למי מצלצל הפעמון? על האקדמיה המלכותית למחול ופעילותה בישראל, 1967 – 2012/ רות אשל וזוהר בורשטיין

כתב העת "מחול עכשיו" בעריכת ד"ר רות אשל

גיליון 23, ינואר 2013, עמ' 35-41

הוצאה לאור: תיאטרון תמונע

מומלץ לקרוא את המאמר המעוצב עם צילומים בגיליון המלא באתר יומני מחול http://www.israeldance-diaries.co.il/issue/2004

 
כיצד מלמדים בלט קלאסי? את השאלה הזאת שאל לראשונה קרלו בלאסיס (Carlo Blassis), כאשר כתב את ספרו The Code of Terpsichore ב-1828. הספר היה הטקסט הראשון שעסק באופן שיטתי ומפורט בטכניקה של המחול שהתפתח אז באירופה. מאז הפכה הוראת הבלט למסורת חובקת עולם, שהעוסקים בה חולקים זה עם זה ידע נרחב באמנות, בסגנון, באסתטיקה ובאנטומיה, כמו גם בגישות חינוכיות ובפרקטיקות עבודה. בעולם יש כמה אסכולות הוראה נפוצות, ובהן זו שפיתחה הרקדנית והמורה הרוסייה אגריפינה וגאנובה (Agrippina Vaganova), האסכולה של הרקדן והמורה אנריקו צ'קטי (Enrico Cecchetti) או תוכנית הלימודים של מוסדות יוקרתיים כמו בלט האופרה של פריס. ממגוון האסכולות הקיימות כיום קנו להן אחיזה בישראל: זו של וגאנובה, שלפי עקרונותיה התחנכו המורים והרקדנים יוצאי ברית המועצות לשעבר, שרבים מהם פועלים בארץ, ותכנית הלימודים של האקדמיה המלכותית למחול (Royal Academy of Dancing [London]- RAD). במאמר זה אתמקד בתכנית האקדמיה בהקשר הישראלי.

השפעתה של האקדמיה המלכותית למחול על איכות הכשרת הרקדנים בישראל ניכרת יותר מכל מהתבוננות ברשימת הזוכים בתחרות מיה ארבטובה. זוהי התחרות היוקרתית ביותר המכירה בהישגיהם של תלמידי בלט קלאסי ושל אולפנים לבלט בישראל. מרשימת הזוכים בתחרות לאורך השנים עולה, כי בכל שנה שבה התקיימה התחרות עד 1999 היה בין הזוכים לפחות תלמיד אחד שאומן על ידי מורה של האקדמיה או בהתאם לתוכנית הלימודים שלה. ביניהם אפשר לציין את ליאור לב ושמעון קליכמן, בוגרי בת-דור באר שבע, אלה נגלי, תלמידתה של מרים קאופמן בפתח תקוה, והלנה דימיטריאנקו, תלמידתה של ליאורה בינג-היידקר מחיפה (מנור, 1997: 54). היו, כמובן, גם זוכים מבתי ספר כמו האקדמיה על שם רובין בירושלים או מקרב תלמידיהם של מורים כמו קאי לוטמן בחיפה, שאינם מלמדים בשיטה זו. בלמעלה מ-30 שנות פעילותו של בית הספר למחול בת-דור בתל אביב הוכשרו כל בוגריו על פי תוכנית הלימודים הזאת ועד היום הם מרכיבים חלק גדול מהרקדנים המקצועיים בישראל. לכן, לטעמי, בכל דיון בעתיד הכשרת הרקדנים בארץ יש להקדיש תשומת לב לתפקיד שממלאת בתחום זה האקדמיה המלכותית למחול, הן במובן ההיסטורי והן במובן הפרקטי והאמנותי.

האקדמיה המלכותית למחול הוקמה באנגליה ב-1920 וכונתה אז Association of Operatic Dancing – “האגודה לריקוד בימתי". מאוחר יותר קיבלה האגודה הכרה מבית המלוכה הבריטי ושינתה את שמה ל-Royal Academy of Dancing. את האגודה הקימו מורים לבלט קלאסי, שהיו מודאגים מרמת הוראת הבלט באנגליה באותה תקופה. המייסדים ביקשו ליצור תקן הוראה אחיד, שישפר את רמת ההכשרה של הרקדנים. מקימי האקדמיה באו מקרב מיטב הרקדנים של התקופה, ובהם אדלין ז'נה ((Adeline Genée ואדוארד שפינוזה (Eduard Espinosa). בין בכירי מנהליה היו תמרה קרסבינה (Tamara Karsavina) ונינט דה ואלואה (Ninette De Valois). נשיאת האקדמיה הראשונה היתה אדלין ז'נה. אחריה מונתה לתפקיד, בשנת 1954, הבלרינה מרגוט פונטיין (Margot Fonteyn). משנת 1991 מילאה אותו אנטואנט סיבלי (Antoinette Sibley) והשנה מונתה הבלרינה דארסי באסל (Darcey Bussell) לנשיאת האקדמיה החדשה.

עם הקמת האקדמיה החלו חבריה בבניית תוכנית לימודים מובנית, הדרגתית וקפדנית, שחילקה תלמידים לרמות והתקינה בחינות מעבר מרמה לרמה. התוכנית משלבת בין סגנון הבלט האיטלקי, הצרפתי, הדני והרוסי כדי ליצור סגנון המוכר כסגנון האנגלי. מאז גובשה לראשונה מתעדכנת התוכנית ומשתנה בהתמדה. כיום היא מוכרת על ידי מדינות האיחוד האירופי כסילבוס מקיף להוראת הבלט הקלאסי לילדים מגיל 5 ועד גיל 18. בד בבד עם בניית הסילבוס גיבשה ה-RAD מערכת להכשרת מורים לבלט ומתכונת להערכת ביצועיהם ואיכות עבודתם, בהתאם להישגי התלמידים בבחינות. בשנות פעילותה צירפה ה-RAD לשורותיה מורים מכל המדינות והפכה מארגון מקומי בריטי לאגודת מורים בינלאומית. באקדמיה רשומים כיום 8000 מורים ברחבי העולם ונציגויות ב-79 מדינות, הגדולות ביניהן בקנדה, באוסטרליה, בדרום אפריקה ובארצות הברית, ובמדינות מערב אירופה יש לה נוכחות משמעותית. מאז 1930 נערכת אחת לשנה תחרות בינלאומית לבלט קלאסי על שם אדלין ז'נה, שבה משתתפים תלמידי האקדמיה מרחבי העולם. עד היום הגיעו לגמר התחרות שני רקדנים ישראלים: שמעון קליכמן, תלמיד בת-דור באר שבע, שזכה במדליית כסף ב-1993 ורקד בבלט המלכותי הבריטי, ושלומי מיארה, גם הוא תלמיד בת-דור באר שבע, שעלה לגמר התחרות בקייפטאון ב-2011.

