המשמעות התרבותית של הדיבור על הגוף בקרב נערות רוקדות / יעל (ילי) נתיב

כתב עת: מחול עכשיו

עורכת: ד"ר רות אשל

גיליון 13, דצמבר 2005, עמ' 23 -25

מו"ל הספרייה הישראלית למחול

הגיליון יצא לאור בתמיכת משרד החינוך התרבות והספורט, מינהל התרבות – המחלקה למחול

 

 

במאמר זה ארצה לדון במשמעות התרבותית של השיח המתקיים בקרב נערות רוקדות לגבי גופן, לחשוף את מאפייניו ולהצביע על תפקידיו התרבותיים, החברתיים והמגדריים. השילוב המעניין בין מאפייני השיח ובין מאפייני גיל ההתבגרות בקרב נערות, כפי שיתוארו בהמשך, הופך את הנערות הרוקדות לקבוצה חשופה ופגיעה בכל הקשור להפנמתם של ערכים ונורמות בעייתיים בהתייחסותם לגוף הנשי. המפגש בין תיאוריות של שיח תרבותי שהחלו להתפתח במחצית של המאה הקודמת ובין תיאוריות גוף מאוחרות יותר יוצר אפשרות להתבוננות וניתוח תופעה יומיומית, זמינה ורלוונטית לאלה העוסקים בחינוך למחול.

הנה תיאורן של שלוש תמונות המוכרות לנו, המורות למחול:

תמונה 1: נערה נכנסת לסטודיו. היא ניגשת למראה ועומדת מולה. היא לבושה בבגדי גוף הדוקים לגופה כנדרש. היא מתבוננת ארוכות בבבואתה המשתקפת אליה. מבטה מודד ומעריך את גופה. ספקני.  היא מסתובבת לאחור, עיניה סוקרות את עצמה. היא מכניסה בטן, משחררת, נוגעת בה, חוזרת ומסובבת את גופה חזיתית למראה. ואומרת: אני שמנה… כמה השמנתי…. אני שונאת את הגוף שלי… למה אין לי רגליים אחרות? אוף מגעיל…

תמונה 2: חדר הלבשה קבוצת נערות נערכת לשיעור מחול. הן מחליפות את בגדי היומיום בבגדי ריקוד. תוך כדי כך מתנהלת שיחה: אחת אומרת – תראו כמה השמנתי, כאן וכאן וכאן – טופחת על בטנה, ירכיה, אחוריה. אחרת עונה – נו באמת, את לא שמנה בכלל ותפסיקי לדבר שטויות…

תמונה 3: תלמידות מחכות לתחילתו של שיעור בסטודיו. הן ניצבות אל מול המראה. מבטן מודד את גופן שלהן ושל חברותיהן. אחת אומרת לאחרת: וואו! כמה רזית, איזה יופי! מדהים לך… אל תפסיקי ואל תשמיני… איך אני מקנאה בך…

בהקשרים שונים של חיי היומיום מתקיים דיבור הנתפס בדרך כלל כ'שגרתי', 'נורמלי', 'טבעי' או 'ברור מאליו'. כך גם בסביבת המחול מתקיים שיח מסוים החוזר על עצמו והמיוחס אל הגוף. המושגים המסומנים כאן במירכאות מצביעים על הצורך לשאול שאלות על משמעותם ולנסות ולהבין, מה עומד מאחוריהם.

אופני שיח בלתי מכוון ושגרתי הם מרכיב חשוב בתהליך חברות בתרבויות רבות. חוקרי שיח במאה האחרונה, סטרוקטורליסטים מוקדמים[1] כפרדינן דה-סוסיר (de Saussure) וקלוד לוי-שטראוס (Levi-Strausss), או פוסט סטרוקטורליסטים מאוחרים יותר כמישל פוקו (Foucault), פייר בורדייה (Bourdieu) ואחרים, ראו בשיח המדובר אתר סוציאליזציה, מרחב מובנה, המגלם בתוכו נורמות התנהגות, ציפיות חברתיות ומנגנונים של פיקוח ובקרה.

