לרקוד את עצמך לדעת –י טקנואוצ'י אצושי (Takenouchi Atsushi)/שיר מלר-ימגוצ'י

כתב העת "מחול עכשיו" בעריכת ד"ר רות אשל

 גיליון  23 (מוסף בוטו), ינואר 2013, עמ'  68-71

מומלץ לקרוא את המאמר המעוצב על תמונותיו בגיליון המלא באתר יומני מחול

 

דף גליון

טקנואוצ'י אצושי הוא אחד מאמני הבוטו הבולטים בעולם כיום. הוא נולד ב-1962 ביפן, החל לרקוד בוטו ב-1980 עם להקת ""Hoppo-Butoh-ha, לכוריאוגרפיה של היג'יקטה, ומאוחר יותר המשיך ללמוד עם אונו קזואו ויושיטו. הוא יצר סגנון משלו, ריקוד המתבסס על רשמיו מהטבע, וכינה אותו "ג'ינן בוטו". ג'ינן היא מלה יפנית עתיקה, שמשמעותה אחדות הכל. ג'ינן בוטו הוא כוח החיים, שרוקד עם הכל. טקנואוצ'י חי ויוצר בפריס ומקיים מופעים וסדנאות בוטו בכל רחבי העולם.

היכרותי אתו החלה כשאצרתי את התערוכה בוטו – מחול הנשמה במוזיאון וילפריד לאמנות ולידיעת המזרח ב-2011. הצגתי צילומי מחול שלו, חלקם מעשה ידיה של אקיקו מיאקה, צלמת מחול יפנית, וחלקם של הירוקו קומיה – מוסיקאית, צלמת ובת זוגו לחיים וליצירה. הצילומים עוררו בי רושם עז. חשתי שכל תנועה של טקנואוצ'י ניחנה בכנות ובעומק ושלריקוד שלו יש איכות הבעתית יוצאת דופן. שמחתי על הצעתו של פרופ' רותם קובנר לקיים כנס על בוטו באוניברסיטת חיפה, וחשבתי שזאת הזדמנות להביא את אטצושי טקנאוצ'י לישראל, בפעם הראשונה, ולאפשר לקהל הישראל להכיר את יצירתו.

לשמחתי מימשנו את הרעיון וב-14 במאי, במסגרת הכנס, ערכתי ראיון עם טקנואוצ'י. הוא שיתף את הקהל ברגשותיו ובתובנותיו מעומק לבו ולאחר מכן השיל את בגדיו, מרח על גופו חימר אדום ויצר מופע בוטו מרגש ומטלטל בעוצמתו, לצליליה הקסומים של הירוקו קומיה.

אני מודה על הזכות שנפלה בחלקי לשהות במחיצתו ולהכיר מקרוב אדם שמקרין יופי פנימי צרוף. לצורך הכנת כתבה זו ערכתי איתו ראיון נוסף בסקייפ ב-28 באוגוסט 2012.
התערוכה בוטו – לרקוד את עצמך לדעת מוצגת בגלריה "חלון למזרח" באוניברסיטת חיפה.

שאלה: כששאלתי אותך מה זה בוטו, התחלת לדבר על תנועות טבעיות שהתעצבו לריקוד במשך אלפי שנים. אמרת שאנשים שכחו בעצם את התנועה הפנימית שלהם.

תשובה: "אנשים שכחו את התנועה הפנימית. מהי בעצם התנועה הפנימית? רגש או תחושה בגוף, אשר הופכים לתנועה. זוהי בעצם תחילתו של הריקוד. אם לא תהיה סיבה, אנשים לא ירצו לרקוד. זאת אומרת, אנשים חשים עצב או שמחה ומתוך הרגש נוצר הריקוד. לכן תחילתו של הריקוד נובעת מפנימיותו של כל אדם. במשך כמה אלפי שנים יצרנו שיטות רבות. לדוגמה, אנשים לומדים בלט קלאסי – נדרשות לפחות עשר שנים של אימון אינטנסיבי, שאחריהן הרקדן יכול להיות חופשי לבטא את עצמו במסגרת המחול הקלאסי. אימון ממושך נדרש גם בסוגי מחול אחרים, כמו המחול ההודי המסורתי. אחרי אימון ממושך הרקדן חופשי לבטא רגש באמצעותו.