את הקשר הראשון של ישראל עם תכנית הלימודים של האקדמיה המלכותית למחול יצרה ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן באופן עקיף באמצעות תלמידותיה. כשבאה לארץ-ישראל, בשנות ה-30, נתקלה ארכיפובה-גרוסמן לא רק בהתנגדות אידיאולוגית לבלט, אלא גם ברמת הוראה נמוכה. "עולים חדשים שהגיעו לארץ וחיפשו מקורות פרנסה… פתחו בסלון הדירה 'סטודיו לבלט'. כדי למשוך תלמידים נהגו התלמידות בשיעורים ללבוש שמלות טוטו… ה'מורות' העלו את הילדים על הבהונות כבר בשנה הראשונה, וה'שפגאט' וה'גשר' הפכו סמל לטכניקת הבלט. מדי שנה הועלו על הבמה מופעים מפוארים, כשהתלמידות מנסות לבצע תרגילים שהיו הרבה למעלה מכפי יכולתן" (אשל, 2000: 7-2). ארכיפובה-גרוסמן, שהיתה בוגרת תיאטרון מרינסקי בסנט פטרבורג ולמדה בפריז אצל פראוברז'נסקיה, פתחה סטודיו לבלט בחיפה ב-1943 וחיפשה בארץ סמכות מקצועית, שתתמוך בעבודתה: "חיפשתי את האוטוריטה שתוכל לבחון את ידיעותי ולתת לי את רישיון להוראה. בכל מקום שפניתי בעניין הסתכלו עלי מבלי להבין – מה בעצם רצוני?! וקיבלתי תשובה מאוד פשוטה: 'תעבדי וחלס'!" (ארכיפובה, 2002: 35-32).

בשנות ה-50 נודע שמו של הבלט המלכותי האנגלי בכל העולם והסרט נעליים אדומות, שבו השתתפו רקדני הלהקה, הפך את לונדון למכה של הבלט באירופה. ארכיפובה-גרוסמן, שכאמור לא העריכה את הוראת הבלט בישראל, האיצה בתלמידיה המתקדמים לנסוע לחו"ל, ובעיקר ללונדון (על המתרחש בארה"ב לא ידעו כמעט דבר בארץ). אחרי ששניים מתלמידיה נסעו לשם, היא ביקשה לבקר בלונדון בעצמה. אלא שבישראל היתה זאת תקופת הצנע. אזרחים מן השורה לא יכלו לרכוש מטבע זר וכנראה היו זקוקים לאישור מיוחד לצאת לחו"ל. במכתב למשרד החינוך, שנכתב ב-24.6.1951, היא ביקשה המלצה כדי שתוכל לקבל היתר יציאה לתקופה של חודשים ולקנות כרטיס נסיעה ללונדון וחזרה. באותו מכתב היא כותבת: "אני יושבת בארץ ללא הפסקה זה 11 שנה. שש שנים שאני מנהלת בית ספר לבלט. שני חניכים שלי התקבלו ל'סדלרס וולס'. בדעתי גם לבקר בסטודיו של סיגורד לדר". בתיק שלה בארכיון המחול של הספרייה הישראלית למחול אין מסמך המאשר שאכן נסעה, מלבד מכתבים ופרסומים שהופנו אליה מכמה בתי ספר ובהםLegat Ballet School ובית ספרו של סיגורד לדר. מאותה תקופה אין בתיק של ארכיפובה התכתבות עם האקדמיה. לדברי בינג-היידקר, ארכיפובה-גרוסמן נסעה ללונדון כמה פעמים בשנות ה-50, הביאה משם תוכניות לימודים וסרטים והתעמקה בהם (שיחה עם אשל, 9.12.2012). בעקבות החשיפה לבלט האנגלי שיטת ההוראה של ארכיפובה-גרוסמן השתנתה באופן יסודי. היא הפסיקה להעלות מופעים על הבמה בסוף השנה ועברה ללמד חומרים בסיסיים, במאמץ להקפיד על פרטי הפרטים, על פי שיטת ההוראה האנגלית. מבחינה זאת ניסתה להבדיל את עצמה מהמורות האחרות, שהמשיכו להעלות מופעים ולדרוש מתלמידותיהן לעלות על הבהונות בלי שהגוף היה מוכן לכך. ההקפדה על הדיוק והחזרה על אותם חומרים גרמו תסכול לתלמידיה, שהשתוקקו לנסות את הצעדים המורכבים יותר ו"לרקוד" (אשל, 1991: 54).

כבר בשנות ה-50 נסעו כמה מתלמידיה לפריס וללונדון וחלקם ניגשו לבחינות של האקדמיה. ב-1951 נסעו ללונדון נתניה רימון ומירית עופר, שעברו בהצלחה את מבחני האקדמיה המלכותית בדרגות של מתחילים. כעבור שנה עברו שתיהן לבית הספר של פיליס בדלס (Phyllis Bedells), בלרינה לשעבר, ממייסדות האקדמיה וסגנית נשיא האקדמיה. אצלה עברו התלמידות של ארכיפובה את המבחנים לבוגרים, ברמה יסודית וברמת ביניים (Major examinations -Elementary and Intermediate). בעקבותיהן נסעה ללונדון רינה פרי ((1952, שלמדה בבית הספר של הבלט המלכותי הבריטי – סדלר'ס ולס (Saddler`s Wells). היא למדה גם בסטודיו לבלט של בדלס. בשנים 1955-1953 עברה פרי את מבחני הרמה היסודית ורמת הביניים לבוגרים. אחריה נסעה ללימודים בלונדון אראלה הים-פריהר ועברה גם היא בחינות אלה וסיימה לימודיה בבית ספרו של סיגרד לידר. אמירה מרוז וליאורה צירלין (חכמי) נהגו לנסוע מתל אביב לחיפה, כדי שארכיפובה תסייע להן להתכונן לבחינות ברמה היסודית וברמת הביניים בלונדון, לשם נסעו ב-1956-1955. תלמידה נוספת של ארכיפובה שנסעה ללימודים (1965) היתה נורית רונן, שלמדה אצל דה ווס ואצל בדלס ועברה את מבחני הרמה היסודית. רות אשל, תלמידה נוספת של ארכיפובה, נסעה ללימודים בפריס (1967-1964) ומשם עשתה שתי גיחות ללונדון, של חודש כל אחת, לאחר שבדלס הסכימה להכין אותה לבחינות הבוגרים ברמת מתחילים וברמת ביניים. בדלס נעתרה בעקבות פנייה של ארכיפובה. מסלול זה לא היה מקובל, אבל בדלס הסכימה בגלל הקשר הקודם שהיה לה עם ארכיפובה ותלמידותיה (ראו התכתבות בין ארכיפובה לבדלס, ארכיון המחול הישראלי. אשל, 1.10.2012). ליאורה בינג-היידקר עברה את בחינת הביניים בישראל ב-1969, ומיד לאחר שהשתחררה מהצבא נסעה ללימודים בקורס להכשרת מורים (Teachers`s Training Course).

