מסך הברזל: 50 שנה לפסטיבל הנוער הדמוקרטי בהלסינקי / עופרה בריל מראיינת את בנימין יסעור (בנג'ילה) מקיבוץ מגן, שהיה רכז המשלחת.

כתב עת "מחול עכשיו" בעריכת רות אשל

גיליון 23, ינואר 2013, עמ' 30-33

הוצאה לאור: תיאטרון תמונע

מומלץ לקרוא את המאמר בגיליון המעוצב באתר יומני מחול

דף גליון

דף גליון

 

הראיון נערך במסגרת מפגש של חברי המשלחת לזכרו של גיורא קדמון. באדיבות הדף הירוק, מעריב, 12.7.2012

המשלחת לפסטיבל היתה מורכבת משתי קבוצות – הנוער הקומוניסטי והנוער החלוצי של מפ"ם ושל אחדות העבודה. ברית המועצות, שמימנה את הנסיעה, הטילה וטו על נסיעה נפרדת ואילצה את שתי הקבוצות לנסוע לראשונה יחד ברכבת ובאוטובוס. נחמה הנדל זכתה במדליית זהב בשירה וגם קלוד קיפניס, הפנטומימאי, הביא הרבה כבוד.

ג'ילה: "זה היה פסטיבל הנוער הדמוקרטי, שהשתתפו בו נציגים בעיקר מארצות ממזרח אירופה, והסובייטיים ניצחו על המלאכה. מישראל הגיעו כ-100 איש במשלחת שכללה שתי קבוצות – משלחת של הנוער הקומוניסטי ומשלחת של הנוער החלוצי, שהיה מורכב ממפלגת מפ"ם ומאחדות העבודה. בראש המשלחת של הנוער הקומוניסטי עמד יאיר צבן, ובראש המשלחת של הנוער הדמוקרטי עמדתי אני. בפעם הראשונה בתולדות הפסטיבלים היה קשר ודו-שיח בין ראשי המשלחות. באותה נסיעה הכרנו את יאיר והיחסים היו מצוינים. על פי עדותו, זה היה הפרק הראשון שלו בהתקרבות לציונות. הפסטיבל היה מורכב מכמה אירועים: ריקודי עם של להקות ייצוגיות, מקהלות, ספורט, מפגשים רעיוניים, סמינרים, מצעדים ברחובות והרבה אירועים שונים ומגוונים.

"המשלחת שלנו היתה יהודית-ערבית בהרכבה. היתה קבוצת מחול ערבית ונציג פוליטי ממפ"ם – עבד אל-עזיז זועבי, שהיה לקראת כניסתו לכנסת. החלק האמנותי כלל להקת מחול, תזמורת קטנה, להקת דבקה ערבית, להקה תימנית, הפנטומימאי קלוד קיפניס והזמרת נחמה הנדל (שזכתה במדליית זהב). צריך לציין, שנחמה התמודדה בשירת עמים מול אריות מברית המועצות, מסין ומרומניה, ולכן ההישג שלה היה מאוד מרשים. כאמור, המשלחת הישראלית מנתה כ-100 איש, לעומת המשלחת הסינית שכללה כ-200 איש והרוסים שהביאו כ-700 איש. בשל מצוקה כספית, המשלחת הישראלית לא השתתפה בחלק הספורטיבי. היו תחרויות כדורסל, כדורעף וכדורגל. אולימפיאדה זוטא".

עשרה ימים אינטנסיביים

הנסיעה לפסטיבל התנהלה ברובה ברכבת. "עברנו בטורקיה, בהונגריה, ברומניה, בברית המועצות ובהלסינקי. בחזרה נסענו מהלסינקי, ברית המועצות, פולין, צ'כיה, הונגריה, יוגוסלביה, בולגריה וחזרה לארץ. הנסיעה ברכבת בכל אותן ארצות היתה חלק לא פחות חשוב מהפסטיבל עצמו. הפסטיבל התקיים במשך עשרה ימים מאוד אינטנסיביים. השתתפנו ב-20 כינוסים פוליטיים בפסטיבל".

אתה זוכר על מה דיברו?

