מגבלות הגוף ותעצומות הנפש / עדי שעל

 כתב עת: מחול עכשיו

עורכת: ד"ר רות אשל

גיליון 13, דצמבר 2005, עמ' 27-31

מו"ל: הספרייה הישראלית למחול

הגיליון יצא לאור בתמיכת משרד החינוך התרבות והספורט – מינהל התרבות – המחלקה למחול

במציאות של ימינו עומד מאזן הכוחות במבחן. מדי יום נבדקת השבריריות שלנו כבני אנוש עלי אדמות, ומוארים האיזונים העדינים שבין עמים ותרבויות. אנו חיים בעולם שיכול להיות אכזר ומנוכר וקל מאוד להפר בו את גבולות הכוח.

לא בכל יום אנו פוגשים בפרויקט אמנותי שיכול לשנות תפיסות חברתיות באופן מעשי. שיתוף הפעולה בין להקת המחול ורטיגו לאמן אדם בנג'מין –  מסמן ללא ספק שינוי תפיסה באשר למיקומם של הנכים בחברה.

את אדם בנג'מין פגשנו לראשונה באנגליה בשנת 1993 בהופעה של להקתו CandoCo, להקת מחול המשלבת רקדנים נכים ושאינם נכים (שימו לב לקדימויות). נעה ורטהיים ואנוכי (הח"מ), מייסדיה של להקת המחול ורטיגו ובאותה תקופה גם רקדניה היחידים, נשלחנו אז להשתלמות באנגליה, בעקבות זכייה בפרס של המועצה הבריטית לתרבות.

כשעלה האור באולם, בתום המופע המרגש של הלהקה, שמחצית מרקדניה נכים ומחציתם אינם נכים, לא יכולנו למוש ממקומנו שעה ארוכה, מוחים דמעה ולא מאמינים למראה עינינו. בקהל לצדנו ישבו, מרוגשים גם הם, אנשים בכיסאות גלגלים, בוגרי הסדנה שזה עתה הסתיימה. מאחר שהיה ליל שבת, הזמין אותנו בנג'מין לארוחת שבת בביתו, שם הכיר לנו  את סלסט דנקנר, רקדנית מקצועית המרותקת לכיסא גלגלים. כתוצאה מתאונה על הבמה, נפלה דנקנר מידיו של בן זוגה לריקוד והפכה משותקת בפלג גופה התחתון. סלסט דנקנר היא שותפתו לריקוד של בנג'מין.

כאמנים העוסקים בתורת הגוף ועסוקים יום יום בשכלול היכולת הגופנית ובפיתוח מיומנויות חדשות, הגענו זה מכבר להכרה כי הגוף הפיזי מתפקד בצורה דומה אצל רובנו. לא פעם רצינו לחקור את מגבלות הגוף עם אנשים שגופם מתפקד באופן שונה, אולם לא ידענו איך. המפגש הבא עם אדם בנג'מין היה ביפן. ידענו אז שהוא האיש שאנו מחפשים, והזמנו אותו ארצה, להעביר סדנאות תנועה משולבות – לרקדני ורטיגו ולנכים.

"לעולם אינך יודע מי יהיה מאחורי דלת הסטודיו כאשר תפתח אותה" – היו מילותיו הראשונות של בנג'מין כאשר נחת בסטודיו בפעם הראשונה. ישבנו במעגל – כל תריסר רקדני להקת המחול ורטיגו ומספר דומה של נכים, על קביים ועל כיסאות גלגלים, אשר ענו למודעה בעיתון.

את חלקנו, שחשבו בטעות שתהיה זו סדנה טיפולית, שבה הרקדנים יתנו יותר מאשר יקבלו, העמיד אדם עד מהרה טעותם: "זוהי סדנה במחול מקצועי, בשפת הקונטקט אימפרוביזציה, בה כל משתתף משתמש בגופו בהתאם ליכולת הפיזית שלו ואין כאן הנחות".