בתקופת לימודיה בלונדון יצרה הים-פריהר קשרי ידידות עם מזכירת האקדמיה, הגברת קוזן, שהיתה יהודייה. הים-פריהר שבה לישראל ב-1961 ופתחה סטודיו. כעבור שנתיים יצרה קשר עם הגברת קוזן, כדי לבדוק אפשרות לשיתוף פעולה בין האקדמיה לישראל. קוזן הודיעה שנציגה מטעם ARD, באסט' סמית (Basset Smith), עומדת להגיע לאזור המזרח התיכון כדי לקיים מבחנים. היא הוסיפה שסמית תשמח לבקר בסטודיו שלה, כדי לעמוד על רמתו. לדברי הים סמית אכן הגיעה לסטודיו של הים-פריהר וחזרה לקיים מיבחנים. לא היה לכך המשך.

ב-1966 פגשה ארכיפובה את איבון נרונסקי, יוצאת דרום אפריקה שהיתה בעלת סטודיו בכפר שמריהו, ואת ז'נט אורדמן, עולה חדשה מאנגליה, גם היא יוצאת דרום אפריקה (לימים המנהלת האמנותית של להקת בת-דור). שתיהן רקדו באותה להקה בדרום אפריקה( The Johannesburg Festival Ballet Company) טרם עלייתן ארצה. שתיהן עברו את בחינות האקדמיה בדרגת מתקדמים ונרונסקי קיבלה את הפרס של תחרות אדלין ז'נה ((Adeline Genée לדרגה הגבוהה ביותר של סולנית (Solo Seal). נרונסקי עלתה לארץ ב-1952. "ראיתי שאין בארץ רמה בבלט. כל מורה לימדה את מה שהיא ידעה ורבות מהן כלל לא היו עם הכשרה מתאימה. לא היתה כל התאמה בין הגיל לבין מה שלימדו. היבנתי שחייבים ללמד את תכנית הלימודים של האקדמיה לכל המורות בארץ. פניתי למספר מורות אבל הן לא הכירו את האקדמיה וגם לא הראו עניין. כשז'נט ואני פגשנו את ארכיפובה היא מיד הסכימה לשתף פעולה כי היא הכירה את תכנית הלימודים והאמינה בה. היא גם הביאה איתה קבוצת מורות מחיפה שהיו תלמידות שלה" (נרונסקי בראיון עם אשל, 5.12.2012).

ארכיפובה-גרוסמן, איבון נרונסקי וז'נט אורדמן החליטו לפעול כדי להביא את תכנית הילדים של האקדמיה.. שלושתן ייסדו את הסניף הישראלי של האקדמיה המלכותית כאשר יושבת הראש היתה ארכיפובה-גרוסמן, ז'נט אורדמן מזכירת הכבוד ואיבון נרונסקי גזברית הכבוד (מתוך פרסום הסניף הישראלי של האקדמיה, מסיבת עיתונאים, 28.5.1968). לדברי נרונסקי אורדמן שלחה מכתב לאקדמיה וביקשה ללמד את תכנית הילדים אבל נענתה בתשובה שנציגה של האקדמיה שביקרה בעבר בארץ נתנה חוות דעת שאין בארץ רמה מתאימה לתכנית האקדמיה. אורדמן ונרונסקי לא ויתרו. האקדמיה דרשה לבחון את אורדמן והיא נסעה ללונדון ושם עברה את תכנית הילדים וקיבלה אישור ללמד את הסילבוס למורות בארץ. האישור ניתן. עוד באותה שנה, ב-1966, לימדו אורדמן ונרונסקי את תכנית הילדים של האקדמיה לקבוצת מורות מחיפה ותל אביב. כאשר הוקמה להקת בת-דור שנה לאחר מכן ואורדמן היתה למנהלת האמנותית, רקדנית ראשית ומנהלת אולפן בת-דור, לא יכלה יותר להקדיש מזמנה לקידום הסניף הישראלי של האקדמיה כמו קודם לכן, והיא ביקשה מנרונסקי להיות המזכירה המארגנת (Organizing Secretary). נרונסקי היתה בתפקיד עד 1972. אחריה מונתה לתפקיד רינה פרי (1987-1973).

המבחנים הראשונים התקיימו בין 23 ל-30 במאי 1967 והשתתפו בהם 200 תלמידים. על תוכנית הלימודים לילדים של האקדמיה כותבת ליאורה בינג-היידקר: "תוכנית הלימודים לילדים של האקדמיה, שהוכנה על ידי מרגוט פונטיין, מעניקה לנו בניין יציב, הגיוני ומאוזן להתפתחותו של התלמיד. הילדים לומדים את עיקרי תורת הבלט הקלאסי צעד אחר צעד, תוך התחשבות בהתפתחותם הגופנית, השכלית והרגשית. אט אט הם מתחנכים למאמץ גופני גדל והולך, להגברת כושר-החשיבה והריכוז ולהעמקת יכולת הביטוי שלהם. כל זאת במסגרת של תוכנית עשירה ומגוונת הכוללת, נוסף לבלט הקלאסי, גם תחומים אחרים הקשורים בו, כגון ניתוח מקצבים ופיתוח השמיעה וההבנה המוסיקלית, ריקודי אופי (עמים) להרחבת האופקים והאלתור לפיתוח הדמיון והספונטניות של הילד…" (בינג, 1977: 52-51).

הבחינות של מאי 1967 זכורות למורים ולתלמידים שעבדו באותה תקופה כאירוע מכונן. ערכו הרגשי וההיסטורי של מאורע זה מועצם עקב העובדה שהבחינות התקיימו ממש ערב פרוץ מלחמת ששת הימים. באותו זמן גם התקיימה הבכורה התל אביבית של מה שהיה לימים לבלט הישראלי, וגם אירוע זה עמד בסימן המלחמה הקרבה ובאה. עד לרגע האחרון לא ידעו המופיעים אם ומתי ייקראו הרקדנים הגברים למילואים (אשל, 1995: 19-12). מבחינות רבות היתה זאת כנראה שנת מפתח בהתפתחות הבלט, הן כאמנות לבמה והן בתחום ההוראה.