"דיברו איך למנוע מלחמות, איך למנוע רעב, אותם דברים שמדברים עליהם עד היום. הקונפליקט היהודי-הערבי לא קיבל ביטוי חזק, אבל המשלחות הערביות עשו עלינו חרם, לא דיברו אתנו. פעם אחת הצלחנו לדבר עם חברי המשלחת הלבנונית, שהיתה מבחינה מסוימת הקיצונית ביותר. כל המשלחות היו מהמפלגה הקומוניסטית. המשלחות הערביות היו משלחות של גולים, כי מהארצות שלהם אי אפשר היה לצאת. הרכב המשלחת הישראלית היה חזק מאוד, והחוזק בא לביטוי גם בחזרה לארץ – בריבוי ההופעות שנערכו בארץ; זאת היתה הפעם הראשונה שמשלחת אמנותית כיסתה את הוצאות הנסיעה שלה.

"ללהקת המחול ולתזמורת היתה יכולת אמנותית בלתי רגילה. התזמורת היתה בהרכב כלים הדומה לחמישיית גלבוע, אבל המוסיקה היתה בעיבודים חדשים ומורכבים של נחום היימן (נחצ'ה). להקת המחול עבדה עם הכוריאוגרף אהרון שמי ודרורה סלע אלון. אהרון שמי השתתף לפני כן בפסטיבל במוסקבה עם זאב חבצלת.

"הלהקה האמנותית נבחרה בתחרות שהגיעו אליה כ-800 איש, ומתוכם נבחרו 29 רקדנים וחמישה נגנים. הלהקה התאמנה בשיטות של הפלמ"ח – חצי יום עבודה בגבעת חיים ויתר הזמן חזרות.

"זאב חבצלת מקיבוץ בית אלפא היה צריך להיות אחד הבוחנים של להקת הריקוד, וביום המבחן הטרקטור שבו נסע התהפך ליד בריכת דגים וזאב נהרג. אמצעי התקשורת בארץ באותה תקופה היו מאוד מוגבלים, וקשה היה להודיע לאנשים שהמבחן לאותו יום מבוטל, אבל השמועה עברה מפה לאוזן. אני זוכר בחורצ'יק משער הגולן, שלא שמע על המקרה והגיע למבחן, חזר הביתה בעצב ושבוע אחרי כן הגיע למבחן ולא עבר את המיון הראשון. עם דמעות בעיניים הוא ניגש לבוחנות, נורית קדמון ותרצה הודס, ואמר, 'זה לא יכול להיות שלא עברתי'. שתי הייקיות האלה החליטו לתת לבחור עוד הזדמנות. הבחור עבר הפעם, הצטרף ללהקה ואחר כך הפך לכוכב של להקת בת שבע.

"רוב חברי המשלחת היו חברי קיבוץ, כי היה יותר קל לחברי קיבוץ לממן את הנסיעה בעזרת הקיבוץ, אם כי את הנסיעה באופן כללי יותר מימנה ברית המועצות. מכיוון שברית המועצות מימנה את הנסיעה, הם שמו וטו על נסיעה נפרדת (הנוער הקומוניסטי והנוער הדמוקרטי). היינו חייבים להגיע למשא ומתן עם צבן, וזו היתה הפעם הראשונה שמשלחת ישראל נסעה יחד באותו מטוס ובאותה רכבת.

"ההחלטה הזו עברה די קשה, כי בתקופה ההיא היה עימות קשה מאוד בין הנוער הקומוניסטי לבין מפ"ם ואחדות העבודה. במשא ומתן עם צבן התגלה לנו אדם מאוד מיוחד, ולא מצאנו שום סיבה שלא נחבור אליהם בנסיעה זו".

ההדלפה לרדיו

"טסנו לאיסטנבול ומשם להלסינקי. כשהגענו לסופיה, הודיעו לנו שמשנים את מסלול הנסיעה ברכבת ושעלינו לעבור לרכבת אחרת. כראשי המשלחת ניסינו לברר מה קרה. המארחים הבולגרים לא נידבו לנו מידע, רק ביקשו למלא אחר ההוראות ולשנות מסלול.

