רשמים מתהליך העבודה על בומביקס מוריי / צבי פישזון

 

כתב העת מחול עכשיו בעריכת רות אשל, גיליון 22, אוגוסט 2012, עמ' 30-31

באתר יומני מחול תוכלו למצוא את הגיליון המלא והמעוצב – מומלץ לפתוח! 

 

זה התחיל כמו כל התהליכים הקודמים בלהקה: דימוי אחד בסיסי, כמה אלמנטים תנועתיים וכמה סקיצות של הדמויות, שענבל (פינטו) ואבשלום (פולק) ציירו במחברת שלהם והראו לנו. מהשיחות שלי אתם הבנתי שהם שוב מתכוונים לשכוח את כל מה שיצרו עד עכשיו בעבודות הקודמות, ולחפש עולם חדש, לא מוכר להם ולאחרים. אני אוהב את זה.

 נכנסנו לתקופה של אימפרוביזציות (הכל פתוח, הכל אפשרי), כשברקע מהדהד הדימוי של בית מלאכה לבובות. הרקדנים הביאו הרבה חומר מעולמם האישי, ענבל ואבשלום התבוננו, מחאו כפיים, ליקטו בפינצטה רגע או שניים והחלו לפתח מהלכים וקומבינציות ולעצבם בשפת התנועה שלהם.

 השתתפתי באימפרוביזציות בהנאה רבה. קיפצתי עם הרקדנים במסגרת המגבלות שלי, התבוננתי

בתהליך, שאלתי שאלות וחיכיתי בסבלנות. כך היה גם בעבר. התפקיד שלי תמיד נולד מאוחר יותר.

ואז, יום אחד, הופיעה במחברת סקיצה של דמות חדשה, שליט קדום, רודן מנומנם שבקושי מצליח לקום מכס מלכותו ומתקשה לייצב את עצמו. הדמות החדשה קבלת את השם "הדיקטטור", ארכיטיפ אהוב על היוצרים, שקמצוצים ממנו הופיעו בעבודותיהם הקודמות.את התפקיד קיבל לזארו גודוי מקובה (לאצ'ו), רקדן שהצטרף ללהקה זמן קצר קודם לכן והביא עמו עולם ילדי, נאיבי מלא חדווה והומור. נדמה לי שנוכחותו המרעננת של לאצ'ו והיכולות האקרובטיות שלו העניקו ליוצרים השראה רבה לפתח את הדיקטטור ולהרחיק לכת עם הדמות. זה מוכר לי מהעבר, שענבל ואבשלום לוקחים אלמנט שנולד ביצירה קודמת שלהם ונותנים לו נפח גדול יותר ופנים חדשות ביצירה הנוכחית. אז הדיקטטור התנפח מאוד בכיסאו ושלט ביד רמה בבית המלאכה שלו, אבל היה חסר לו משהו, מישהו. הוא הרגיש מאוד בודד…

 יום אחד הניחו לפני (ענבל או אבשלום או שניהם) ציור מתוך המחברת ושאלו:

"מה אתה אומר?"

ראיתי מטושטש בלי משקפיים, וכשהרכבתי אותם נגלה לי יצור על ארבע בתוך קופסה.

"מה זה?" שאלתי.

"זה אתה", נעניתי.

"הממ, מעניין", משכתי כדי להרוויח זמן ולהבין את הרעיון.

"זה כלב השמירה של הדיקטטור".

"למה הוא בתוך קופסה?"

"כי הוא צעצוע!"

 

כך הפכתי לכלב השמירה הצעצועי של הדיקטטור הישנוני, המפקח על בית מלאכה של בובות. אבל זאת רק ההתחלה.

