר, יש עידוד של תנועה היוצאת מן הגוף ולא נוצרת בכוונה תחילה, תנועה ספונטנית ולא מכוונת (Kasai, 2009). גם בתחום הנוירופיסיולוגיה יש עדויות לכך שרק מחשבה על תנועה או על איבר גוף מסוים מייצרת שינוי עצבי, שהוא למעשה תחילתה של תנועה קטנה לא מודעת.

“Form comes of itself, only insofar as there is a spiritual content to begin with”. (Ohno Kazuo cited in Ohno & Ohno, 2004)

במונחים פסיכולוגיים, ייתכן שאפשר להסתכל על התנועה הפאסיבית כעל being. being הוא מונח המבטא יכולת לשהות ולהתבונן במצב המנטלי, ללא ביקורת עצמית ואף ללא כוונה להגיע לפתרון בעיות. כלומר, עצם השהייה במרחב המנטלי של תחושת הכאב או הזיכרון היא אלמנט תרפויטי בפני עצמו. בדומה לכך, רקדני הבוטו אינם משתמשים בריקוד רק כדי לבטא במכוון חוויה פנימית. הם מתבוננים בחוויה שלהם ובתנועה ללא מטרה ברורה, פרט להתבוננות עצמה (Kasai, 2000).

ה-being מתאפשר, כמובן, גם כתוצאה מהאופי האימפרוביזטורי של הבוטו, המקדם התרחשות ושהייה בהווה. בהקשר של אימפרוביזציה או בהתייחס ל-being במצבים של חוסר שליטה בתנועה, נראה רק טבעי להזכיר את אונו קזואו. בשנת 2001 זכיתי לראשונה ללמוד אצל אונו ואצל בנו אונו יושיטו (Ohno Yoshito) בסטודיו שלהם ביוקוהמה. זכור לי תרגיל מרתק שהועבר באחד מהשיעורים. אונו יושיטו ביקש מאתנו לרקוד כשאנו מדמים לעצמנו שאנו אוחזים בבובת מריונטה, מפעילים אותה ושולטים בתנועותיה באמצעות חוטים המחוברים לכף ידנו, רואים בעיני רוחנו את תנועתה. לאחר זמן מה הוסיף אונו קזואו ואמר: "המשיכו בשלכם וכעת דמו לעצמכם כאילו גם מגופכם יוצאים חוטים עדינים וגופכם הוא כמריונטה בידו של המפעיל אתכם".

ב. ערוצי התפיסה והמודעות של הרקדן – פנים וחוץ: הבוטו דוחה את הדגש הקיים על התפיסה הוויזואלית בלבד וטוען כי ככל שהחושים ערים יותר וככל שיש ספיגה רבה יותר של מידע, העצמי יכול להתמזג עם סביבתו. לשם כך, בבוטו קיים שימוש בריכוך של העיניים ופקיחתן רק למחצה, באופן היוצר ראייה פריפריאלית לא ממוקדת. ראייה לא ממוקדת זאת מאפשרת חלוקה שוויונית יותר בין קשב פנימי לקשב חיצוני (Kasai & Parsons, 2003). בדומה למבטו של בודהה, באמצעות המבט הפריפריאלי הופך הרקדן להיות חלק מהסביבה ולא רק למתבונן בה, והוא מסוגל להיות קשוב בו-זמנית הן לתחושה הפנימית והן להתרחשות במרחב. לפיכך, ייתכן שאפשר לומר כי ה-being הטיפולי בהקשר זה הופך להיות גםbeing קונטקסטואלי. כלומר, שהייה והתבוננות במיקום העצמי בסביבה, על מאפייניה והיחסים הקיימים בה.

“Don't look with the eyes”.
(Ohno Kazuo cited in Ohno & Ohno, 2004: 25)

ג. תנועות לא צפויות: דרך נוספת שבאמצעותה מנסה הבוטו לאפשר ללא מודע הגופני-הנפשי לעלות על פני השטח היא תרגולים העשויים לייצר תנועות לא צפויות. תרגולים אלו כוללים ויתור על שליטה באופן מודע, כדי להקל על עלייתן של תגובות מודחקות. למשל, יצירת עיוותים מכוונים בגוף, שלעתים מייצרים עיוותים נוספים או מלווים ברעד שרירי או בטיקים; או דפוסי נשימה הנעים בין נשיפות ושאיפות עמוקות וארוכות, המביאות לרוגע, לנשימות מואצות העשויות להביא אפילו לעילפון; או רעידות וגלים המייצרים תגובות פתאומיות, כגון טלטול או קפיצות ללא כיוון (Kasai, 1999).