בחברה שלנו יש הרבה מנגנונים שאנחנו מצייתים להם. אנחנו מוכרחים לנהוג לפיהם. מה היה לפני היווצרותם של מנגנונים אלה? הריקוד נבע מתוכנו. אפשר לראות זאת גם בדוגמאות אחרות – המטוס הומצא כתוצאה מהתשוקה לעוף. אבל המטוס מכיל מנגנונים מורכבים, מחשבים שעלינו להפעיל בהתאם להוראות מסובכות. המקור של כל זה היה הרצון של האדם לעוף בשמים.

ריקוד בוטו באמת נובע מתחושות פנימיות, שהופכות לתנועה. אנחנו שוכחים זאת. איני טוען שמטוס אינו דבר טוב או שבלט קלאסי ומחול הודי אינם טובים. אני אוהב לצפות לפעמים במחול הודי, ובלט קלאסי משובח יכול להיות יפה. אבל ראשיתה של האנושות היא פרק חשוב. שני הצדדים חשובים: מצד אחד, איננו יכולים להדחיק חלק זה של רגשות ראשוניים ותחושות בסיסיות. מצד שני, עלינו להשתייך לחברה ולמנגנונים שלה.

הדבר בא לידי ביטוי ברעיון של 'מרד הגוף', שהגה טצומי היג'יקטה*. לדבריו, הגוף צריך להיפתח, הרגשות הפנימיים שלנו גם צריכים להתעורר. זאת נקודה משמעותית מאוד לכל אדם. לכן אני חושב שאנשים בארצות רבות בעולם יודעים על בוטו".

ש: האם זה משום שהבוטו מחבר אנשים אל החלק בעצמם שלא מציית למנגנונים? אם כן, כיצד רקדן בוטו מתאמן אם הוא אמור לשכוח מנגנונים ושיטות?

"אני, לדוגמה, רוקד בטבע. כשהייתי צעיר, בגיל 16, לפני שהתחלתי לרקוד בוטו, הרגשתי את הרוח ורקדתי, הרגשתי את האש ורקדתי. זה היה הריקוד שלי לפני שהכרתי את הבוטו. היה לי עניין רב בדרך הזאת. בגיל 18 הצטרפתי ללהקת בוטו וגם בתקופה זו אהבתי לרקוד בטבע. זוהי בשבילי מהותו של הבוטו. יש רקדני בוטו שלא רוקדים בטבע, בהרים. הם רוקדים בתוך העיר, או בתוך בניין. גם אני רוקד, כמובן, בתוך הסטודיו. התנועה הפנימית שנובעת מרגש פנימי יכולה להתקיים בטבע ובחדר באותה מידה. הגוף שלנו הוא כבר טבע בעצמו. אם נקשיב לתנועה הפנימית שלו, נוכל למצוא אותה בכל מקום.

איך התחושה הפנימית שלנו תשתנה לתנועה? אם אתה מים, תנוע עם הנהר, אם אתה אש, תנוע כמו האש, אם אתה אבן, תנוע כמו האבן או תתגלגל כמוה. זהו עיקרון חשוב לרקדן הבוטו. כי למים אין צורה והם אינם מחליטים על תנועה. אם נעקוב אחר המים נמצא את התנועה האישית שלנו. אם את תנועי כמו מים ואני אנוע כמו מים, התנועה של כל אחד מאתנו תהיה שונה. זאת התנועה הפנימית של כל אחד. למחול הודי יש צורות מוגדרות, אבל לאש אין צורה קבועה.

לאבן או לעץ אין כוריאוגרפיה שנקבעה מראש. אם אנחנו פרח או עץ, יש לנו כל כך הרבה אפשרויות לנוע. בכל העולם יש מיליון סוגי עצים ולכל עץ צורה אחרת ותנועה אחרת. התנועה של העץ, מהיותו זרע ועד לצמיחתו, גם היא שונה ממין למין. ריקוד בוטו, לטעמי, מחבר אותנו אל התנועה הטבעית שלנו.