זה אולי המקום לעצור רגע, ולהיזכר מהו קונטקט אימפרוביזציה.

ונתחיל במעט היסטוריה, כפי שלמדנו מפיה של ליאת ברקן, מייסדת ומנהלת "הקבוצה ביפו".

בשנת 1972, בארה"ב, אסף הרקדן סטיב פקסטון   (Steve Paxton) קבוצה של רקדנים, כולם גברים, והסתגר איתם בסטודיו במידלטון קולג', אוהיו. פקסטון ניסה לבדוק בין היתר מה קורה כאשר גברים מגודלים ועייפים מאוד (הם רקדו במשך עשרים שעות רצופות ויותר) זורקים את עצמם זה על זה או מזנקים איש על רעהו. האם הם מסוגלים לתפוס את האדם המזנק עליהם? ובאיזה שלב ישתלט עליהם האינסטינקט החייתי  הקדום, שנרדם לו אי שם באחורי מוחם המשוכלל, ויאפשר להם לזנק ולהגיב לזינוק כאילו היו חיות בר ממש? הפרויקט של פקסטון עורר עניין, ולא עבר זמן רב עד שכמה נשים, ובהן ננסי סטאר-סמית  (Nancy Stark-Smith) ביקשו להצטרף אליו. לפתע נמצא כי מעניין מאוד לבדוק איך נשים קטנות קומה ו"חלשות" (יחסית) תופסות (או לא) גברים חסונים המזנקים לעברן. זה היה גילוי משמעותי, כי אם בשביל ליצור עניין בקונטקט לא מוכרחים להיות גבר, רקדן ואתלטי, אז אולי לא מוכרחים להיות גם שום דבר אחר. המשתתפים בחקירה התנועתית של פקסטון יכולים להיות נשים, או נשים בהריון, או ילדים, או עיוורים, או אנשים בכיסאות גלגלים, ואם הם לא יכולים לקפוץ אחד על השני, טוב, הם יכולים לעשות כל דבר אחר שעולה על דעתם, וזה יהיה מעניין לא פחות. הקונטקט התפתח יותר ויותר כבדיקה מתמשכת של יחסים בין גוף בתנועה לגוף אחר, כשהגוף הוא כל סוג של גוף, היחסים הם כל סוג של יחסים, והתנועה היא כל סוג של תנועה.

"כח האיזון"

 בשנת 2000 ערכנו בורטיגו את סדנאות האיזון יחד עם הרקדנים הנכים בכל רחבי הארץ. היתה זו תקופה של גילוי וחקירה, שבה נוצרו ידידויות אמת, עד שבסיום הסדנאות אף אחד מאיתנו לא רצה להיפרד מהחוויה ולחזור הביתה.

 פנינו לכמה ממשתתפי הסדנה שנראו לנו מתאימים, והצענו להם להצטרף ללהקה ביצירה חדשה. כולם פה אחד נענו להצעה.

באפריל 2001 החל ההרכב החדש של להקת המחול ורטיגו בחקירה מוחשית של משמעות האיזון, איבודו, מציאתו והמאבק לשמור עליו. כוח האיזון – דבר שכולנו מתמודדים איתו -הפך נושא לשיתוף הפעולה החדש. התחלנו לחקור ולגלות שפה חדשה יחד עם עמיתינו הנכים:

פרידה מיטלפונקט, ילידת 1980, גדלה והתחנכה בחולון: "תמיד רקדתי לעצמי וחלמתי להיות רקדנית. היה לי ברור, שבגלל שיתוק המוחין ומגבלתי הגופנית,לא אוכל להתקבל לשום להקה. 'כח האיזון' הוא בשבילי הגשמה של חלום."