בזמננו, הדיבור על הגוף הוא מרכזי בפרקטיקה היומיומית של האדם החי בתרבות המערבית, אצל נשים וגברים כאחד. כולנו שואלים שאלות לגבי הגוף הבריא או החולה, גודלו ומשקלו, צורתו, נראותו והצגתו בציבור, נושאים המעסיקים אותנו שעות רבות. הגוף עצמו מהווה אתר מרכזי להפנמתם של החוקים והנורמות החברתיות והוא שחקן פעיל בדינמיקה ובאינטראקציה שלנו בזירה הציבורית (Nichter & Vuckovic, 1994).

פוקו (1977) ראה באדם מרחב אשר בו נפגשים ומצטלבים שדות שיח  (discourses) שונים אשר להם תפקיד מרכזי בהבנת יחסי הכוח החברתיים. על פי פוקו (1977, 1980), שיח זה הנקרא 'שיח ידע', מהווה מנגנון של שליטה ופיקוח האוצר בתוכו תפיסות של הנחשב 'בסדר' או 'לא בסדר', ועוסק בהפעלה של משטור ובקרה בה לוקחים חלק בני האדם עצמם. היחיד מפנים את ערכי השיח, ובכך הופך לשותף פעיל בדיכוי שלו את עצמו. בורדייה (1984, 1990) רואה בשיח מרכיב חשוב ביצירת ה'הביטוס', אותו הוא מגדיר כלמידה תרבותית המפנימה ומציגה סטנדרטים מסוימים של התנהגות. ה'הביטוס' נרכש בתהליך חברות דרך קוגניציות (תהליכי חשיבה) ודרך הגוף בלמידה חברתית בלתי מודעת ויוצר סוג של קונפורמיזם בלתי מודע אף הוא.

נשים ונערות עוסקות בגופן באופן אובססיבי בתרבות המערב (Bordo, 1993; Hudson, 1984). אחד המאפיינים המהותיים של עיסוקן בגוף הוא הדיבור על הגוף. אמירות  כמו: איזה גוף מדהים יש לה; היא השמינה; איזה יופי רזית; היום אני אוכל מעט כי אתמול אכלתי כמו חזירה; מיום ראשון אני בדיאטה; אני אמנם שומרת אבל האוכל כאן נראה כל כך טוב; יש לי רגליים עקומות; תראו את זאתי עם הבטן בחוץ גועל נפש; אני חייבת לעשות כושר; וכדומה, מושמעות בקול רם במרחב הציבורי והפרטי-אישי באופן קבוע ויומיומי. נמצא שכתופעה, הדיבור על הגוף הנו תופעה החוצה גבולות מעמדיים, אתניים ותרבותיים והוא מתקיים בחברות הפועלים כשם שהוא מתקיים בקרב נשים מהמעמד הבינוני או העליון (Nichter & Vuckovik, 1994).

הריקוד מהווה פעילות מרכזית פופולרית בקרב נערות בתרבות המערבית. בישראל מתקיימת פעילות מחול ענפה ואינטנסיבית במסגרת החינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי. תהליכי חברות של נערות נשענים באופן מהותי על קבלה של הסביבה החיצונית ותגובות המזינות את הזהות שלהן. נערות מקיימות אינטראקציה אינטנסיבית אשר כוללת השוואה אחת לשנייה, עיסוק מוגבר במראה הפיזי ובשינויים גופניים והתנהגותיים. הבניית הזהות אצל נערות מאופיינת בהתקשרות לאחרים, באוריינטציה חברתית חזקה, תרבות של דיבור אחת עם השנייה ובילוי זמן ממושך ביחד. בגיל ההתבגרות ישנה דאגה גוברת להבנה רגשית של האני, למשא ומתן של סטטוס בתוך קבוצת השווים, כאשר שיח בנות מתאפיין במשא ומתן של זיהוי נורמות של הקבוצה (למיש, 2000; Brown & Gilligan, 1992; McRobbie, 1984). אצל נערות רוקדות מוגבר העיסוק בגוף וזאת על רקע הנורמות הקיימות בעולם המחול, אשר בבסיסן עומדת דרישה ברורה לגוף בעל מבנה וחזות מוגדרים. ניתן לומר שהשיח על הגוף בקרב נערות רוקדות פועל כתהליך בורדיאני של הביטוס, המכיל ומייצר נורמות ודרישות חברתיות לגבי תפקידו ומשמעותו של הגוף כגוף נשי.