הבחינות הראשונות בתל אביב התקיימו בסטודיו של רינה גלוק, וכמעט שהחלו במבוכה גדולה משהסתבר שהסטודיו נעול והמפתח איננו. "הגברים כולם גויסו לצבא. הגעתי עם התלמידות ומצאתי את הסטודיו סגור והילדות התלבשו בחוץ וחיכינו… נרונסקי הגיע ומיד התקשרה לאמירה מרוז, שאצלה היה מפתח. כנראה שכחה. בסופו של דבר הבחינות התקיימו ועברו בהצלחה" (פרי לאשל, 6.12.2012).

ליאורה בינג-היידקר, שניגשה באותה שנה לבחינות בחיפה, מספרת: "הבחינה היתה טקס שלם וכמו כל טקס, דרשה הכנות מדוקדקות. כל פריטי הלבוש היו 'מתוקתקים' כנדרש… לבשנו טוניקות לבנות מבד קרפ, משוסעות בצדדים, עם חגורות נרכסות מאחור… השיער היה נתון כולו בתוך רשת סבתא, משוך בשני חצאי עיגולים מעל לאוזניים ומחוזק בסיכות סבתא מעבר לסרט סטרץ' רחב, שכיסה גם הוא את האוזניים. כל זה נראה איום ונורא! אנכרוניסטי באופן מביך ולא דומה לשום צורת לבוש שהיתה נהוגה במקומותינו. לא נדרשנו ללבוש טייטס, אלא גרביים קצרים לבנים ש'נזלו' במורד הקרסוליים. נעלי הבלט היו שחורות. פשוט לא היה משהו אחר… בכל אופן – התחושה היתה חגיגית! אני זוכרת שציפינו לראות לנגד עינינו את מלכת אנגליה לפחות, וקצת התאכזבנו כשמצאנו את עצמנו מתייצבות, לקול הפעמון הזכור לשמצה, מול דודה אנגלייה ממושקפת ולא נאה במיוחד, אם כי נעימת סבר…" (בינג-היידקר, 4.12.2012).

אותה דודה אנגלייה ממושקפת היתה הבוחנת, אליזבת גלאס (Elizabeth Glass), שהתעקשה להגיע לארץ ולקיים את הבחינות במלואן למרות המתח הביטחוני, למרות הפצרתו של השגריר הבריטי שתקדים ותעזוב את הארץ. נרונסקי: אנגליה פינתה את כל אזרחיה. לארץ הגיעו מטוסים כמעט ריקים. באתי לקחת את מסי גלאס בשדה התעופה ומהמטוס ירדו ממש אנשים בודדים ובהם המנצח זובי מהטה ויס גלאס" (בראיון לאשל, 5.12.2012). ההתרגשות בקרב המורות היתה גדולה. בינג-היידקר: "ארכיפובה… שהיתה מורה מן הסוג הישן, יזמה את הנהגת הבחינות בארץ והתייחסה לעניין ברצינות תהומית. לימים הבנתי כמה חשוב היה לה לזכות בהכרה מקצועית בינלאומית ואובייקטיבית בעבודתה. היא האמינה בכל לבה בדין וחשבון אישי וקולקטיבי, ובחינות היו מבחינתה אמצעי מובהק להשגת גושפנקה רשמית על מפעל חייה" (בינג-היידקר, 2012).

הלחץ על גלאס לעזוב במהירות את הארץ היה גדול אבל היא התעקשה לבחון את כולם. מאחר וכבר לא היתה תחבורה לחדרה היא אישית לבחון שם את התלמידות בעיר ולנה אצל סמסונוב. המבחנים בחיפה הוקדמו והתקיימו ביום שישי ובשבת כאשר התלמידות הגיעו ברגל. משהסתיימו הבחינות בחיפה אירחו ארכיפובה והמורות החיפאיות את הבוחנת בבית הקפה במסעדת הפטרייה במלון דן כרמל. "אני זוכרת שישבנו סביב שולחן עגול מלא מכל טוב והסתכלנו על המפרץ ועל כל האורות המנצנצים וחשבנו מה יישאר מכל זה? הפחד היה גדול. נדמה לי שלמחרת פרצה המלחמה" (אשל, 1.10.2012). ממלון דן אחד המורמות הסיעה את גלאס לשדה התעופה והיא עלתה על המטוס האחרון שעזב את הארץ. למחרת המלחמה פרצה.

בדו"ח שפירסמה גלאס בביטאון האקדמיה, ר-א-ד גאזט (RAD Gazette) (1967) היא מתייחסת לניסיון לשכנע אותה לא לבוא לישראל. "[אמרתי] שיש לי עבודה דחופה, לבחון בפעם הראשונה. הרמה דומה לרמה במדינות אחרות ומעוררת הערכה. למורים יש הכשרה טובה מאוד והם מעבירים את הידע היטב. מדאם ארכיפובה וקבוצה של מורים צעירים עובדים כה טוב ביחד בחיפה… אהבתי את קרנבל פורים, במיוחד את הבובה 'ימימה' עם הרגליים העקומות כל כך". כעבור שנה, ב-1968, חזרה גלאס לישראל ומספר התלמידים שניגשו לתוכנית הילדים הוכפל והגיע ל-431. בדו"ח שפירסמה באותה שנה בר-א-ד גזט כתבה גלאס: "אני שמחה לבשר שהרמה היפה נשמרה. השנה הוגשו בחיפה מועמדים לשלב 5, שכבר מתקרב לרמה מקצועית". מאז המבחנים הראשונים הדרמטיים ב-1967 התקיימו בחינות בישראל באופן סדיר, מדי שנה, ולא התבטלו אפילו בשנת 1973, למרות מלחמת יום הכיפורים (פרי, 5.12.2012).

