על הספר "ואיך רוקד גמל" / גבי לוין

כתב העת מחול עכשיו בעריכת רות אשל, גיליון 22, אוגוסט 2012,  67

באתר יומני מחול מצוי הגיליון המלא והמעוצב – מומלץ לפתוח!

 

ואיך רוקד גמל?

גבי אלדור. הוצאת רסלינג, 220 עמ', 94 שקלים

באדיבות עיתון הארץ , מוסף ספרים, 1.6.2012

 

ספרה של גבי אלדור, שחקנית, במאית וכוריאוגרפית, מתחמק מכל השתייכות לז'אנר: האם זהו מסמך תיעודי, ספר על תולדות המחול, מסה על הכוח הנשי או אולי זיכרונות ילדות? הכל נכון, כי הכל קיים זה לצד זה, נובע האחד מן השני ומרכיב מסמך נדיר ביופיו ובעניין שהוא מעורר; כן, גם בקרב כאלה שאינם מבינים גדולים בהיסטוריה של המחול המודרני. אפשר להגדירו אולי כספר המדלג בצעדים קלילים ובחן בין תקופות וגיבורים, ערים ויבשות, מזרח ומערב.

הסיפור מתחיל בווינה של שנות ה-20, בתום "המלחמה הגדולה", שהותירה פצעים בגופם ובנפשם של אלה שהתמודדו עם הזוועות. היתה אווירה של התחדשות, של רצון לרפא, לשקם ולייפות. לצד הפסיכואנליזה – שנועדה לטפל בפצעי הנפש – התפתחה תרבות של בנייה וטיפוח הגוף השרירי והסימטרי, שמטרתה להשכיח את הגופות המרוסקות, האיברים שנקטעו בשדה הקרב. השאיפה ליופי ולהרמוניה גופנית הולידה בין היתר את תנועת "הגימנסטיקה הפונקציונאלית", של הד"ר בס מנסנדיק, שלימדה יציבה נכונה, תנועות יום-יומיות הרמוניות וחסכוניות, היגיינה ותזונה נכונה. השיטה כבשה בסערה את גרמניה ואת אוסטריה. באותה תקופה, וכתולדה של האקספרסיוניזם ששלט בכל תחומי האמנות של ראשית המאה, תפס תאוצה גם ריקוד ההבעה הדוגל ברעיון ש"כל אדם הוא רקדן" וראה כביטוי אישי את מקור התנועה והיצירה.

גרטה אופנהיימר – סבתה של המחברת והראשונה בשושלת ה"אורנשטייניות" – נולדה ב-1888 בווינה, כבת למשפחה יהודית מבוססת, וצמחה אל תוך אווירת ההתחדשות התרבותית שאחרי המלחמה. היא למדה תרבות והיגיינת הגוף אצל מנסנדיק וריקוד מודרני אצל גדולי המורים, כמו מרי ויגמן וגרטרוד בודנוייזר, ממייסדות ריקוד ההבעה. אלא שחלומותיה להיות מורה למחול וכוריאוגרפית באחד מבתי הספר הגבוהים של וינה נקטעו באחת כאשר הלכה בעקבות בעלה האידיאליסט ומצאה עצמה ב-1921 בלב הלבנט הכל כך לא היגייני – בפלסטינה.

הארכיטקט הצעיר ז'אק אורנשטיין חזר אמנם מהמלחמה עטור בצלב הברזל הקיסרי, אך לא מצא עוד את מקומו באירופה השסועה. הוא נסע לבדו לארץ ישראל ומשם כתב לאשתו: "בואי, כאן גן עדן". גרטה ושלושת ילדיה – התאומות דיתי וסוזי בנות התשע ודוד בן השנתיים – באו בעקבותיו וכך נפתח פרק מכריע בתולדות המחול המודרני בארץ ישראל.