מיכאל קירשנבאום, ירושלמי, יליד 1955, נכה צה"ל, נפצע במהלך שירות מילואים, רתוק לכיסא גלגלים. מיכאל הוא עורך דין ומייסד העמותה "נגישות ישראל". כיום הוא מתגורר בהוד השרון, אבא של הדס. הגיע לפרויקט "כח האיזון" דרך חוג ריקודי העם בכיסאות גלגלים בבית הלוחם: "כשאדם פנה אלי והציע לי להצטרף למופע, הסכמתי ללא היסוס, הרגשתי שיש כאן משהו שישנה את חיי". השנה הרחיב מיכאל הרחיב את דרכו האמנותית וייסד  את הפסטיבל  "100% אמנות", פסטיבל לאמנויות הבמה, שכמעט כל היוצרים שהשתתפו בו הם נכים.

 

בלה צור, ילידת 1952, נשואה ואם לארבעה (אחד ושלישייה). נכה מגיל שנתיים עקב מחלת הפוליו, רתוקה לכיסא גלגלים. נשואה לעופר, נכה צה"ל ממלחמת יום הכיפורים, הרתוק אף הוא לכיסא גלגלים. בלה רוקדת ריקודי עם, היתה אלופה אולימפית בשחייה, עובדת סוציאלית, ופעילה נמרצת בעיר רעננה בה היא מתגוררת.

בתקופת היותה רקדנית ב"כח האיזון", קיבלה בלה הצעה שאי אפשר לסרב לה – היא נבחרה למועצת העיר רעננה.

חי כהן, יליד 1972, משותק בארבע גפיים עקב קפיצה למים רדודים בבריכה, בגיל 14. חי שירת כעורך מוסיקלי בגלי צה"ל ולמד פילוסופיה וקולנוע בירושלים. אמן ויוצר בתחום הקולנוע ושחקן טניס שולחן.

חי הוסמך על ידי אדם בנג'מין יחד עם שותפתו לריקוד, טלי א' ורטהיים, להעביר סדנאות משולבות לנכים, על פי שיטתו.

"קונטקט משולב עם נכים מהווה ענף יוצא דופן וייחודי. במפגש הפיזי, הבלתי אמצעי, בין אדם נכה לבין זה שאיננו נכה, נוצרת חוויה מעצימה, המשמשת קרקע לביטוי אישי מדויק ומאפשרת לרוקדים לחלוק חוויות וללמוד זה מעולמו של זה.

המרחב השוויוני והלא שיפוטי, מאפשר התנסות ובדיקה של נושאים הקשורים בטיפול בתנועה מהצד החווייתי.

בריקוד עם נכה אנו לומדים להכיר את גבולות הגוף דרך מגע  פיזי, חווים מצבים שבין תלות לשליטה ולומדים בטיחות ואחריות אישית."

"כח האיזון" היה תוצאה של חקירה משולבת בין הנכים לרקדנים. חיפוש אחר שפה, סינתזה של רעיונות, מפגש פיזי בין אנשים המוצאים איזון ונאבקים עליו.

 "בעולם בלתי יציב, היכן טמון כח האיזון? בידי מי? אצל מי המפתח?"

 אדם בנג'מין, מתוך התוכנייה של "כח האיזון".

 

 

 

 

זמן, מרחב ופרפורמנס

 יש מספר דברים, כך למדנו, שאין צורך ללמד את הרקדן הנכה. הוא מכירם טוב יותר אפילו מן הרקדן שאינו נכה.

 אדם בכיסא גלגלים העובר ברחוב יעצור בדיוק מרבי בקצה המדרכה, ויפנה פנייה מושלמת לכיוון החדש. כמוהו רקדן החוצה את הבמה ומולו רצה רקדנית הקופצת באוויר, והוא צריך לתפוס אותה במיקום קבוע.

הופתענו לגלות כי לאחר החשכה, כשנדלק האור, תמיד מצאנו את עמיתינו הנכים בזמן ובמקום המדויקים.

זמן רב אנו עובדים עם הרקדנים, ובמיוחד הצעירים, "להיראות טבעי" על הבמה, לא לעשות יותר מדי ולא פחות מדי. כשהאדם הנכה נכנס למסעדה, כולם מציצים לעברו. הוא כבר למד מניסיונו כיצד להיות טבעי, להמשיך את חייו, הוא  רגיל להיות על ה"במה", לא צריך ללמד אותו פרפורמנס.