 באותה תקופה אמרו לנו יפה בסוזן דלל שהם זקוקים לסטודיו החזרות שלנו, כי יש להם דברים חשובים יותר, ועברנו לעבוד באולם נחמני. המעבר הזה בישר תקופה חדשה. ענבל ואבשלום התלהבו מהאפשרויות של החלל החדש. הבמה של נחמני השרתה אופי מיוחד ומעניין והולידה בראשם של היוצרים רעיונות מוגדרים יותר על המסגרת והאווירה. משהו במבנה הריבועי האפל והמנותק של המקום התחבר יפה לדימוי שהיה בראשם. ייתכן (לא זוכר בדיוק, ואף פעם אי אפשר לדעת) שאז נולד הרעיון הקופסתי של התפאורה.

 נכנסנו לתאוצה רצינית בחזרות, כי תאריך הבכורה החל להתקדם לעברנו בצעדי ענק. הרגשנו שאם לא נגייס מאמצים מיוחדים הוא עוד מעט ימחץ אותנו. יום העבודה הוארך ונחלקנו לשתי קבוצות עבודה, בהתאם לשני העולמות שהתהוו ביצירה: הרקדניות (נגה הרמלין, עינת בצלאל, אריאדנה מונטפור ושי הרמתי) רקמו את עולם התפירה של הבובות, ולאצ'ו ואני חיפשנו את מערכת היחסים של הדמויות שלנו.

בקלות רבה נוצר בינינו קשר חם ומלא הומור מר, של שני פליטי משטרים קומוניסטיים (קובה וברית המועצות). נהנינו להיזון מזיכרונות הדיקטטורים המוכרים לנו ולחפש להם ביטוי בעבודה. ענבל ואבשלום קיבלו זאת בברכה.

 לפני כל עבודה חדשה אני שואל את אבשלום על מה תהיה העבודה הבאה, והוא תמיד עונה לי: "על ליצנים!" הפעם הליצנים זה אנחנו: אוגוסט ישנוני ואכזרי, מטדור שלומיאלי ושומר ראשו – ספק כלב, ספק חתול, ספק שור מתאבד. אילתרנו הרבה ובנינו קטעים קרקסיים וריקודים גרוטסקיים לצלילי טנגו פולני משנות השלושים.

 הרקדניות התקדמו בינתיים מאוד. ענבל ואבשלום בנו להם כוריאוגרפיה מורכבת מעשרות פרטים ודקויות. המוסיקה של ביבר, שהצטרפה בשלב זה, יצרה ניגוד מלא מתח ומסתורין למלאכת יצירת הבובות והיחסים ביניהן.

 לבסוף נוצרו שני עולמות: עולם גברי של שני ליצנים אנרכיסטיים, שמנסים להטיל את סמכותם הנלעגת על הסביבה, ועולם הנשים התופרות ופורמות, מפשיטות ומלבישות, עמלות ליצור חיים מאורגנים, מעוצבים ויציבים.

 השאלה שהתעוררה היתה אם להשאיר את שני העולמות המקבילים מנותקים זה מזה ולתת לקהל למצוא את ההקשר האסוציאטיבי, או לחפש חיבור ביניהם. היוצרים התחבטו רבות בשאלה זו במסגרת הזמן שנוצר והלחץ הגובר, וערכו ניסיונות מספר לכאן ולכאן. לבסוף הוחלט שהקשר בין שני העולמות יהיה בובה נוספת (רקדנית יפנית, מתלמדת בלהקה, בשם יוקה סייקה) שתתחיל כבובת מחמד של הדיקטטור, תיגנב ממנו על ידי הבובות האחרות, תעבור תהליך של "אילוף" ואז שוב תוחזר לידי הדיקטטור המטדור, לאחר שזה האחרון יתקע את שיפודיו בשור המחמד שלו, במסגרת ה"נמבר" האחרון שלהם בזירת הקרקס. וזה סוף הסיפור.

 תהליך החזרות הסתיים. השם שנקבע למופע היה טורוס.