הבחינות הראשונות לתלמידים מתקדמים נערכו ב-1969. מבין תלמידותיה של ארכיפובה-גרוסמן ניגשו אז ליאורה בינג-היידקר, רבקה ססובר (פלס), דינה מסינגר (ביטון), אסתי יונקרמן, מיכל רטנר (יציב) ואביגיל בן-ארי. הבוחנת היתה ולרי טיילור (Valerie Taylor) והבחינות התקיימו בחיפה, באולם הספורט של בית הספר "חוגים", שהועמד ללא תשלום לרשות הרקדנים. בדו"ח שלה לר-א-ד גזט של שנת 1970-1969 כתבה טיילור: "הסילבוס החדש הוגש בקפידה והתלמידים מאוד נהנו לרקוד, וזה בא לידי ביטוי בתוצאות". על הבחינות הראשונות של התוכנית למבוגרים היא כותבת: "זאת הפעם הראשונה שבחינות אלה מתקיימות בחיפה. רמת התלמידות של ארכיפובה היתה מאוד מעודדת".

ב-1971 כלל הסניף החיפאי של האקדמיה את המורות אראלה רותם, רחל גולן, מירית עופר, מרים רייף, נתניה רימון, עדה סיון, רות אשל, רותה תורג'מן, פנינה סמסונוב ואדית קנדריק מחדרה. באותה שנה לימדו בתל אביב איבון נרונסקי, ז'נט אורדמן, נעמי סטמלמן, שילה לוי, רינה פרי, אמירה מרוז, ליאורה חכמי-צירלין, רחל טליתמן ויפה חנה. באותה שנה הגיעה לארץ סיביל ספנסר (Sybil Spencer), כדי לבחון שתי תלמידות של ארכיפובה ברמת ביניים (intermediate). שתי התלמידות, בן-ארי ובינג, וגם הפסנתרנית גליה שקד (כיום פסנתרנית מקצועית בקנדה) היו חיילות. בעקבות פרסום תמונתן המשותפת במדי צה"ל בעיתון ג'רוזלם פוסט, נקראו שלושתן לבירור שהסתיים בנזיפה חמורה, אצל קצינת הח"ן הפיקודית. בדו"ח שפירסמה ספנסר ב ר-א-ד גזט היא התייחסה למקרה: "שתי התלמידות שניגשו לבחינת ה- intermediateוהפסנתרנית היו חיילות, אבל הצבא איפשר להן להמשיך ולהתגורר בבית כדי שיוכלו להמשיך באימוני הבלט. הן גם שוחררו לבחינות – הערה מעניינת לגבי היחס הנאור של השלטונות לאמנויות". עוד כתבה, שהיום שלאחר המבחנים הוקדש להקניית תוכנית הלימודים לשלב הקדם-יסודי (pre-elementary) למורות. "ההתלהבות היתה כה רבה, שהיה לי קשה לסיים את העבודה אתן למרות הסטודיו הקטן, החום והרטיבות – כה גדול היה הצמא לידע של האקדמיה". היא גם שיבחה את מדאם ארכיפובה "על הצניעות שלה, למרות היותה בוגרת בית הספר האימפריאלי בסנט פטרבורג… אמנית אמיתית עם מסירות גדולה וענווה, למרות הידע הרב שלה". באותה שנה ניגשו גם תלמידותיה של רחל טליתמן מתל אביב לבחינות ברמה היסודית של התכנית לבוגרים.

בוחנות המשיכו להגיע לישראל מדי שנה בשנה. ב-1974 ניגשו 775 תלמידים לבחינות ילדים ובוגרים בכל רחבי הארץ. בעקבות הבחינות בירושלים ריאיינה דורה סאודן, מבקרת המחול של הג'רוזלם פוסט, את הבוחנת מרגרט רובינסון. על הילדים הישראלים אמרה רובינסון: "הם ילדים מקסימים וכל כך מנומסים". דבריה עוררו לחשושי תמיהה והיא המשיכה במבטא הסקוטי החינני שלה: "זאת המשמעת של הבלט. אני מסתדרת מצוין עם ילדים זרים. שפת הבלט היא אוניברסלית. אני גם לומדת כמה משפטים מקומיים" (10.5.1974).

כשמלאו עשר שנים להקמת הסניף הישראלי נערך אירוע בתל אביב. לישראל הגיע ראש האקדמיה, ג'ון פילד (John Field). באותה שנה מנה הסניף הישראלי 30 מורים, שמקרב תלמידיהם ניגשו לבחינות למעלה מ-1,000 ילדים. הבחינות נערכו בחיפה, בירושלים, בתל אביב, בחדרה ובבאר שבע. הד לעשייה הרבה והמבורכת של RAD בארץ אפשר למצוא בפרסומים שהופיעו בשנתון מחול בישראל בעריכת גיורא מנור, שכללו רשימה של המורים המוסמכים לבלט קלאסי בישראל, שקיבלו הרשאה מהאקדמיה המלכותית למחול (לונדון). גם הסניף הישראלי פירסם חוברת מיוחדת לרגל האירוע וכל מורה נדרשה להעביר לארכיפובה 150 לירות לצורכי ההפקה.

אחרי מותה של ארכיפובה נערכה אסיפה שנתית (8.10.77) והוחלט שלא להעביר הלאה את תואר יו"ר הסניף הישראלי של האקדמיה. ההסבר לכך מופיע בפרוטוקול מאותה אסיפה: "רינה פרי: ג'ון פילד הסביר שאין האקדמיה רואה צורך ביו"ר לסניף הישראלי. זה תואר כבוד פנימי בלבד. לאקדמיה יש נציג בלעדי בכל ארץ, אשר נבחר על ידי האקדמיה בלונדון, והוא אשר אחראי בלעדית לדיווח הפעילות וניהול המו"מ עם לונדון. יחד עם זאת, רינה מעוניינת בקבוצת אנשים שתוכל להיוועץ בהם אם תרצה בכך. אנשים אלה יהיו: אראלה רותם וליאורה בינג בצפון, איבון נרונסקי ושילה לוי במרכז ואמירה מרוז בדרום".

ביקורי הבוחנים היו הרבה יותר מאשר הזדמנות להציג את הישגי התלמידים ולזכות בציונים. למורים סיפקו ביקורים אלה אפשרות חשובה למורים להשתלם, לאסוף חומר ולשפר את מיומנותם. מורים שהצטרפו לשורות ה-RAD בשנות ה-70 וה-80 נהנו מהשתלמויות רבות שסייעו להתפתחותם המקצועית, כפי שמתארת דניאלה שפירא: "זה היה דבר מאוד גדול ומשמעותי. היינו המון מורות צעירות בתוך העניין, ועשינו המון עבודה – בגלל שהרגשנו שזה נותן בסיס לעבודה. מצד שני היתה איזושהי שליחות, להעלות את רמת ההוראה של הבלט הקלאסי בארץ, שגרמה לנו התלהבות מאוד גדולה. כל פעם שהיתה מגיעה בוחנת, זה היה כמו משב רוח רענן שעורר אותנו לחשיבה. היו סמינרים ושיעורים פתוחים סביב הבחינות… כל פעם שהגיעה בוחנת לבחינות הבוגרים (Major Examinations) היה כאן איזשהו אירוע, כמו שיעורים פתוחים, קורס למורים על אחד משלבי הלימוד" (שפירא, נובמבר 2012).