"רק אחרי שחזרנו ארצה התבררה לנו כל התמונה. ברגע שעלינו למטוס, שודר בקול ישראל לגולה המסלול המדויק של המשלחת. את המסלול ידעו רק ארבעה אנשים; הסובייטים ביקשו מאתנו לשמור אותו בסוד, ולמעשה התנו את עצם נסיעת המשלחת בסודיות מוחלטת של המקומות שבהם נעבור. והנה, רק אנו עולים למטוס וכבר מתפרסם המסלול, שבוודאי הודלף לרדיו על ידי אחד מאתנו. בשידור נמסר בפירוט מדהים באילו תחנות נעצור ובאילו ערים נעבור. אנשי המוסד הניחו שרק היהודים שומעים את 'קול ציון לגולה', ואילו הק-ג-ב לא מבין כלום. הסתבר שהק-ג-ב שמע לפני כולם. הם עשו לנו תרגיל מתוחכם, שאז לא הבנו את משמעותו, ושינו לגמרי את מסלול הנסיעה. המטרה של המוסד היתה שהיהודים יבואו לפגוש אותנו, אבל הרוסים רצו למנוע זאת. מסתבר שהיהודים ניצחו, ורק בבוקרשט חיכו לנו היהודים בתחנות שלושה ימים ואנחנו לא הגענו. אבל ברוסיה, אף על פי שנסענו ברכבת אחרת ובמסלול אחר, לא היתה עצירה של הרכבת בלי שיחכו לנו אלפי יהודים בתחנה. זה היה מחזה שקשה לתאר במלים.

"איך הם ידעו שנגיע, זו אחת התעלומות שלא הצלחנו לפתור. היה להם כנראה מנגנון חושי חריף מאוד, ובתוך דקות השמועה הגיעה והיהודים היו שם. היהודים חיכו לכל הרכבות שעברו מהפסטיבל, ואף שרק על הרכבת שהמשלחת הישראלית נסעה בה לא נכתב שזאת רכבת לפסטיבל (זאת היתה רכבת סודית), בכל זאת היהודים הבינו מהר מאוד מי נוסע בה.

"העצירה המשמעותית ביותר היתה במוסקבה, שם חיכו לנו יהודים רבים מאוד. אבל כאשר ניסינו להגיע במוסקבה למקומות שבהם היה לנו עניין לבקר, כיהודים ישראלים – כמו בית הכנסת והשגרירות – לא הצלחנו להגיע אליהם. היו לי חמישה מספרי טלפון של השגרירות (ואפילו אחד סודי) ובאף אחד לא היתה תשובה".

מה היה במפגש עם היהודים?

"היתה התרגשות גדולה. חילקנו בעיקר סמלים פשוטים. ידענו שאם נחלק תשמישי קדושה, נסכן אותם שלא לצורך. בכל תחנה חיכו עם היהודים מאות שוטרי חרש, ובכל זאת אספנו שני שקים מלאים במכתבים לקרובים בארץ, שהעברנו יותר מאוחר למשרד החוץ שלנו.

"הפחד של הסובייטים מפני תעמולה אנטי-סובייטית היה כל כך גדול, שכשעברנו ברומניה נגנבו לנו המון ארגזים שהחזקנו בהם חומר על ישראל. הסתבר לנו שבגניבה נלקחו גם כל התווים של התזמורת. מזל שנחצ'ה הצליח במשך יממה אחת לשחזר את כל התווים שנגנבו".

המאבק על חומר ההסברה

אחד הסיפורים המרתקים הקשורים ביציאת המשלחת לפסטיבל נגע לעניין המאבק על חומר להפצה בין יהודי הגוש המזרחי. בנג'ילה מספר: "לפני נסיעת המשלחת הביא לנו משרד החוץ כארבעה טונות של חומר להפצה. החומר כלל: סידורים, תשמישי קדושה, כיפות וחומר על ישראל ברוסית. הוא הובא ממש ערב עלייתנו על הרכבת. אנחנו כבר ידענו מה קורה שם ומה עלול לקרות. כינסנו את הנהלת המשלחת לכינוס חירום. הדיון היה חם. אנשי אחדות העבודה היו בעד לקחת את החומר, אנשי מפ"ם היו נגד. לשמחתנו, גם חנוך ברטוב, שהיה שייך לאנשי אחדות העבודה (למרחב) והצטרף למשלחת כעיתונאי וכסופר, היה נגד.