עוד בווינה הספיקה גרטה לראות תצלום של בניין גימנסיה הרצליה בתל אביב, והוא דווקא נראה יפה בעיניה – רק הגמלים שברקע לא השתלבו בחלום שלה על מחול בארץ הקודש. "ואיך רוקד גמל?" שאלה גרטה את עצמה, ושאלה זו דחפה אותה לפתוח את הסטודיו למחול הראשון בתל אביב, בבית הספר למוסיקה של מרים לוית, ולאחר מכן לייסד את הסטודיו בבית המשפחה ברחוב אחד העם 42. את הבית הזה, שבו התגוררו גם הזוג אורנשטיין וילדיהם – מתארת אלדור בעיני הילדה שהוקסמה ממבנה הספיראלה הפנימית המסתורית, מאווירת היצירה ששלטה בכל פינה ומהריחות – לא של תבשילים חלילה, שכן המשפחה צמחונית סגפנית – אלא בריחות של ניקיון וגם של זיעת הרקדנים. בבית זה גדלו ורקדו גם התאומות סוזי-שושנה ודיתי-יהודית אורנשטיין. "האחיות אורנשטיין", כותבת אלדור (בתה של סוזי) "הוא השם הכללי, הייצוגי, של מפעל חיים בשטח המחול שהעסיק משפחה שלמה מתחילתה של המאה ה-20 עד שלהי שנות ה-80. "האחיות אורנשטיין" היה החלק הגלוי, הביטוי הבימתי הצעיר, המרהיב במקוריותו וברעננותו, של מהפכה בתחום התנועה והמחול, שאותה הוליכה בארץ ישראל דמותה הלא-תיאטרלית, המצויה בצל, של גרטה – מרגלית אורנשטיין – אמן של יהודית ושושנה התאומות". מרגלית לימדה ויצרה כוריאוגרפיות – ושתי הצעירות בעלות המראה האוריינטלי הדגימו, הופיעו ומאוחר יותר יצרו ולימדו בעצמן.

יצירת הבלט הראשונה של מרגלית היתה "הנבואה", שהוצגה בסוף שנות ה-20. במקביל היא יצרה ריקודי סולו ודואטים לבנותיה – יצירות חדשניות לאותם הזמנים, כגון "בת יפתח", "קין והבל", "הדגל", "העול" וכן כוריאוגרפיות למחזות של התיאטרון הארץ-ישראלי – התא"י (שלוחה של "הבימה" מגרמניה). ב-1924 היתה מרגלית ממייסדי תיאטרון זה ביחד עם גנסין, מרים ברנשטיין-כהן ואחרים, וכן יצרה כוריאוגרפיות עבור תיאטרון "האהל" החדש של משה הלוי.

דמות דומיננטית לא פחות ב"מפעל המשפחתי" היה הארכיטקט ז'אק אורנשטיין, שהאמין בכישרונן ובכוח היצירה של מרגלית והבנות. הוא דחף, עודד וחיזק אותן לאורך כל חייו. ז'אק אכן מצא בארץ ישראל קרקע פורייה לחדשנות בכל תחומי היצירה. הוא התעקש להוכיח לגרטה שבאמת הביא אותה ל"גן עדן" ומה שלא כזה – הוא יעשה הכל כדי להפוך אותו ל"פאראדיס" אמיתי. ז'אק תיכנן ובנה בניינים חדשניים המתאימים לנוף הלבן כמו מבנה תיאטרון התא"י בשדרות רוטשילד, בית רקנאטי שברחוב מזא"ה – כולו מרפסות עגולות שכאילו קפאו בעת ריקוד, בית דה-בוטון ברחוב אלנבי ורבים אחרים. וכשמרגלית המשתלבת יותר ויותר בעשייה התרבותית הצעירה של ארץ ישראל נסעה ב-1928 לווינה ונפגשה שוב עם מורתה הנערצת, גרטרוד בודנוייזר, היא כתבה לבעלה: "על אף שהטכניקה (של בודנוייזר) מעניינת איני רואה כל אפשרות לוואלסים הקצת אידיוטיים, תסלח לי, על הבמות שלנו, בארץ שאתה הבאת אותי אליה, אז אם אני כבר שם אז אעשה דברים של חוזק, של כוח ושל אמונה בדרך הזאת של גוף חדש וחופשי וחכם".