"דרך האימון היא החיבור שלנו להיעדרה של צורה מוגדרת, כמו אש, מים, עץ או פרח. באמצעות דברים פשוטים אלה נוכל לזהות את התנועות הפנימיות שלנו. הרגשות שמופיעים בנו בזמן שאנחנו רוקדים מעוררים את תשומת לבנו".

אתה רקדן מיומן מאוד. במופע שלך, יכולת לבטא דרך הגוף תנוחות מאוד מורכבות. כיצד מתרגל רקדן הבוטו?

"להפוך לרקדן בוטו ולרקוד בוטו זה לא אותו דבר. מחול בוטו נפוץ בכל העולם. לכל אחד יש פנים שונות, גוף אחר, אישיות אחרת ותנועות פנימיות שונות. מההיבט זה אדם שמעוניין להיפתח אל תחושותיו הפנימיות ימצא את הבוטו מתאים, משום שאין צורה מוגדרת. לדוגמה, מחול בוטו משמש היום גם לתרפיה. כיצד למצוא את תחושותיך דרך הגוף. זה מתאים לאנשים המוצאים את עצמם מוגבלים על ידי החברה וחוקיה.

בוטו הוא גם ז'אנר אמנותי והוא אמנות מופע. אדם שאוהב לרקוד בוטו ולהופיע, זקוק לאימון גופני. כאשר הייתי בלהקת בוטו למדתי גם סוגי מחול נוספים. זה כמו שפה. נעים להקשיב למלמולי תינוק, אבל גם השפה חשובה, כי עלינו לבטא את רגשותינו באופן מדויק.יצרנו את השפה כדי לתקשר, אבל מלים יכולות לשקר לפעמים. תינוק לא יכול לשקר. שני הצדדים חשובים לאדם שמופיע: אני רוצה להידמות לעץ, לרוח, לאש וגם למצוא עוד צורות של אש".

אולי תוכל לספר על הדרך שבה למדת בזמן שהיית בלהקת בוטו-הא?

"אני חושב שבלהקה זו למדתי סוגים אחרים של מחול. כל רקדן בוטו צריך להיות מיומן כדי להופיע. מריקוד בוטו בלבד לא יכולנו להתפרנס. לכן למדנו גם אקרובטיקה, ריקוד אפריקני, תנועות של בעלי חיים, ביטוי של רגשות. כל אלמנט היה עלינו ללמוד בנפרד. לכל תנועה יש איכות אחרת. תנועה הקשורה לבעל חיים או לתחושה, למוצק או לנוזל, לאדם זקן או לתינוק".

לרקדן הבוטו הסוליסט יש הרבה חופש, אבל כשרקדת בלהקה אני מאמינה שהיתה כוריאוגרפיה יותר מוגדרת. האם בתוכה היה מקום לאימפרוביזציה אישית?

"בלהקה לא היה לנו חופש. בלהקה נדרשת כוריאוגרפיה".

כיצד שונה הכוריאוגרפיה של הבוטו מצורות אחרות של ריקוד?

"אנחנו רוקדים הרבה פעמים אבן וכל אחד מגלה את התנועה מתוך עצמו. תוך כדי אימון אנחנו מגלים דרכים שונות לבטא אבן, ואם אחד מאתנו מוצא צורה ייחודית, אנחנו בוחרים לאמץ אותה לריקוד. הסגנון של היג'יקטה בעצם מבטא את הצורות הפנימיות שהוא גילה בתוכו והוא הנחה את הרקדנים על פיהן. בהתחלה הוא נתן דימוי ורעיון שלפיהם הרקדנים עבדו ומתוך זה נוצרה צורה מובנית ומדויקת יותר על הבמה.
קזואו אונו פעל בדרך אחרת. אבל הוא היה רקדן סולן ולא מנהיג להקה – ולכן ההנחיה שלו היתה: 'פתח את עצמך, היה חופשי ותחוש יותר'. בהתחלה היג'יקטה גם היה חופשי יותר. כל התנועות נבעו מעצמו ומהרקדנים ובדרך זו הוא בנה את הריקוד".

סיפרת לי על המרד שלך בלהקה הזאת. תוכל להרחיב?