מה הם אם כן תפקידיו של השיח על הגוף?

תפקיד מרכזי של השיח על הגוף הוא יצירת משא ומתן וזיהוי נורמות קבוצתיות. השיח מאפשר הזדמנות להשפיע או לשנות נורמות אלו באמצעות חשיפה של נושאים המטרידים את  הנערות. הדיבור על הגוף מבסס ומשמיע את העמדות הקבוצתיות לגבי הסטנדרטים של הגוף המקובלים והלא מקובלים. השיח משמש גם כמכניזם של שליטה חברתית על ידי עידוד חברות הקבוצה למדוד ולהעריך את עצמן אל מול האחרות ואל מול הסטנדרטים של הקבוצה. מטרה נוספת של 'שיחת הבנות' היא למקם את עצמן ביחס לאחרות. בהתאם לנאמר בשיחה תהיינה כאלה אשר  תעמודנה בסטנדרטים וכאלה שלא. לדוגמה, האמירה החוזרת ונשנית 'אני שמנה' משרתת מטרות אלה. מחד זוהי חשיפה של פגיעות הנושאת מסר של שיתוף, אך מאידך זהו מנגנון שליטה ובקרה על נורמות הקשורות בשומן הגוף. אמירה זו נשמעת בדרך כלל יותר מצד נערות אשר אינן סובלות באמת מעודף משקל. בכך היא משמשת כלי למשא ומתן על הצהרת המקובל והרצוי, המוסכם והרצוי, לצד אמירות של תגובה ותמיכה (לא, את בכלל לא שמנה). באופן לא יוצא מן הכלל האמירה 'אני שמנה' באה על מנת לקבל תגובה הפוכה ואישור לכך שהדוברת אינה שמנה באמת, מה שמניח את היסודות לסטנדרטים מסוימים של הגוף. ולהפך, מחקרים מצביעים על כך שנערות בעלות עודף משקל אינן נוהגות להשמיע אמירה זו מאחר שהיא מסבה את תשומת הלב ל'בעיה שלהן'.  השליטה על סטנדרטים ונורמות באה לידי ביטוי גם במה שלא נאמר. נדמה שקיימת סנקציה תרבותית על אמירות מסוימות. לדוגמה, אין זה מקובל להשמיע הערות המתייחסות להשמנה אלא בעיקר להרזיה. נוכחות והיעדר של אמירות ותגובות מסוימות מהשיח היומיומי משקפים את הכוח ואת המשמעות שיש לסנקציות אלו. כשם שהשיח על שומן וגודל גוף מתנהל בקרב נערות רוקדות, כך מתנהל שיח דומה באשר למבנה הגוף, איבריו וצורתו. שיח זה מבוסס על סדרה של  דימויים תרבותיים 'מקובלים' באשר לדמותה ולצורתה של רקדנית היום (דימוי זה אינו דווקא הדימוי הידוע של הבלרינה האנורקטית). שיח זה מתקיים בקרב תלמידות ומורות כאחד, והנו מאופיין בתפיסה המפרקת את הגוף לאיבריו disembodiment)2(. תפיסה זו יוצרת התייחסות אל הגוף כאל מכונה בעלת חלקים הניתנים להחלפה (הגו שלי גמיש אך איך לי כף רגל מתאימה; אני לא מספיק פתוחה במפרק הירך;  מבנה האגן שלי לא מתאים לטכניקה הזו או הזו). אמירות אלה, כאשר הן נאמרות בציבור, תפקידן לשאת מסר של פיקוח ומשטור עצמי. זוהי מעין הצגה של אחריות כלפי הציבור והעברת מסר, שהדוברת מכירה במגבלות גופה, היא מודעת להן והיא משתתפת ברגולציה (בקרה) אישית וחברתית. זוהי מעין הודאה ב'אשמה' והסכמה עם הסטנדרטים, המשחררת אותה ומאפשרת לה להמשיך בפעילויותיה (לאכול או לרקוד) למרות שאין היא 'מושלמת'. אמירות כאלה נותנות לה תחושה שהיא בשליטה על גופה ועל המצב.

