100 שנה להולדתה של שרה לוי-תנאי/ הניה רוטנברג

כתב  העת מחול עכשיו בעריכת רות אשל, גיליון 20, יולי 2011

מומלץ לפתוח את הגיליון המעוצב

 

לרגל 100 שנה להולדתה של שרה לוי-תנאי, מתקיימים אירועים רבים ומגוונים. לוי-תנאי, כוריאוגרפית, משוררת ומלחינה, כלת פרס ישראל, ייסדה את תיאטרון-מחול ענבל בשנת 1949, יצרה לו ריקודים רבים שחלקם מבוצעים על ידי הלהקה כיום וניסחה את שפת הריקוד ה"ענבלית", המתאפיינת במילון תנועות ובתחביר ייחודיים. בין האירועים המציינים את הולדתה (לוי-תנאי לא ידעה בדיוק באיזו שנה נולדה) מתקיימת תערוכת צילומים לרקוד ענבלית: 100 שנה להולדתה של שרה לוי-תנאי בספרייה הישראלית למחול בבית אריאלה וביוזמתה (אצרה הניה רוטנברג, 2011). בית הספר לאמנויות המחול בסמינר הקיבוצים בשיתוף תיאטרון-מחול ענבל העלה את ערב המחווה אל גינת אגוז – "מופע מחווה למקורות, ליצירה החדשה ולשפע הצלילים, המנגינות, התנועות, הריקודים, התכשיטים, הרקמות, הרקדנים והרקדניות" במסגרת פסטיבל אשה בחולון (ביימה, גבי אלדור, מרס 2011). הפיקוח על המחול במשרד החינוך הציע לבתי הספר להקדיש יחידת הוראה להיכרות עם יצירתה הרב-תחומית של לוי-תנאי, ללמד את השפה הענבלית ולהנחיל קטעי ריקוד נבחרים המשלבים טקסט ותנועה. אולפן למחול מגידו, בניהולה של יעל ברניר, קיים מפגש שבו תלמידים והורים צפו והתנסו בשפה הענבלית עם ענת זהר, רקדנית לשעבר בלהקת ענבל, והוצג קטע מתוך חתונה בתימן(1978) על ידי להקת המחול התימנית מגידו, בניהולה של אריאלה שפושניק.  

להלן מובאים, באדיבות ארכיון הספרייה הישראלית למחול בבית אריאלה, דברים שאמרה לוי-תנאי ביום עיון במחול שהתקיים במוזיאון תל-אביב ב-5 במאי 1981. כשלושים שנה לאחר הקמת ענבל וכששמה הולך לפניה כאמנית ייחודית, לוי-תנאי עדיין הציגה את עצמה כיוצרת מתלבטת ומתחבטת. בטקסט, הכתוב בלשון עשירה ועזה, שזורים חוטים המעידים על מגוון מקורות ההשראה שלה – שפת התנ"ך וסיפוריו, השפה העברית, התרבות המערבית, מסורת יהודי תימן, תנועת הרקדנים וסגנון הריקוד המערבי – ובשמו כוריאוגרפיה. אנו למדים עוד שהשפה והסגנון הענבלי – כתב ידה האמנותי המקורי – נוצרו כתהליך ארוך המורכב מרגעי חסד, התלהבות, שמחה תמימה וייסורים, הנוצקים כולם באור הידע.  

                                                                                                                                  ד"ר הניה רוטנברג

 

שרה לוי-תנאי מדברת על יצירתה

 יום עיון במחול                                                                                         נערך במוזיאון תל אביב 5.5.81

 

יש לברך על המפגש של אנשי המחול בארצנו. רֹב ימות השנה הם כלואים באולפנות (סטודיות) שלהם, לרוב מרתפים צרים וחשוכים. אולי יש סיבה חברתית-מוסרית למיקומם של מרתפי הרקדנים: מי חייב לסבול מטרטורי תופים ופסנתרין למיניהם או מקפיצות שמקפצים על ראשך אלה שנפשם חשקה במחול. צריך למרתף אותם, להרחיק את אלה העומדים רוב זמנם ומסלסלים ברגליהם מחברת אנשים יושבים ומיושבים.

עם כל הישגי המחול הישראלי, העממי והאמנותי, בשני העשורים האחרונים – עוד נאבק הוא על נפשו ומצבו הממורתף (מלשון מרתף), כמציאות וכמטפורה, זקוק לחסדי-שׁכינה ולחסדי שיכון…

תחלה כתבתי נאום ארוך ומפורט. אמרו לי לדבר על המקורות בעבודתי. חפצתי לכתב על הארץ ונופיה, הבוסתנים, ההרים והמדבר (הו, המדבר ארץ-אהבתי…), התנ"ך, לשונו העזה, המרוקמת עדיים מבושׂמים, מקצביו ההולמים כתופים רחוקים הנישאים ובאים עם רוח-קדים מוחצת, מעוררת ומשתקת.