"הייתי צעיר ולא עיניין אותי לרקוד לפי הכוריאוגרפיה. הייתי בן 21 ולכן יכולתי לומר להיג'יקטה, 'הייתי רוצה לרקוד לפי מרד הגוף* שלך ולא על פי הכוריאוגרפיה. הייתי רוצה יותר חופש'. היג'יקטה צחק הרבה, ואני חושב שהתלמידים האחרים סביבו מאוד כעסו עלי.

הוא אמר לי: 'תפקידך יהיה לקפוץ עד מוות'. זה היה הקטע של הריקוד שקיבלתי. באותו זמן חשבתי שזה מאוד מעניין, אהבתי את זה מאוד. יכולתי לקפוץ 10 או 15 דקות ברצף. זה המקסימום. עד מוות? אני עדיין חי. לא מתתי, אבל זה היה תרגול מאוד משמעותי בשבילי – זה באמת מרד הגוף. עדיין אני מרגיש שזה השפיע רבות על הריקוד שלי – לקפוץ עד מוות. אין לזה שום צורה, זה כמו מלת מפתח מאוד פשוטה שדרכה אפשר להגיע לחופש. עכשיו אני מבין את הדרך שלו יותר מאשר בצעירותי ואני מעריך את עומקה וחשיבותה של עבודתו. לאחר מכן המשכתי בדרכו של קזואו אונו, שיש בה יותר חופש. אפילו עכשיו אני ממשיך בדרך זו – להיות ער לתחושה ולתנועה שנובעת ממנה. זה מאוד חשוב לי. אני לא כוריאוגרף של להקה, אף על פי שעבדתי עם רקדנים נוספים. הדרך שבה אני יוצר עם רקדנים נוספים מתבססת על אימפרוביזציות אישיות ותחושות פנימיות, שמהן נבנה הריקוד של הקבוצה. אני לא מעוניין בריקוד שבו כולם נעים באופן אחיד. אני אוהב את החופש האישי של כל רקדן והחיבור ביניהם. אני חושב בדרך אחרת ומאמין שנוכל ליצור אימפרוביזציה קבוצתית בדרך זו".

ספר על יחסיך עם אונו קזואו, לעומת מה שקיבלת מהיג'יקטה.

"עלי להודות שקיבלתי כוריאוגרפיה מהיג'יקטה במשך שבועיים. לא הייתי תלמידו הישיר. ראש הלהקה שבה רקדתי – Hoppo-Butoh-ha – איפיי ימאדה, היה תלמידו של היג'יקטה ומדי פעם לקח אותנו אליו, אל המאסטר הגדול.

פגשתי את אונו אחרי שעזבתי את להקת הבוטו והתחלתי לרקוד באופן עצמאי. לפעמים באתי אל אונו ואל הסדנה שלו. גרתי באוסאקה והתחלתי לפעול כרקדן סולו. כשחזרתי לטוקיו פגשתי את יושיטו אונו וקזואו אונו. בתקופה זו קזואו אונו היה בן 95. הוא היה בחדר וצפה בבנו יושיטו שהנחה את הסדנה. לא הייתי שם באופן קבוע. הגעתי מדי פעם".

איזו השראה קיבלת מהם?

"הרגשתי שאני מקבל השראה רבה מקזואו ומיושיטו אונו. הם לימדו באהבה רבה. היג'יקטה הוא כמו אריה. בשבילי קזואו אונו מגלם אהבה. הם דיברו הרבה על ריקוד שמבטא אהבה ופרח, חיים ומוות. אלו הדברים שלמדתי מהם. אז התחלתי עם הג'ינן בוטו. התפיסה שלי בדבר הפילוסופיה של היקום מאוד הושפעה מהם. אפילו עכשיו אני נוהג לבקר את יושיטו אונו מדי פעם. הם לימדו אותי להיות יותר חופשי ולצלול עמוק פנימה.

אנשים רבים מכל העולם למדו אצלם. גם מישראל. תמר בורר שהתה אצל אונו כחודש והוא עורר בה השראה רבה. גם אנשים שראו הופעה אחת או השתתפו בסדנה אחת עם אונו קיבלו חוויה שהשפיעה על כל חייהם. אני מרגיש שיצירתו של אונו נועדה לכולם. זאת אנרגיה בינלאומית".