בשנת 1977 יזמו פרי ואורדמן מופע שהתקיים בתיאטרון בת-דור בלונדון מיניסטור בתל אביב, לציון עשר שנים לתחילת הפעילות של RAD בישראל וב-1983 התקיים מופע דומה, לציון 15 שנות פעילות של האקדמיה. אישים בכירים מהאקדמיה בלונדון הוזמנו לצפות במופעים.

בשנות ה-80 התחיל תהליך של פיקוח מוגבר על המורים מצד האקדמיה, שכלל החלת תקנים אחידים וברורים. בעוד שבשנות ה-60 וה-70 כל מורה שרצה שתלמידיו ייגשו לבחינות של האקדמיה נדרש רק להכין אותם בהתאם לסילבוס, ליצור קשר עם נציגות האקדמיה בארץ ולקבוע תאריך בחינה, בשנות ה-80 דרשה האקדמיה לקיים רישום מסודר של מורים המורשים להגיש את תלמידהם לבחינות והתנתה רישום זה בהכשרה פורמלית. מעמד של מורה רשום ניתן אז באופן אוטומטי למורים שכבר התנסו בהגשה לבחינות מספר מסוים של שנים, בתנאי שהישגי תלמידיהם היו סבירים. מורים חדשים שביקשו להירשם חויבו לעבור בחינות בעצמם ולסיים הליך של הכשרה, שבסיומו קיבלו תעודת הוראה (שפירא, 2012). במעמד של מורה שסיים את הליך ההכשרה של ה-RAD יש ממד פרדוקסלי: מצד אחד, מורה רשום יכול עד היום להגיש תלמידים לבחינות לפי השיטה בכל מקום בעולם. מצד שני, לתעודת הוראה של ה-RAD אין כל מעמד במשרד החינוך במדינת ישראל והוא אינו פותח למורים למחול את הדלת לעבודה המוכרת על ידי משרד החינוך. מורים לבלט קלאסי שבחרו להכשיר את עצמם במסלול זה היו כבולים, למעשה, לשיטת ה-RAD, המיושמת בעיקר במסגרות אלקטיביות מחוץ לבית הספר. המסגרות שהעניקו מעמד אקדמי של תואר ראשון ו/או תעודת הוראה עם הכרה של משרד החינוך הן האקדמיה למוסיקה ולמחול על שם רובין בירושלים וסמינר הקיבוצים בתל אביב. אבל בשנות ה-70 וה-80 רמת הבלט הקלאסי במוסדות אלה עדיין היתה נמוכה, מאחר שהם איפשרו קבלה של סטודנטים לתואר ראשון במחול אפילו אם לא היה להם רקע קודם בתחום (שפירא, נובמבר 2012). לכן בישראל פעלו לאורך שנים – ועדיין פועלים – מורים רבים שהוכשרו בשיטת ה-RAD כאסכולה נפרדת מבחינה מקצועית. הם נשארו מעין מגזר מבודד של מורים, שהקשר המקצועי שלהם עם עמיתיהם בזירה הבינלאומית הדוק יותר מהקשר שיש להם, אם בכלל, עם ההוראה בבתי הספר היסודיים ובמגמות המחול בישראל.

בישראל פועלת כיום קבוצה של מורות ותיקות, שמלמדות כמה עשורים לפי השיטה ושביססו מערכת יחסים הדוקה וחמה עם מרכז האקדמיה הפועל בלונדון. שתיים מהן, רחל טליתמן וג'ורג'ינה יעקובי, הן חברות לכל החיים באקדמיה (Lifetime Member), מעמד שמעניקה ה-RAD למורים בעלי ותק רב ותרומה משמעותית לאיכות ההוראה בתחום.

במשך השנים נעשו ניסיונות לשלב לימודים לפי התוכנית של ה-RAD, במיוחד ברמות הגבוהות, בתוכנית הלימודים של משרד החינוך. בשנים שבהן פעלה מגמת מחול בבית הספר התיכון מקיף ו' בבאר שבע, הכיר משרד החינוך בהישגיהם של תלמידי בת-דור באר שבע בבחינות המתקדמות של ה-RAD כתחליף לבחינה בבלט קלאסי מטעם משרד החינוך (שפירא, נובמבר 2012). זאת היתה הכרה נקודתית, וכיום אין הכרה רשמית של משרד החינוך בבחינות ה-RAD כתחליף לבחינות בגרות במחול, אף על פי שיש הכרה בבחינות אלו – אפילו לצורך הרשמה לאוניברסיטה – באנגליה ובמדינות האיחוד האירופי.

גל העלייה מארצות ברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 הביא לשיפור משמעותי ברמת הבלט הקלאסי בארץ, ויוצאי להקות קלאסיות מברית המועצות השתלבו בבלט הישראלי ובלהקת בת-דור. הם הביאו עמם גם מורים מוכשרים רבים, שמלמדים בלט באסכולת וגאנובה, הנפוצה מאוד במזרח אירופה. שיטת וגאנובה נבדלת באופן משמעותי מתוכנית הלימודים של ה-RAD. יש בה אמנם טעם של "אנגליות", אבל היא עצמה משתנה אחת לכמה שנים בהתאם למגמות חברתיות-כלכליות-חינוכיות ו/או אופנות מתחלפות.