"אל תקפוץ כלפי מעלה, נסה לקפוץ למטה אל התהום".
(היג'יקטה מצוטט אצל אור, 2008)

בהקשר זה, גם העבודה עם דימויים בבוטו אינה מבוססת על התאמה חיצונית בין תנועות הגוף לדימוי החזותי (כנהוג, למשל, במחול הקלאסי). בבוטו הדימוי החזותי הוא רק נקודת התחלה של תנועה, שבהמשך מאפשרת ליוזמה לנוע ממצב מודע למצב לא מודע, שבו יכולים להתרחש שינויים לא צפויים.

מכאן, שבדומה לעולם הפסיכולוגיה, גם בעבודת הבוטו קיים דגש על חשיבותם של תכנים לא מודעים. באמצעות עקרונות תנועתיים יש הצפה והתבוננות בתכנים אלו, באופן המקדם תהליך מעמיק של חקירה גופנית-נפשית.

עד כה עמדנו על הקשר בין הבוטו לעולם הטיפול ואף בחנו מאפיינים בעלי איכות תרפויטית ואת אופן הביטוי התנועתי שלהם. לפני סיום אעלה בקצרה שני כיווני מחשבה נוספים הנוגעים בהתבוננות בבוטו בתוך השדה הטיפולי. ראשית, מעניין לחשוב על ייחודיות התרומה התרפויטית של הבוטו בהקשרים שונים. שנית, חשוב להתייחס לערך התרפויטי שעשוי להיות לבוטו לאוכלוסיות שונות.

מאפייניו התרפויטיים הייחודיים של הבוטו – ייחודיות ביחס למה?
במבט חברתי רחב, אף על פי שהבוטו צמח ביפן, כיום זהו סגנון מחול מוכר ונגיש ברחבי העולם. ככלי תרפויטי תנועתי הוא מאפשר שימוש בשפה רגשית שאינה מילולית, אלא ראשונית, עמוקה וחוצה תרבויות. באופן ספציפי, בעוד שייתכנו הבדלים בין-אישיים על רקע תרבותי או בהתאם לנורמות חברתיות, הבוטו מתמקד דווקא בקילוף השכבות של ההשפעות החברתיות באשר הן ובחשיפת רגשות ותכנים שהם אנושיים ואוניברסליים.

בעולם המחול, אולי בדומה לשיטות מחול פוסט-מודרניות מסוימות, עובד הבוטו מתוך הפניה של קשב פנימה וחקירה מעמיקה של הגופנפש. נראה כי פרט לבוטו כמעט ולא קיים סגנון מחול או סגנון אמנות אחר, אשר בהגדרתו מתמקד בכאב האנושי, במשבר ובחלקים האפלים בנפש האדם. דרך אמנותית זו טומנת בחובה פוטנציאל תרפויטי רב.

גם בעולם הטיפול שמור לבוטו מקום ייחודי, שכן הוא מזוהה בראש ובראשונה כסגנון מחול וכאמנות במה – ולא כשיטת טיפול. לפיכך, לבוטו עשוי להיות קשר בלתי אמצעי עם כלל האוכלוסייה. בנוסף, כסגנון אמנות הוא מציע דרך תרפויטית אשר לא צמחה מתוך רקע טיפולי קלאסי אלא פועלת ברוח תפיסת העולם האמנותית-הפילוסופית שלו.

לבסוף, כפי שראינו, הבוטו חולק רעיונות משותפים ומשמעותיים עם עולם הפסיכולוגיה, כגון התייחסות לרובד הלא מודע, התמקדות בקשר עם דמויות מן העבר, חיבור לעולם הילדות, עיסוק בדחפים שליליים ועוד. אולם הטיפול הפסיכולוגי, למרות ההכרה שלו במעורבות הגוף בתופעות הנפש, נעדר את יכולת החקירה התנועתית המעמיקה של הגופנפש הקיימת בבוטו.