אתה מתחבר לאונו גם בכך שאתה אמן בינלאומי, שפועל מחוץ ליפן זה זמן רב.

"אני חי מחוץ ליפן כבר עשר שנים, ואולי רק עשר שנים. ב-2002 התחלתי לחיות באירופה ולא דיברתי אנגלית. אני יוצר יחד עם הירוקו. בלעדיה זה לא היה אפשרי. בלי המוסיקה שלה לא יכולתי לרקוד. אנחנו באמת יוצרים יחד. ג'ינן בוטו זו יצירה משותפת שלנו".

בשנה שעברה חזרת ליפן לאחר רעידת האדמה, כדי ליצור ריפוי באמצעות הבוטו. תוכל לספר על חוויותיך?

"ביפן הופענו ועבדנו עם ילדים צעירים ותלמידי בתי ספר. במשך שבועיים היינו באזור פוקושימה, שנפגע ברעידת האדמה, ובאזור טוהוקו בצפון יפן. גן ילדים אחד שביקרנו בו נמצא על גבעה שמשקיפה על העיר. בזמן רעידת האדמה העיר נחרבה אל מול עיני הילדים והם ראו את המראות הקשים: את גלי הצונאמי ואת בתיהם נהרסים. חלק מהילדים איבדו את הוריהם באסון. בגן הזה יצרתי ריקוד של בעלי חיים עם הילדים. הילדים מתקדמים אל העתיד והם מלאי חיים. הם חווים רגעים קשים, אבל ממשיכים הלאה ומאוד חשוב לתת להם ליהנות מהחיים דרך תנועה, באמצעות ריקוד שבו הם יכולים להפוך לפרח או לבעל חיים. הירוקו גם יצרה מגוון של צלילים. היא שאלה אותם לגבי צליל של חרק או מפלצת ובאותו זמן הראיתי להם את הריקוד שלי והם נהנו מאוד. הרגשתי שאני יכול לשתף אותם ברגשות עמוקים ושאף על פי שהם חוו רגעים מאוד קשים, החיים צריכים להימשך. דרך ריקוד הבוטו יכולתי לחוות רגע יקר מציאות עם הילדים.

היינו גם במקום של אנשים מוגבלים בצפון יפן וגם שם הופעתי וערכתי סדנאות. הרגשתי עד כמה הריקוד יכול לקשר בינינו. זה נכון בעיקר בנוגע לאנשים מוגבלים נפשית, שאינם יכולים לדבר. הגוף והתנועה ישירים יותר וכך יכולנו לגעת בהם ויכולתי להופיע בפניהם. מי שאיבד משפחה או שנפגע ברעידת האדמה לא רוצה לגעת בעצב, אבל היו אנשים שבאו אלי לאחר ההופעה ואמרו שזה ריקוד מטהר, שפותח את השמחה והעצב. אני חושב שלריקוד, ובייחוד לבוטו, יש הכוח הזה. אפילו אם איננו יכולים לבטא את עצמנו במלים, האנרגיה הפנימית שלנו מתבטאת דרך הריקוד".

*"מרד הגוף" היה מחול של היג'יקטה מ-1968, שחקר את טבעו של הגוף המשוחרר מכבלי החברה וחוקיה.

קישור לאתר של טקנואוצ'י אצושי: http://www.jinen-butoh.com

קישור לראיון שערכה אורה ברפמן עם טקנואוצ'י אצושי: http://www.dancetalk.co.il/?p=671

שיר מלר-ימגוצ'י חיתה שנה במנזר זן ביפן, שם למדה את טקס התה. היא בוגרת לימודי אמנות באוניברסיטת חיפה ולימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר שני במוזיאולוגיה מאוניברסיטת לסטר, אנגליה. היתה ראש מחלקת החינוך של מוזיאון טיקוטין וכיום אוצרת במוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח בקיבוץ הזורע. מרצה במכללה האקדמית אורנים ובחוג למוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומנחה סדנאות על טקס התה ותרבות יפן.

סגור לתגובות.