 על "כח האיזון" של להקת ורטיגו [לשים בבוקסה]

 קטעים מתוך ביקורת שכתב גיורא מנור ז"ל

 

כביכול יש סתירה מהותית בין ריקוד לנכות. הרקדן אמור לייצג את הגוף המושלם.  הנכה לוקה בגופו ויש לו מגבלות גדולות מאלה של סתם בני אדם. אבל במופע החדש מתברר, שכל הבעיה הזאת קיימת רק במוחו של הצופה. משנכנסו לבמה הרקדנים וחבריהם היושבים בכיסא גלגלים והחלו לנוע ביחד, במין "מגע-אילתור" ממוכן, נוצר יופי בלתי רגיל של תנועה… הכיסא ועוד יותר מכך הקב, שעליו נשענים הנכים ובמופע זה גם הבריאים כאחד, נעשה חלק אינטגרלי של הגוף המתנועע…

 

…דואטים של אהבה וקירבה אנושית אמיתית. אפילו לשנייה לא היה במחול המורכב והמתוחכם הזה מן התצוגה של מומים, תצוגה המתכוונת להשפיע על רגשי חמלה אבל עלולה לעורר דחייה…

בייחוד בלטה משתתפת אחת, שלפעמים נעה בכיסא גלגלים ולעתים השתמשה בקב ממתכת מכסיפה… הכלי ה"רפואי" העשיר את התנועה והפך לעינינו לעוד אמצעי אמנותי ואסתטי של המחול.

הכוריאוגרף האורח הצליח ליצור מחול אסתטי ביותר, אנושי יותר מיצירות רבות של מחול מודרני. זה היה מופע מרעיד את נימות הנפש, ללא סנטימנטליות.

 

מזמן עבר מעולם המחול הכלל הישן, שקבע שרקדניות חייבות להיות גבוהות ורזות ורקדנים – בעלי גוף אתלטי… המופע של להקת ורטיגו עם משתתפים בעלי מגבלות גופניות הוא אירוע אמנותי משובח.

רקדנים נכים בפסטיבל הקונטקט הבינלאומי

בשנת 2002 נערך בקיבוץ צרעה פסטיבל הקונטקט הישראלי הראשון ובו השתתפו מאה וחמישים אנשים מהארץ ומהעולם כולו. מייסד הפסטיבל, דרור זוהר, השכיל להגשים את החלום של כולנו: פסטיבל קונטקט בינלאומי בישראל. מאז הפך הפסטיבל לאירוע המרכזי של קהילת הקונטקט בארץ, המתקיים כל שנה בחג החנוכה. במהלכו מתקיימים שיעורים עם מורים בכירים, דיונים, כיתות מעבדה וג'מים עד השעות הקטנות.

 בפסטיבל השני הוצע לשלב בפסטיבל רקדנים נכים. ההצעה, שנראתה פשוטה, נתקלה בשאלות רבות ובקשיים ארגוניים רבים: מה המשמעות של לקבל רקדן נכה לשיעור קונטקט? האם מתחם הסטודיו נגיש לנכים? מהם סידורי השינה הנדרשים? השתתפותם של הרקדנים הנכים בפסטיבל התאפשרה, לאחר שצוות המדריכים של ורטיגו, ובהם טלי ורטהיים וחי כהן, נטלו על עצמם את מלאכת הארגון.

לאור התגובות החמות על תרומת שילובם לקהילה הרוקדת – תגובות שבאו מקרב הרקדנים הנכים ובמיוחד מאלה שאינם נכים, שנטלו חלק בפסטיבל – נראית נוכחותם של רקדנים מוגבלים פיזית בפסטיבל כמובנת מאליה.[1]

ילדים בעולם הקונטקט

בעידן המודרני אנו מתקשים לעתים להתמודד עם מה שלא נוח לנו, מה שלא עומד בקצב, עם השונה והאחר.במהלך ההריון אנו בודקים אם אין לנו ילד חריג, על מנת שנוכל אולי למנוע מעצמנו את הטרחה ואת עוגמת הנפש שבטיפול בילד כזה.