לפיכך, לבוטו יש חיבור ונגיעה לתחומים, מישורי התייחסות והקשרים שונים, החל בהקשר חברתי רחב, עבור בעולם האמנות והמחול וכלה בעולם הטיפול בכלל ובעולם הפסיכולוגיה בפרט. חיבור להקשרים שונים ושמירה על ייחודיות הם המאפיינים של תרומתו התרפויטית הסגולית של הבוטו.

כיצד יכול הבוטו לתרום ככלי תרפויטי לאוכלוסיות שונות?
בעת בחינת התאמה של סגנון טיפול (ושל מטפל) לאדם ספציפי, נהוג לבחון מאילו קשיים סובל האדם. לא פחות חשוב מכך, נבדקים כוחות הנפש העומדים לרשות האדם לצורך התמודדות עם קשיים אלו.

אשר לכוחות הנפש, נראה כי אנשים בעלי כוחות אגו תקינים, כמרבית העוסקים בבוטו, יכולים ברוב המקרים לצאת למסע של הבוטו אל האפל והלא מודע, ואף לחזור משם מחוזקים ולמדים. לצד זה, יש עדויות לתרומה המשמעותית של הבוטו לעבודה עם פגועי נפש. למשל, יוואשיטה טורו (Iwashita Toru), רקדן בלהקת "Sankaijuku" וחבר בכיר באגודה לתרפיה בתנועה ביפן, עוסק זה שנים בטיפול באמצעות בוטו בבתי-חולים פסיכיאטריים ביפן ומדווח על השפעות משמעותיות בקרב מטופליו (Kasai, 1999).

בחינת התרומה התרפויטית של הבוטו צריכה להתייחס גם לסוג הקושי או ההפרעה שמהם סובל האדם. למשל, בטיפול פסיכולוגי בהפרעות חרדה פעמים רבות נדרש יותר מדיבור על החרדה והמטופל נזקק גם ל"חשיפה למקור החרדה". האמצעי לחשיפה למקור החרדה, ברוב המקרים, הוא דמיון מודרך לשם רכישת תחושת שליטה ויכולת התמודדות עם אובייקט החרדה. בבוטו יש הבנה עמוקה של הגוף ועקרונות תנועתיים שיכולים לתמוך בתהליך מסוג זה, הכולל הצפה של רגשות קשים, שימוש בדימויים ואף ויתור על הצורך בשליטה מודעת. אף שמעניין לבחון כיצד הבוטו יכול לתרום לטיפול בהפרעות עם סימפטומים פיסיולוגיים בולטים, כמו חרדה (למשל, קוצר נשימה או רעידות), מסקרן גם להתבונן במפגש של הבוטו עם הפרעות שבהן הסימפטומים הפיסיולוגיים אינם בולטים, אבל יש להניח שקיימים.

נקודה נוספת שמעניין לבדוק היא, יכולתו של הבוטו לתרום לתהליכים רגשיים גם בקרב ילדים. ילדים צעירים נעדרים עדיין כוחות אגו מגובשים וייתכן שיתקשו בעבודה מעמיקה עם דימויים ועם הצפה ישירה של תכנים מאיימים. עם זאת, בגופנפש של הילד מוטבעים חותמים משמעותיים כבר בגיל צעיר מאוד (כולל השפעות מהעבר המשפחתי והקולקטיבי), והדברים נכונים בעיקר כשמדובר בילדים שחוו טראומה. בשל השילוב בין האופי האימפרוביזטורי והמשחקי של הבוטו לבין יכולתו להתעמק בתכנים קשים ומורכבים, נראה כי שימוש נכון בו עשוי לתרום באופן מיוחד לתהליכים טיפוליים בקרב ילדים.

בקרב אוכלוסיות שונות הבוטו מציע ערוצי טיפול מגוונים, כמו אפיקים המקדמים עבודה אישית או עבודה באינטראקציה זוגית או קבוצתית. גם האפשרות של עבודה מול קהל עשויה להיות משמעותית מבחינה תרפויטית, כחלק מתהליך המאפשר שילוב בין אינטרוספקציה לשיתוף בתכנים אינטימיים.

לבסוף, יש לשער כי כל מי שפוגש בבוטו ועוסק בו, מזהה את כוחו התרפויטי הייחודי של המחול ונמשך אליו. יהיו אשר יהיו קהל היעד או אופן העבודה, נראה חשוב במיוחד שרקדן הבוטו ומורה הדרך שלו יהיו ערים לכוחות ולחולשות העומדים לרשותם במסע הרגשי של חקירת הגופנפש בבוטו.