דוגמה (ידועה ללומדי תנ"ך, אך אולי לא לכולכם):

"הו המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון" (ישעיהו)

או: "מן ארם ינחני בלק                 מלך מואב מהררי-קדם.

לכה ארה לי יעקב                            ולכה זעׁמה ישראל.

מה אקֹב לא קַבֹּה אל                       ומה אזעֹם ולא זעם ה'".

                                                                        (במדבר, פרשת בלק)

 

מלים כאבני-גזית. איך אפשר לכתוב עליהן? אפשר רק ליפול תחתיהן! כאשר אני נבהלת מהן, כמאמר מורי שבזי: "לבי ורעיוני בחשק נבהלים" – אני רצה בחשק בהול אל הבדווים, אל ה"הוּהַ" של הרועים מן הקיבוץ (הייתי גם בקיבוץ) ואל ההורה המהורהרת של החלוצים שאותם אזכיר אחר כך.

בכל זאת מושכים השראה אפילו מחצץ של פסוקי תנ"ך.

כתבתי את הנאום כאשר ציווני ובעזרת השם איבדתי אותו – וכך נפטרתם מעונשו של נאום פתטי.

כתבתי רשימה חדשה, נגעתי בכמה נקודות ואני מקווה שהדברים יהיו לא רק בשמי, אלא גם בשם רבים מן ה"משוגעים למחול", שהמלה מקורות די משגעת אותם.

צריך לדבר על מעשינו ומשאלותינו, על דרך "אדברה וירווח לי". אמנם אין אנו רגילים ברווחות וברווחים, אך כדאי "לשפוך את הלב" לשם הפקת לקחים.

ידידי, יוזמי העיון הזה, הזמינו אותי למדור "כוריאוגרפיה". לו ידעו כמה אני מפחדת מהמלה המשונה הזאת – היו מרחמים עלי. אבל אין רחמים בדין. הרי עובדים כל השנה עם הגברת הקפדנית הזאת…        ננסה לראות כיצד אני מערימה עליה: קודם כל אני רצה לבקש עזרה מהבית, מאבי ואמי, עליהם השלום והברכה, מארץ הולדתי, הלוא היא ישראל החדשה, משפתי העברית, לשון-ילדותי ולשון-זקנותי. אבל אם אתם חושבים שהעזרה מגיעה מיד ובנדיבות – אינם אלא טועים.

קודם כל – מה זה ישראל החדשה? חידה עם המון תשבצים ופזלים. מי יודע מתי נפתור אותם. אינני מעיזה אפילו לדבר על זה. כולנו עושים כמיטב יכולתנו והשם ירחם. בוודאי ייצא מזה פעם משהו.

אנחנו רק מכינים את החומר והלבנים לכוריאוגרף הנכסף שיגדל על הזבל ואולי גם על מעט הפרחים שנוריש לו.

ובכל זאת, הרי גדלתי כאן. כולכם יודעים שאני תימנייה מוחלטת, אבל המחנכים שלי היו החלוצים האמיתיים שבאו לארץ-ישראל (פלשתינה) לפני הרבה שנים. כן, יש כבר הרבה שנים בצקלוני. כל החלוצים שלמדוני היו, יעני, אשכנזים, ביניהם נמצאו אולי שני ספרדים – ותימנים, בושה לספר, אף לא אחד. אז מה כבר יכול לצאת מזה?

בכל זאת, אינני מוותרת על המחנכים האשכנזים שלי. אני זוכרת אותם בהמיית לב, כיוון שנהניתי הרבה כאשר שתיתי ממעיינות-אירופה שלהם. ביניהם היו אנשי-סגולה, אזרחי-עולם נעלים וציוֹנים שרופים. קשה לי להסביר כיצד אני מעכלת את ההתלהבות הציונית והתרבות האירופית של המחנכים שלי מרוסיה, פולניה וגרמניה – עם הלהק הציוני של שבזי, של אבי ואמי ושאר תימנים מעולים ופשוטים, אבל זה ככה.

רק כאשר גדלתי ויצאתי לבקש את אחי פגשתי את התימנים שלי. אתם יודעים כבר שזאת היתה שמחה גדולה. בכל השירים של הדיוואן התימני תמצאו הרבה שמחות וניגונים "ושיר על נגינות" ורננות וששונות ושפע של יֹפי והדרה – לא רק הדר – אלא גם הדרה!

ואילו מקצבים! (מתוך שיר של שבזי)

 

תתחברה נפשר                  עם שוכבי מדבר

ועלה להר-קדשו                להם יהא גזבר

כל גוף אלי שורשו             יקום ויתחבר

יסעו במסעים                    יחדיו ביום אורה.

              . . . . . . . . . . . . . . . . . .

קומו עלו                            עם נסגלו

חן קבלו                             הקהלו

ציון תהו עולים

                             נפשי זכי                             הזדככי

יום תדרכי                          אור תמשכי

              עלי בראש דלים

דגלי מרובעים                    ואני בטוב שׁורה

אלוף מיודעים                   קומו נזמרה.