 טורוס נולד בדצמבר 2010, אורכו היה כ-40 דקות והוא היה חלק ממופע משותף עם מעצמה מאת טליה בק. המופע זכה לתגובות חמות ,אבל בסיום כל הצגה שמענו את המשפט הבא: "למה זה כל כך קצר? רוצים עוד".

 לקראת סוף העונה, מתישהו בתחילת קיץ 2011, גם היוצרים הרגישו שהם רוצים עוד והחליטו להאריך את טורוס לכדי מופע עצמאי ולהפרידו ממעצמה.

 התחלנו את החזרות בספטמבר. בתחילה ימים ספורים בשבוע, בגלל מטלות אחרות, ורק לאחר ששבנו מסיור בדרום אמריקה בסוף אוקטובר, "שמנו גז" כדי להספיק לצאת עם המופע ב-28 בנובמבר. נותר לנו חודש ימים…

 בנוסף שוב נלקח מאתנו הסטודיו בסוזן דלל, והתחלנו לנדוד בין אולם נחמני, סטודיו נעה דר, סטודיו יסמין גודר, הסטודיו ביפו ועוד (זהו, אני מפסיק לקטר, אחרת יפטרו אותי). אבשלום אמר שזה לטובה.

כך נצא מהבועה שלנו ונכיר את הארץ. יש לו מין ראייה הומוריסטית מקברית שכזאת.

 השאלה שעלתה: האם להשאיר את המבנה של טורוס כמו שהוא ורק להאריכו, או לטרוף את הקלפים, לשבור את המבנה ולהתחיל מחדש.

 לא נותר הרבה זמן להתלבטות והיוצרים החליטו להתייחס לטורוס כבסיס שצריך לפתח אותו, להעצים את שפת התנועה שלו ולמצוא התייחסות חדשה וטרייה לתוכן שלו. תחושת האי ודאות שבה לאולם החזרות. אהבתי את זה.

 חזרנו לתקופת האימפרוביזציות, הפעם בחיזוק של ארבעה רקדנים שיועדו לשני תפקידים בדאבל קאסט (אלמוג לובן, ריקרדו רוס ד'סילבה, טום וקסלר ואבידן בן גיאת) ורקדנית (טליה בק). את יוקה היפנית החליפה נעמי נסים ואת שי הרמתי אנני ריגני. בהתחלה היוצרים ניסו לשמור על רעיון הדיקטטור השולט, ולצרף את הגברים החדשים כמשרתיו. אבל במהרה קיבלו החדשים אופי מיוחד משלהם, עם מערכת יחסים סגורה וכוריאוגרפיה אקרובטית תזזיתית.

 זה קרה בד בבד עם שינוי קונספט המבנה הכללי של הערב. לא עוד עולם תחום ומסוגר, ובו בובות וליצנים, אלא מרחב פתוח ואוורירי, המתחיל על הבמה וזורם לאולם והחוצה. גם התפאורה השתנתה בהתאם. מקופסה שחורה עם מסך באמצע (שנפתח מדי פעם לכניסת הליצנים), לקיר אחורי ובו פתחים וחלונות : והקופסה שנשאתי על גבי הפכה לדלת!

 שני אלמנטים חדשים נכנסו לחזרות ועברו תהליכי חקירה רציניים ואינטנסיביים: חוטים (למעשה גומיות) ומקלות במבוק.

 בטורוס היה רק חוט תפירה אחד שנמשך מהבגד של אחת הבובות, אך בתהליך החדש חיפשו היוצרים למלא את חלל הבמה ברשת חוטים סבוכה, המעשירה את התנועה הבימתית ואת עולם הדימויים. הרקדנים אפילו יצרו שרטוטים דינמיים עם החוטים על הקיר האחורי – עוד רובד של הבעה, ויזואלי, ארכיטקטוני.