"בסופו של דיון הוחלט, ברוב של קול אחד, לא לקחת את החומר. בארבע בבוקר הופיע נציג השגרירות ואמר לנו בזו הלשון: אתם יוצאים עכשיו לברית המועצות, אתם תהיו שם כעשרה ימים, בתקופה שתהיו שם אף אחד לא יידע מה קורה אתכם. לא תוכלו לכתוב, לא תוכלו לטלפן, ואני הולך להודיע בעיתונות הישראלית שמשלחת של מפ"ם החליטה לזרוק לפחי הזבל של הלסינקי תשמישי קדושה. תגיעו ארצה ונראה מה יקרה לכם…

"כאן נכנסנו לדילמה חריפה. כינסנו שוב את חברי המשלחת ממפ"ם, וקיבלנו החלטה שלוקחים את החומר אבל לא מחלקים. עשינו חשבון, שאם נחליט נגד בארץ תהיה השתוללות. גם בהנהגת התנועה היו חילוקי דעות: מאיר יערי התנגד ויעקב חזן היה בעד. אני זוכר שהזמינו את דוב'לה פלג ואותי לישיבת מזכירות התנועה, שמנתה שבעה אנשים. מאיר יערי יצא החוצה בטריקת דלת ואמר לי ולדוב'לה, ש'בכלל לא מעניין מה שהחבר'ה האלה החליטו, אתם עושים מה שאני אומר לכם. אתם לא לוקחים'. לנו היה קל עם האמירה שלו, אבל תארי לך אותי, ילד בן עשרים וחמש, עומד מול ענקי התנועה, ואחד אומר כך ואחד אומר אחרת, ואנחנו אלה שצריכים להכריע מה עושים. בסופו של דבר החלטנו לקחת, אבל לא לפתוח את הארגזים.

"ברגע שהרכבת עברה את הגבול הרוסי עלו עליה אנשים עם פיאות ושטריימלים של יהודים חרדים והתחננו בדמעות בעיניים לקבל חומר בשביל האבא והאמא. הבנות הצעירות של המשלחת (אחר כך הסתבר שגם הבנים) לא עמדו בתחנונים האלה, פתחו את הארגזים וחילקו את הדברים. הרכבת התחילה לזוז ואז הגיע אלי ראש המלווים הרוסים, הראה לי חומר שהחבר'ה חילקו ושאל מה זה. אני לא יודע מאיפה לקחתי את החוצפה להגיד לו, 'שמע אתם עשיתם לנו פרובוקציה (הסתבר לנו שהיהודים החרדים היו שחקנים מבית ספר למשחק שעבדו בשירות הק-ג-ב). לקחנו את החומר מתוך החלטה לא לחלק ליהודים, והחבר'ה הצעירים שלנו לא היו מסוגלים לעמוד מול הפרובוקציה שעשיתם להם וחילקו'. הבחור כמעט עבר לדבר בעברית (הוא ידע עברית על בוריה) ואמר בתקיפות – אתם נמצאים עכשיו בברית המועצות. חוקי ברית המועצות חלים עליכם. קחו בחשבון שאם עוד פעם תחלקו, מצבכם לא יהיה טוב'. בזה נגמר העניין.

"בסופו של דבר הבנו, שקבוצת המלווים הרוסים שלנו בכניסה וביציאה לברית המועצות היו חבר'ה שהתאמנו למפגש אתנו במשך כחצי שנה. הם למדו בעל פה את משפט אייכמן, ידעו כמה עולה לחם בארץ, כמה עולה מרגרינה. ידעו פרטי פרטים בכל מה שקשור לחיי היום-יום בארץ. שלושתם ידעו עברית פרפקט. הם היו בוגרי בית ספר לשפות, שהיה באותה תקופה בית ספר גבוה למרגלים ברוסיה. עשינו להם לא פעם תרגילים ודיברנו בינינו בעברית צחה והסתבר שהם הבינו. מעניין שאחד מהם, ברגע שהגענו לגבול הרוסי בדרך חזרה, ניגש אלינו ואמר 'בשנה הבאה בירושלים'. יכולנו להבין מכך שהוא יהודי. רק כשעברנו את הגבול הפולני נשמנו לרווחה. האיום שלהם היה איום אמיתי.