עם התבגרותה והבשלתה של קהילת הקונטקט בארץ, הפכו חלקנו הורים לילדים. בהקשר זה, שילובם של הנכים כחלק אינטגרלי בקהילה, מהווה דוגמה לאופן שבו היינו רוצים לראות את החברה שלנו. היינו רוצים לראות את נוכחותם של הילדים כחלק מהותי, מעצים ובלתי נפרד מאיתנו.

אנו, כהורים רוקדים, נמצאים בהתחלה חדשה, ויכולים לבחור כיצד לראות את עולמנו: אפשר לראות בילדים מטרד, גורם המעכב את התפתחותנו המקצועית, לארגן להם חוגים ולהשאיר אותם בבית עם בן הזוג. אולם ניתן לאפשר מסגרת רוקדת לילדינו, מסגרת מעמיקה ומאתגרת, אשר תקרב את הילדים ואת בן הזוג, שאינו בהכרח רוקד, למה שאנו אוהבים ומאמינים בו.

בפסטיבל הקונטקט שיתקיים השנה, יוכלו הילדים להיות איתנו ולעבור, במקביל אלינו, חוויה אינטנסיבית של תנועה וקונטקט. הילדים הקטנים יזכירו לנו את מה שכבר שכחנו, הילדים הגדולים יפגישו אותנו עם מה שעוד לא הכרנו, דרך ריקוד, משחקי תנועה והרבה דמיון. מפגש מחודש עם של הורים עם ילדיהם, מפגש בגובה העיניים, לב אל לב, שווים כבני אדם ושונים באיכויות וביכולות.

מי היה מאמין שפרויקט "כח האיזון" יזכה לאורך נשימה שכזה. חמש שנים לאחר צאתו לדרך, מאחורינו יותר משישים הופעות בפני מבוגרים ובני נוער ברחבי הארץ.  כחמישה עשר  מפגשי מחול "איזון עדין" בבתי ספר. המופע  "כח האיזון" סייר בעולם, בניו יורק ובאיטליה. סרט דוקומנטרי באורך מלא, בבימוים של עמית מן ותום ברקאי, הופק על הפרויקט (בשיתוף שירות הסרטים הישראלי וערוץ 8), הוקרן בסינמטקים, בטלוויזיה ואף זכה בפרסים בפסטיבלי קולנוע בארה"ב ואירופה.

ומה הלאה?

עשרות רבות של נכים ורקדנים השתתפו בסדנאות ובמופעים, אולם יש עוד רבים אחרים שלא הגענו אליהם ושכבות חלשות וחזקות באוכלוסייה הזקוקות למגע.

אנו  שוקדים על הקמת כפר מחול  אקולוגי   Eco-Dance Village  אשר ימשיך את דרכה האמנותית והחברתית של ורטיגו, ויפעל מתוך מעורבות חברתית ושאיפה לתרום לקהילה בה הוא חי. הכפר יפתח את שעריו לאוכלוסיות חלשות, כמו אנשים עם מוגבלויות שונות, וגם לכלל האוכלוסייה.

הכפר יאמן אנשים בכל הרמות באמנות התנועה ובאקולגיה מעשית. הסביבה הטבעית והנוכחות הקבועה של צוות מקצועי בתחומי אמנות התנועה, יאפשרו שילוב של הכשרה אמנותית וסביבתית בהתאמה למגבלות וליכולת.

עדי שעל – בוגר סדנת המחול הקיבוצית, רקד באנסמבל בת-שבע ובלהקת "תמר" ירושלים. יחד עם נעה ורטהיים ייסד את קבוצת המחול "ורטיגו" ב- 1992. משמש מנכ"ל ושותף אמנותי של  עמותת ורטיגו למחול.


[1] . http://www/contactil.org

סגור לתגובות.