אנו חיים בסביבה המעודדת ואף דורשת עבודה ומאמץ לשיפור הגוף כדי להגיע למושלמות. נשים וגברים כאחד עסוקים ב'פולחן הגוף'. כנשים, אנו מוקפות במאות ואלפים דימויי גוף 'מושלמים' הניבטים אלינו משלטי חוצות, סרטים, טלוויזיה ומגזינים. הדרישה 'לעבוד על הגוף' מועצמת בזירת המחול ועומדת במהות חוויית המחול של נערות. כלל אוכלוסיית הנערות עוסקות בשאיפה עזה לפתח גוף מחוטב וחזק על מנת להתאים עצמן לציווי החברתי. מיעוטן יכולות לעמוד בכך. גם נערות רוקדות, ככלל הנערות, חוות חוסר סיפוק תמידי מגופן. אך אצלן החוויה עלולה להיות קשה יותר, מאחר שהמחול, על פי דבריהן, הוא מרכז חייהן. בכך הן נעות על ציר תסכול-הנאה, המתקיימים בדיכוטומיה זה בצד זה. השיח על הגוף משמש בדרך כלל כאתר נוסף להבניית ערכים ונורמות אשר נדמה כי הם מוסכמים ומובנים מאליהם. אולם חשיפת מנגנון השיח מסייעת בהגברת המודעות לפעולתו הכמעט סמויה ועשויה לסייע בהפיכתו לכלי מעצים ומחנך.

הערות

[1] הסטרוקטורליסטים והפוסט-סטרוקטורליסטים טענו כי קיימים מבני חשיבה קבועים מאחורי האמונות והחוויות היומיומיות. קיים ויכוח ביניהם, עד כמה ובאיזה אופן מבנים אלה מתקיימים כסמויים מתחת לרמת התודעה, והאם יש ליחיד כוח ואפשרות  (agency) לשנותם.

2 המושג disembodiment (בתרגום מילוני: ניתק מהגוף) הוא מושג מרכזי בשיח הביקורתי הפמיניסטי המדובר, בהקשר של ההפרדה אשר יסודותיה מגדריים והיררכיים בין גוף ונפש.

ביבליוגרפיה

לכט, ג'. "50 הוגים מרכזיים בני-זמננו מסטרוקטורליזם עד פוסט מודרניות", חלק א', רסלינג, 2003.

למיש, ד'. "שיח הספייס גירלס (Spice Girls): חקר מקרה בהתפתחות זהות", "פתו"ח", כתב עת בנושא פוליטיקה, תקשורת וחברה, גיליון מס' 4, ספטמבר 2000, עמ' 21-44.

Bordo, S. "Unbearable Weight: Feminism, Western Culture and the Body", University of California Press, Berkeley, 1993.

Bourdieu, P. "Distinction: A Social Critique of the Judgment of Taste", Harvard University Press, Cambridge MA, 1984.

Bourdieu, P. "The Logic of Practice", Stanford University Press, CA, 1990.

Brown, L. & Gilligan, C. "Meeting at the Crossroads: Woman's Psychology and Girls' Development", Harvard University Press, Cambridge MA, 1992.

Foucault, M. "Discipline and Punish: The Birth of a Prison", Vintage Books a division of Random House Inc. NY, 1997.

Foucault, M. "Power and Knowledge: Selected Interviews and other things1972-1977", Colin Gordon Ed. & Translation, Brighton UK Harvester Press, 1980.

Hudson, B. Femininity and Adolescence, in McRobbie, A. and Nava, M. "Gender and Generation", MacMillan Publishers, 1984.

McRobbie, A. & Nava, M. (Eds.) "Gender and Generation", MacMillan Education

McRobbie, A. (1984) Dance and Social Fantasy in McRobbie A. and Nava, M. Eds. "Gender and Generation", MacMillan Education, 1984.

Nichter, M. & Vuckovic, N. in Sault, N. (Ed.) "Many Mirrors: Body Image and Social Relations", Rutgers University Press, NJ, 1994.

יעל נתיב היא מורה למחול במגמת מחול בתיכון במרכז הארץ ודוקטורנטית בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרה עוסק בנערות רוקדות במגמות המחול בישראל.


סגור לתגובות.