"אחד המפגשים המרגשים ביותר שהיו לנו ברוסיה היה עם קהל יהודי, שחזר מאזכרה לרצח היהודים בבאבי-יאר בקייב. כישראלים לא ידענו הרבה על הטבח הזה. לא ידענו מתי הוא התרחש ואיפה בדיוק. והנה באים יהודים מאזכרה ומתנפלים עלינו בחיבוקים ובנשיקות, קרעו מחולצתנו את סמל ישראל. היו שם אלפים רבים שהגיעו מטקס האזכרה.

"בכל מפגש כזה המשלחת ירדה מהרכבת והחבר'ה רקדו ושרו שירים ישראליים. המשלחת הפוליטית הסתובבה בין היהודים וחילקה חומר הסברה על ישראל וסמלים. הקושי שלנו היה, שבכל עצירה מיד התלוו אלי ואל כל אחד מהמשלחת אנשי ביטחון רוסים. הם היו מאוד אדיבים, אבל לא נתנו לזוז ולא יכולתי לדבר עם אף אחד בלי ששני אנשים שמעו אותי.

"השיחות שלנו עם היהודים התנהלו בגמגום יידישאי, והשגיאה שלנו היתה שלא לקחנו איתנו דוברי רוסית שיעזרו בתרגום. בסופו של דבר הסתבר לנו, שהדרך לפסטיבל הלסינקי היתה הרבה יותר משמעותית בשבילנו מההשתתפות בפסטיבל עצמו. ביקרנו בקרקוב, באושוויץ ובוורשה. בוורשה ביקרנו באנדרטת אנילביץ', במילה 14, בבית הקברות היהודי ובשרידי הגטו היהודי. בברית המועצות היינו בערים המרכזיות – מוסקבה, קייב, מינסק, לנינגרד ועוד. בכל עצירה פגשנו ביהודים, חוץ מבפולין. בפולין לא היו יהודים לפגוש אותנו.

"כשחזרנו מהנסיעה בישרנו בארץ על קרע שהחל להתהוות בין רוסיה לסין. ראינו את הקרע הזה במפגש בין המשלחות, עימות בין ראשי המשלחות שהיה מעניין ביותר. באותו פסטיבל גם החל הקרע עם היוגוסלבים, שמנהיגם היה אז טיטו. הפסטיבל התקיים אחרי האירועים שהתרחשו בהונגריה ב-1956, וכשהיינו שם ראינו את הסימנים. גם עם הבולגרים היה לישראלים קושי רב במפגש. באותה תקופה הופל מטוס ישראלי על ידי הבולגרים, והבולגרים קיבלו החלטה לא להיפגש עם הישראלים אף על פי שעברנו בסופיה. בהלסינקי נפגשנו עם כ-40 משלחות, חוץ מהבולגרים. בכל מפגש כזה היה קטע פוליטי וקטע אמנותי. הזמרת שלנו, נחמה הנדל, זכתה להצלחה גדולה, קלוד קיפניס הפנטומימאי זכה בפרס גבוה, להקת הריקוד הייצוגי זכתה בפרס שני ללהקות חובבים, וצריך לזכור מול מי הם התמודדו – להקות ברמה הגבוהה ביותר מרומניה, מרוסיה, מסין ומצרפת". היו ימים…

 

גיורא קדמון, חבר קיבוץ מרחביה.. ב-1962 נסע עם להקה של ההסתדרות לפסטיבל הנוער בהלסינקי. בשובו הצטרף ללהקת כרמון והחל להופיע אתה ברחבי העולם. ב-1975 יצא לשליחות בברזיל, ללמד ריקודי עם במועדון היהודי הגדול "היבראייקה" בסאו פאולו. הוא יזם את פסטיבל "כרמל", שאליו הגיעו להקות מחול מכל דרום אמריקה. היה שותף ועוזר ליונתן כרמון בפסטיבלי כרמיאל.. ניפטר ב-2002..

סגור לתגובות.