הרמת מסך 2012/ גבי אלדור

כתב עת "מחול עכשיו" בעריכת ד"ר רות אשל
גיליון 23, ינואר 2013, עמ' 12-13
הוצאה לאור: תיאטרון תמונע

 

מתוך מיסגרת של ארבע תכניות הועלו 11 עבודות חדשות. וכולן טובות ועשיות בקפידה ויש מחשבה מאחריהן. והיו אולי עשרים דקות בתוך כל הדקות הארוכות שפתאום התרחש הדבר הזה שהוא מעבר לרעיון ולמחשבה ,שבו מתחולל ריקוד.

היצירות נחלקו בין שני מנהלים אמנותיים, יורם כרמי ורונית זיו. הם עשו עבודה טובה מהבחינה החשובה של שמירה על איכות המופע, דיוק טכני, וצמצום הטקסטים המופיעים בתכניה, אתגר לא פשוט לאור הנטייה בערבי מחול להעלות בכתב הרהורים ורעיונות סתומים לעיתים.

מסך 1-2
Armed/ דנה רוטנברג, רקדנים: עדי בוטרוס, ענבר נמירובסקי, איילה פרנקל, אורי שפיר, עיצוב תלבושות: חגית אביר, ייעוץ מוזיקלי: יחזקאל רז
הכוריאוגרפית דנה רוטנברג מעלה על הבמה 4 רקדנים וכפפות לידיהם. כן, אין מגע, הבנו, יש פחד מחשיפה. ברכות , תוך כדי מגעים יומיומיים, חיבוק, ריקוד זוגות סלוני הכפפות וחוסר היכולת למגע עוברים שינויים, כפפה אחת נושרת ויש מאבק למצוא אחרת, כף היד מאיימת על עטויי הכפפות, כפפות נוספות מושלכות מאי שם אל הבמה, עכשיו גם דורכים עליהן כעל כיסוי בטוח מפני מגע בקרקע. הרביעיה מתאגדת ומתפרקת, מידת הקירבה אל הכפפה היא קנה המידה לקירבה זה אל זה. הגוף נע בצורה מקרטעת, הרבה זויות חדות המתחלפות בעמידה פנים אל פנים, ליטוף של עורף חשוף. שיר פופ ברקע, בין סטיב רייך לליסט, גם לא מותיר הרבה מקום לניחושים- " "touch me מאבק ללא תוחלת. ציטטה יפה של ו.ה אודן מסבירה את מה שאין לו צורך להיות מוסבר- תניחו לי לנפשי, זה גבול האוויר שלי. היוצרת מדברת בראיון על המרחב האישי, הפרטי הנפגע שוב ושוב. ההתעסקות בכפפות דרשה תשומת לב רבה של המבצעים ונהפכה למרכז העניין, כובשת את המחול עצמו כך שלא נותר מקום לחוויה נוספת, מעבר לנושא העבודה.

להמשך הקריאה: הכתבה המעוצבת באתר

יומני מחול http://www.israeldance-diaries.co.il/issue/2004

דף גליון

http://www.israeldance-diaries.co.il/archives/category/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/magazins/dance-today

 

סגור לתגובות.