במשך השנים פרץ הבוטו את גבולות יפן והתפרסם כסגנון מחול אוונגרדי, אבל הדיון וההתעמקות בתהליכים הנפשיים ובמשמעויות הרגשיות הגלומות בו אינם נפוצים באותה מידה. מאמר זה בא לבחון את הקשר בין מאפיינים ייחודיים של מחול הבוטו לבין רעיונות מעולם הטיפול הרגשי, מתוך כוונה לשפוך אור על יכולת הריפוי הטמונה בבוטו. כיווני חשיבה נוספים קשורים בהתבוננות על הבוטו בשדה הטיפולי ובקרב אוכלוסיות שונות.

לאחרונה נשמעים ביפן, בישראל ובכל העולם קולות רבים יותר המתמקדים בפן התרפויטי של הבוטו. הפסיכולוג והרקדן קאסאי טושיהרו עוסק במלים המובאות כאן בחיבור שבין הבוטו לבין עולם הטיפול הפסיכולוגי.

“Psychological explanations… confirmed to be necessary and effective in order to survive before falling to a possible mental confusion or breakdown in the embodied primary process of exploratory Butoh”.
(Kasai, 2009: 26)

רשימה ביבליוגרפית
אור, א. "מההייקו עד הבוטו וחזרה". מתוך תמליל ההרצאה: מהבוטו אל ההייקו. 2008.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3249&blogID=182

נקאמורה, פ. "מהו בוטו? הפרימדונה החולה". תרגום: טקהאשי א. ואור א. הליקון, 29, 1999, עמ' 61-60.

יונג, ק. ג. הפסיכולוגיה של הלא מודע. תרגום: איזק ח. תל אביב: דביר, 1973.

Fraleigh, S. and Nakamura, T. "Motira Itto and Takeuchi Mika: Psychosomatics of Butoh". In Hijikata Tatsumi and Ohno Kazuo. Routledge Performance Practitioners. 2006, pp. 124-128.

Kasai, T. "A Butoh Dance Method for Psychosomatic Exploration". Memoirs of
Hokkaido Institute of Technology, 27, 1999, pp. 309-316.

Kasai, T. "A Note on Butoh Body". Memoirs of Hokkaido Institute of Technology, 28,
2000, pp. 353-360.

Kasai, T. & Parsons, k. "Perception in Butoh Dance". Memoirs of Hokkaido Institute of Technology,31, 257-264, 2003.

Kasai, T. "New understandings of Butoh Creation and Creative Autopoietic Butoh- From Subconscious Hidden Observer to Perturbation of Body-Mind System". Bulletin of Faculty of Humanities, Sapporo Gakuin University, 86, 2009, pp. 21-36.

Kurihara, N. "Hijikata Tatsumi: The Words of Butoh: [Introduction]". TDR, 44-1, 2000, pp. 12-28.

Ohno, K. and Ohno, Y. Kazuo Ohno’s World from Without and Within. Trans. By J.
Barrett. Connecticut: Wesleyan University Press, 2004.

Sakamoto, M. "Parallels of Psycho-Physiological and Musical Affect in Trance Ritual and Butoh Performance". Ethnomusicology Review, 14, 2009. http://ethnomusicologyreview.ucla.edu

Viala, J. and Masson-Sekine, N. Butoh: Shades of Darkness. Tokyo: Shufunotomo Co., Ltd., 1988.

שירה טאובה-דיין (Shira Taube-Dayan) היא פסיכולוגית התפתחותית המתמחה בגיל הרך ובינקות בהקשר המשפחתי-סביבתי. בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה. בוגרת תואר ראשון בחוג ללימודי מזרח אסיה, מגמת יפן, באוניברסיטת חיפה, כולל לימודים באוניברסיטתWaseda שבטוקיו. תלמידתם של קזואו ויושיטו אונו. בעבר רקדנית מקצועית וכיום עוסקת בתנועה ובמחול ובחיבור של אלו לעולם הטיפול הרגשי בילדים ובמבוגרים. עוסקת במחקר בין-תרבותי ובתקשורת רגשית, מילולית ולא מילולית.
פרטים ליצירת קשר:shira.taube@gmail.com

סגור לתגובות.