אסכולת וגאנובה התפתחה לאורך השנים בהתאם לצורכיהם של תלמידים שנבחרו בקפידה, בהתאם ליכולתם ולמבנה גופם, שמתאימים מכל הבחינות לרקוד בלט קלאסי. בבואה להסביר את יתרונותיה של תוכנית הלימודית של ה-RAD להורי תלמידים אמרה ריקי בן-שימול, רכזת ה-RAD בישראל מ-1989: "בשיטת וגאנובה התלמיד צריך להתאים את עצמו לשיטה. בתכנית ה- RAD מתאימה את עצמה לצרכים של התלמידים" (בן-שימול, 10.10.2012). אפשר לטעון, אם להשתמש בביטוי ציורי, שתכנית ה-RAD רוקדת על שתי החתונות. היא כוללת תוכנית לימודים מדורגת, שמיועדת לילדים שעוסקים בריקוד כתחביב ואינם מתכוונים בהכרח לעסוק בבלט קלאסי באופן מקצועי, לצד מערכת של בחינות קפדניות יותר לתלמידים בוגרים שנמצאים בתהליך של לימודי בלט כמקצוע. מורי ה-RAD אומרים כי מדובר בשיטה כשיטה בטיחותית ומדורגת, שמונעת פציעות ומאפשרת לתלמידים לחוות לימודי מחול באופן המותאם לצורכיהם, אף על פי שמבחינה סגנונית ומבחינת היכולת לשמר את מסורת הבלט אין זאת, כמובן, השיטה היחידה. "בשביל לבנות רקדן נפלא וגאנובה זה נפלא. זאת שיטה נהדרת, עובדה שיש כמה וכמה רקדנים… [גם] ברויאל בלט סקול הם מגישים את הילדים לבחינות RAD, כי אלה מוכרות על ידי משרד החינוך [האנגלי]. אבל בתוך בית הספר הם מלמדים ואגנובה… אבל כשאת באה בפוזיציה של מורה, ואת מלמדת בלט קלאסי במזרח התיכון, עם הנתונים הגופניים שיש לנו פה, את לא יכולה להתעלם מזה. מה שעושים הרבה פעמים זה שמתאימים את הילד לשיטה. את צריכה להתאים את השיטה לילד" (שפירא, נובמבר 2012).

המשבר הראשון במעמדה של ההוראה בשיטת ה-RAD בארץ התרחש עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. ההידרדרות במצב הביטחוני והפיגועים המרובים גרמו לחשש בקרב קהילת הבוחנים. ההגעה לישראל כבר לא היתה עניין להחלטתה האישית ואומץ ליבה של בוחנת מסוימת, אלא כפופה לכללים של המערכת המנהלתית של משרדי ה-RAD בלונדון. מאז החלו להיערך בחינות בישראל, עצם הגעת הבוחנים לארץ עמדה בסימן שאלה. חברות הביטוח כבר לא איפשרו ביטוח נסיעה במחיר סביר לבוחנים ומרכז האקדמיה בלונדון נאלץ לבטל בחינות בארץ. מורים רבים חשו מפח נפש והחליטו להפסיק ללמד בשיטת ה-RAD וממילא גם להפסיק להגיש תלמידים לבחינות. גם סגירת להקת בת-דור עם בית הספר שפעל לצדה, שהיה המרכז המשמעותי והפורה ביותר של ה-RAD בארץ באותם ימים, הביאה לירידה משמעותית במספר התלמידים והמורים שהתכוננו לבחינות ה-RAD. בן-שימול עזבה את תפקיד רכזת האקדמיה בישראל בתחילת שנות ה-2000 ובמשך תקופה נותר חלל ריק, שהתמלא רק בשנת 2005, עם מינויה של מיה שוהם למזכירת האקדמיה והתחייבות מצד ההנהלה בלונדון להמשיך לקיים בחינות באופן סדיר. ועדיין, מספר המורים הרשומים בארץ כיום נמוך בהרבה ממספרם בסוף שנות ה-90, וקשיים ביורוקרטיים ועלויות גבוהות מקשים על מורים צעירים להיכנס למחזור ההוראה של השיטה.

ומה על צורכי אמנות המחול בארץ? האם יש מקום לבסס באופן נרחב שיטה להוראת הבלט הקלאסי ולשווק דווקא אותה לציבור הרחב של תלמידים והוריהם? ומה מידת היוקרה שמיוחסת ל-RAD כמסגרת להכשרת רקדנים בעיני מנהלי להקות? מנהלת הבלט הישראלי, ברטה ימפולסקי, לא היתה מרוצה מרמת הוראת הבלט הקלאסי בארץ, ובלי להתייחס לשיטת הוראה ספציפית טענה באופן כוללני: "למורים לא מגיע קרדיט. הצעירים מגיעים מקולקלים או בקושי יודעים משהו. הכל למדו אצלנו" (ימפולסקי מצוטטת על ידי אשל, 1995: 19-12). על ניגוד בין הדגשים בהכשרה לבין המטרה האמנותית הצביעה נירה פז, שהסבירה כי "מערכת הוראת הבלט בארץ מבוססת על הטכניקה הקלאסית, אבל בתודעה ניכרת המחשבה, שהמטרה הסופית היא המחול המודרני. כאילו לכך שואפים". (פז בראיון לקלאפר, 1994: 16). בראיונות עם פז ועם ימפולסקי לא היתה התייחסות לשיטת הוראה מסוימת מבין אלה שנהוגות בארץ, ועם זאת יש מקום לשאול איזה תפקיד משחקת תוכנית הלימודים של ה-RAD במדינה שבה הרוב המוחלט של הפעילות האמנותית במחול מרוכז במחול מודרני ועכשווי.

תוכנית הלימודים של ה-RAD אינה מנותקת מן ההתפתחויות בתחום המחול בזירה הבינלאומית. החל באמצע שנות ה-90 קיבלה על עצמה האקדמיה תהליך מעמיק של שינוי מדיניות, שבו התאימה את התקנים שאליהם מכוונת תוכנית הלימודים שלה לא רק לסטנדרטים האמנותיים של מקימיה ושל עולם הבלט, אלא גם לאמות המידה של מערכות החינוך וההכשרה המקצועית במדינות האיחוד האירופי. ב-1997 התאחדה האקדמיה המלכותית למחול עם מכון בנש (Benesh) לתנועה וכוריאולוגיה, ושילבה את כתב התנועה של בנש, עם העיסוק במחקר אקדמי שהוא מביא, בפרסומיה ובתוכנית הלימודים שלה. הלימודים בתוכנית להכשרת המורים מתקיימים היום בפיקוח משרד החינוך הבריטי ואוניברסיטת Surrey, ותוכנית הכשרת התלמידים עודכנה והפכה למגוונת יותר. לצד פיתוח יכולתו של התלמיד בבלט קלאסי, שולבו בה מרכיבים תנועתיים שמכוונים לסגנונות מחול עכשוויים יותר, ויש אפילו מקום ליצירה משותפת של המורה והתלמיד.

גם בארץ עתידה של האקדמיה נראה מבטיח. ב-2012 מונתה גלי זמיר למזכירת האקדמיה בישראל ובקיץ 2012 נערכה בכפר סבא השתלמות למורים בתוכנית הלימודים החדשה לילדים. אנו מתבשרים גם על פתיחתה של תוכנית להכשרת מורים חדשים ולהסמכתם בשיטה בימים אלו ממש.