 האלמנט האדריכלי הנוסף שנחקר ונוסה שעות רבות היה מקלות הבמבוק. בנינו בתים, פגודות, חלונות, דלתות, והרקדניות נעו בתוכם. השיא היה מפלצת שהמקלות מזדקרים מחוליות גבה, והיא נעה בכבדות.

 זה הרגע להבהיר שהחיפוש בעבודה הנוכחית, אשר הוליד את התמונות החדשות, התבסס על דימויים חדשים ממיתוסים קדומים ועל תופעות מטמורפוזיות בטבע. המושגים הללו נלחשו בדרך אגבית על ידי היוצרים, לאחר שלחצתי בשאלות. הם לא אוהבים לפרש ולספר סיפורים חד-משמעיים, ואני חושב שיכחישו שאמרו זאת בכלל.

 כעשרה ימים לפני הבכורה חל שינוי דרמטי. היוצרים סילקו מהמופע את מקלות הבמבוק, בטענה שיש יותר מדי אינפורמציה – too much information. את המושג הזה שמעתי רבות בעולם המחול. בתיאטרון, משם אני בא, אף פעם לא שמעתי ביטוי מדויק ומודרני כל כך. אצלנו אומרים: "זה עמוס מדי", "יותר מדי גירויים" או פשוט "בלגן"!

 הצטערתי, כי אהבתי את הנוכחות הגברית של המקלות כניגוד לחוטים הנשיים יותר. אבל נראה שככה זה היום.

לאחר השינוי הדרסטי החל מאבק קדחתני נגד הזמן בניסיון לסגור את העלילה למבנה הדוק. וכך זה נסגר:

הבובה שהצטרפה לסיפור (טליה בק) נשבית על ידי הגברים, ולאחר ששוחררה בעזרת חברותיה יוצאת  למסע אגדי (סולו עם החוטים כמו סבתא סורגת). בדרך היא פוגשת מפלצת (אשר מגבה נמשכים חוטים במקום המקלות שהיו) וחבר למסע – דיקטטור גולה – שכולא אותה בסוף בארמונו. זה הסיפור שאני יצרתי לעצמי מהפעולות המתרחשות על הבמה. אני מניח שרבים מהצופים יחברו להם סיפורים אחרים, וטוב שכך.

 הפינאלה צץ ממש בימים האחרונים ואף הוא עבר התנסויות והתחבטויות מספר, אך די לייגע את הקורא, כי כבר אין מה לחדש. שם המופע נקבע: בומביקס מורי (זחל המשי בלטינית) והוא המריא בסוזן דלל ב-28 בנובמבר 2012. אני מאחל לו טיסות נעימות.

 

צבי פישזון נולד ב-1948 בלנינגרד, למד משחק בסטודיו ניסן נתיב ואחר כך בפריז תיאטרון תנועה אצל ז'ק לקוק. נשאר בחו"ל תשע שנים, שבהן יצר והופיע בצרפת, בהולנד, בגרמניה ובארצות הברית. יצר והופיע בשיתוף עם אנטוניו פרה, ג'נגו אדוארדס, מרטין שימק, רעמסס שאפי וקובי אסף. חזר לארץ ב-1984, שיחק והדריך תנועה בטרטיף בתיאטרון חיפה, יצר עם יוסי פולק את רובינזון קרוזו בהבימה ועם קובי אסף את הארטיסטים בתיאטרון טקסטומימו. שיחק בתיאטרון הבמה (דון קישוט ולילות לבנים) ובתיאטרון החאן (ספוטניק לאב, צל חולף ועוד). הדריך תנועה בתיאטרון גשר למופע משלי לפונטיין.

בשנת 2001 הצטרף ללהקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק ומופיע שם עד היום. לימד משחק בסטודיו ניסן נתיב, התיאטרון החזותי, בצלאל ועוד. ביים כמה הצגות בסטודיו ניסן נתיב, פסטיבל עכו, וזכה בפרס הבימוי בפסטיבל הילדים בחיפה בשנת 2008.

סגור לתגובות.