יחסים מורכבים חיברו בין שתי התאומות אורנשטיין שנולדו בהפרש של "שעה ומחצית השעה" בלבד. השוני באופיין עמד בבסיס הריקוד "יריבות", שיצרה עבורן מרגלית. הצלם אלפונס הימלרייך שצילם יצירה זאת הצליח לתפוס את ההתאמה המולדת, השוני וגם את "היריבות שהכילה את הרגשות הסותרים של קרבה גדולה כל כך". "שתי האורנשטייניות", הוא כתב, "שייכות לרקדניות המוכרות הבודדות שבאמת רוקדות, שריקודן הוא אמנם ריקוד. ריקוד המדבר אל כל אחד, סוחף, מזעזע…. כך רוקדים בני אדם, בני אדם שלמים, ולא רק גוף ורגליים". הישגן של מרגלית ושל בנותיה הוא ביצירה של סגנון חדש שתאם את הדו-ערכיות שבבסיס האקספרסיוניזם – המתח שבין גבוה לפופולארי, בין אותנטי לתרבותי – וזאת היתה בעצם גדולתן של בנות אורנשטיין.

ב-1931, כשלמדו באקדמיה לאמנות בווינה ובברלין אצל מנהל בלט האופרה הלאומית, מקס טרפיס, ונחשפו להשפעות אירופיות שונות כל כך ממציאות חייהן בפלסטינה, עודד אותן אביהן, ז'אק, במכתביו: "אני רוצה להפנות את תשומת לבכן לכך שיש לכן יתרון גדול על הקולגות שלכן בברלין, כי גדלתן באוויר חופשי ורענן שעדיין ממלא אתכן… אל תשכחו שלא אירופה אלא פלסטינה היא שנתנה לכן כוח ועצמאות".

האחיות רקדו, יצרו בעצמן, ובמשך השנים הארוכות שבהן פעלו, לימדו מאות תלמידים, ביניהם רבים ידועי שם, בבתי הספר שפתחו בתל אביב, ירושלים וחיפה. הן חיו חיים מלאים: יהודית, בעלת אופי סבוך ופסימי יותר, נישאה שלוש פעמים ומתה בניו יורק, ואילו סוזי, הקורנת והחייכנית, היתה נשואה באהבה לאותו גבר כל חייה. ב-1948 ויתרה סוזי על הצעתו של אחד מגדולי הכוריאוגרפים ומורי הריקוד בעולם, קורט יוז (שהיה גם המורה של פינה באוש), לשמש כאסיסטנטית שלו – הצעה שאין מחמיאה וחשובה ממנה למי שעסק במחול באותה תקופה. היא שבה לבעלה ולבנותיה הקטנות שנשארו בארץ.

אף שחלק נכבד מהספר מבוסס על מכתבים ויומנים אישיים, הצליחה גבי אלדור, רקדנית בעצמה – ליצור תחושת מעוף לא רק מעצם התעסקותה במחול ובבנייה מודרנית, אלא גם בסגנון ובדימויים שהיא משתמשת בהם: סבה וסבתה של אלדור, המהדסים על המדרונות המושלגים של אינסברוק, מתוארים כציפורים מגושמות, בעוד שסבתא מרגלית, שכרסה בין שיניה, גולשת עם בעלה על מחליקי הסקי לכיוון הקליניקה שבה ייוולדו התאומות. הסצנה התזזיתית מתוארת כסרט בשחור-לבן של ראשית המאה שעברה. גם אופן ההגייה הווינאית של המלה "אפפלשטרודל" מתוארת במושגים של דילוג, מורד שרצים בו וגלישה ואפילו התנועה הספיראלית של בית המשפחה, או הכיתובים לצילומים, אומרים תנועה, מחול, מעוף.

ואיך רוקד גמל? מתאר יצירה חדשנית ופורייה המתרקמת בארץ ישראל ובעיקר בתל אביב על בנייניה ואנשיה. כל המרכיבים העובדתיים והסגנוניים יוצרים יחד ספר נפלא, פנינה ייחודית הנקראת בעניין ובהנאה.

סגור לתגובות.