דבר אחד לא השתנה – הזיכרון החקוק בתודעתם של התלמידים הרבים שעברו את בחינות ה-RAD. הזיכרון אחיד אצל כולם: אחרי חודשים ארוכים של הכנות, מגיעים לסטודיו בבוקר, לבושים במיטב בגדי הריקוד ובשיער אסוף למשעי. הבוחן – בדרך כלל אשה – דמות זרה, מטופחת ואסופת שיער, לפעמים חמורת סבר ולפעמים חייכנית, יושבת אל שולחן ועליו קנקן מים, כוס ו… פעמון. לא כפתור, לא זמזמן, אלא פעמון – אולי התזכורת החזקה ביותר לכך שאנו חלק ממסורת עתיקת יומין, חניכי אמנות יפה שנולדה שנים רבות לפני גילוי החשמל. עם צלצול הפעמון מתחילה הבחינה, והתלמידים נכנסים בלב הולם לסטודיו ומתחילים לרקוד. רבים מהילדים ובני הנוער שעברו את החוויה אינם הופכים לרקדנים בסופו של דבר, אך היא משאירה בהם את חותמה והם לוקחים אותה אתם כאשר הם הופכים, ביום מן הימים, לחלק מציבור צופי המחול בישראל.

איזה מקום תתפוס שיטת RAD בעתידו של המחול בישראל, ובידי מי נתונה האחריות? או בפרפראזה על מילותיו של ג'ון דאן (John Donne) – למי מצלצל הפעמון? הוא מצלצל, אולי, למשרד החינוך, שמן הראוי שיבחן מחדש את התייחסותו לתוכנית הלימודים הזאת ויעניק לאלו שהגיעו להישגים משמעותיים בה את המעמד הראוי להם. הוא מצלצל לעוסקים במלאכה במשרדי האקדמיה בלונדון, שעליהם לזכור כמה רבים מחברי הארגון שלהם נמצאים בעצם במדינות קטנות, לפעמים באזורים מוכי מלחמה (רבים מהם קשים ומסוכנים הרבה יותר מישראל). עליהם לזכור את המשמעות העמוקה והאמיתית שקיום בחינה בנוכחות אישיות מקצועית מחו"ל נושא מנקודת ראותם של ילדים וצעירים ממדינות כאלה. הפעמון מצלצל גם לנו, המורים החברים באקדמיה, וקורא לנו לשתף פעולה זה עם זה ולפעול להפיכת השיטה לחלק מקובל ומוכר מחינוכם של רקדנים ואמנים בישראל.

ביבליוגרפיה

ארכיון המחול, הספרייה הישראלית למחול, תיק ארכיפובה גרוסמן ותיק האקדמיה המלכותית למחול של אולפן בת-דור.
פרסום האקדמיה, "10 שנים לאקדמיה המלכותית למחול בארץ", שנתון מחול בישראל (עורכים: גיורא מנור וג'ודי ברין-אינגבר), 1976, עמ' 30.
ארכיפובה-גרוסמן, ולנטינה. "התנועה, אין היא יכולה לרמות". מתוך הרצאתה של ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן על דרכי הוראתה. מחול עכשיו (עורכת: רות אשל), גיליון 8, מאי 2002, עמ' 32-25.
אשל, רות. לרקוד עם החלום: ראשית המחול האמנותי בארץ ישראל 1920-1964. ספרית פועלים והספרייה למחול בישראל, 1991.
אשל, רות. "הבלט הישראלי: חלום ומציאות". רבעון מחול בישראל, 1995, גיליון 7, עמ' 19-12.
אשל, רות. "הבלט הקלאסי: בן חורג במחול הישראלי". מחול עכשיו, גיליון 2, יולי 2000, עמ' 7-2.
בינג, ליאורה. מתוך "ר-א-ד", לרגל חגיגת עשור לר-א-ד בישראל – דפי פרסום של הנציגות הישראלית של האקדמיה בשנתון מחול בישראל, 1977, עמ' 60-49.
העמותה הישראלית לתחרות הבלט על שם מיה ארבטובה (2008). [אונליין]. תחרות מיה ארבטובה לבלט – תחרויות 1999-1989. http://www.arbatova-competition.com/year1991.html
זמיר גלי, ליבקה הדר, רינגרט אסנת. רקע היסטורי, דצמבר 2012.
מנור, גיורא 1997. "תחרות מיה ארבטובה 97'". רבעון מחול בישראל, 1997, גיליון 11 עמ' 54.
קלאפר, ראדו. "בעיותיו של הבלט שלנו מתחילות בבית הספר. ראיון עם נירה פז". רבעון מחול בישראל, 1994, גיליון 3, עמ' 16.

ראיונות
הים, אראלה. ראיון טלפוני עם רות אשל, 5.12.2012.
טליתמן, רחל. ראיון עם רות אשל, 15.11.2012.
אשל, רות. ראיון עם זוהר בורשטין, 16.11.2012.
בינג-היידקר, ליאורה, תכתובת דואר אלקטרוני לזוהר בורשטין, 4.12.2012.
בן-שימול, ריקי, ראיון עם רבקה פלד, 10.10.2012.
נרונסקי, איבון. ראיון טלפוני עם רות אשל, .5.12.2012
סיון, עדה. ראיון טלפוני עם רות אשל, .1.12.2012
פרי, רינה. ראיון עם רינגרט אסנת, 3.10.2012.
פרי, רינה. תכתובת דואר אלקטרוני לזוהר בורשטין, 5.12.2012.
קאופמן, מרים. ראיון עם הדר ליבק, 8.11.2012.
שפירא, דניאלה. ראיון עם זוהר בורשטין, 14.11.2012.
Craine, D. and Mackrell, J. (2004) The Oxford Dictionary of Dance Royal Academy of Dance. Oxford University Press.
Royal Academy of Dance (n.d) Past Winners of the Prestigious Genée International Ballet Competition.
Royal Academy of Dance (2012) [online] Darcy Bussel Becomes President of the Royal Academy of Dance. (14/05/2012) Available at: http://www.rad.org.uk/article.asp?id=580
Yacobi. G. (n.d) Georgina Yacobi A RAD Life Registered Teacher. Royal Academy of Dance.

זוהר בורשטין היא מורה לבלט קלאסי ולתולדות המחול באולפן בת-דור באר שבע. לימדה בלט במסגרות מגוונות בישראל ובארצות הברית. בוגרת לימודי כתב התנועה Benesh של האקדמיה המלכותית למחול ובעלת תואר ראשון במחול ובחינוך באוניברסיטת Surrey, בשיתוף עם האקדמיה המלכותית למחול. ילידת באר שבע, נשואה +1.

סגור לתגובות.