 

קצב, תנועה, תרבות, היסטוריה.

פשוט, לתפוס תוף וצַחַן ואפילו פסנתרין –

ולרקוד ולרקוד!

 

אמנם יש גם בכי על ייסורי הגלות ועל השכינה המייללת בלילות, אבל נמצאו פתרונות: הקבלה סיפקה "תיקונים", תיקוני גוף ונשמה וגם "תיקון חצות" שהיה מן הנושאים הראשונים בהם עסקנו. ברור שהוא עדיין לא מתוקן, נקווה לשוב אליו פעם כאשר נהיה מתוקנים יותר. הרי כל חיינו הם "תיקון" טלאים ופגמים…

אבל הפתרון הנפלא ביותר לצער השכינה היה החתונה. פשוט, מתחתנים עם האלוהית הזאת ומעטרים אותה בעטרת שמות ארציים מרנינים: איילת-חן, יונה, צביה, הדסה, רעיה, יפהפייה ואפילו איומה! שבזי המאוהב ממש מתרפק עליה: "איומתי תעורר הישנים", "איומתי תעורר אהבתי", "איומתי תעורר שיר נגינות" – אז מה הפלא שהתימנים כל כך אוהבים לרקד? ואנו עושים אלף מיני וריאציות, צעדים קטנים וגדולים וקפיצות ורקיעות. בישראל, שלא כמו בתימן, יש, ברוך השם, קצת מרחב מחיה ומצווה לפתח ולטפח את המחול לשמו ולא רק לצורכי טקסים של "חינה" וקידושין של חתן-כלה שכבודם מקובל עלינו. הצעד התימני הצנוע הסתפק בתימן בשטח צר שהותירו לו המוזמנים לשמחת החתונה שנערכה תמיד בבית. בישראל הוא פשוט מתמרד ומתפרע, רוצה לרקוד סתם, לשם שמחת-לבו שלו.

ואז, אל השמחה התמה-תמימה הזאת, אל ההתלהבות חסרת-הדעת מתפרצים לי לסטודיו הזמנים המודרניים והיהירים ומביאים אתם גברת מחוכמת המנפנפת באוויר בשוט-ברזל די מתוחכם: "סליחה, כל הכבוד לשבזי שלך – אבל חסר פה משהו"…            

כן, אני יודעת שחסר הדבר, שקשה לי עוד לקרוא בשמו.

מדי בוקר אני הולכת לסטודיו כמו ילדה טובה לחפש את החסר הזה שישמח גם את שבזי וגם את התנ"ך וגם את המדבר וגם את החלוצים שלי וגם… את הגברת כוריאוגרפיה. ומה אני מוצאת בסטודיו? רגליים וידיים וראשים וכתפיים ואגנים וחזות של נשים וחזות של גברים והמון אימפולסים, ונענועים וניעות ותנועות-תנועות כארבה לרוב. איפה מוצאים פה את הרגליים והידיים?

וכאן מתחילה פרשת-עינויים שבין הכוריאוגרף לכוריאוגרפיה ובין הכוריאוגרף לרקדנים: יום אחד עולות הזעקות עד לב השמים: מי צריך כל כך הרבה גופות? הרי אפילו גוף אחד הוא תזמורת שלמה שקשה להשתלט עליה! ויום אחד אַת רוצה המון-המון רקדנים, שימלאו את כל הבמה, שירווּ את כל הצימאונות ליופי, לקצב עתיק וחדש, לזמרה אדירה, קליידוסקופ של צורות, קולות וצבעים – איפה?  מי ייתן לך את כל אלה? היש בכוחך להתמודד עם כל אלה? וכשאת מתחילה כבר לארגן משהו, לדבר בעדינות עם הניעות והאימפולסים הרגישים, ולבקש על נפשך אצל הברכיים וכפות הרגליים, אלה "הפועלים השחורים" של המחול ירום הודו – קופצת לך פתאום מאיזה חור בהשכלה המרשעת הידועה עם הסרקזם הנוקב שלה: "יא-חמורה, לא ראית שאפשר לעשות את זה טוב יותר ויפה יותר ומתוחכם ומודרני ועממי ואמנותי"… את נופלת ומחננת קולך: ראיתי, ידעתי, תנו לי עוד טיפת-זמן… ואז נופל על ראשך הגרזן: לא! יש רק הזמן של האיגוד המקצועי!

ופתאום – בוקר אחד את באה ורואה את רקדנייך והנה כולם קדושים: מעטים, מעונים, מלוכדים, יפהפיים, שרויים באקסטזה כמו אבותיהם התימנים, העיראקים, המרוקאים, יהודים עתיקים וחזקים וכל איבריהם, מן הזרת שביד ועד הבוהן שברגל, נעים בהרמוניה נפלאה של תפילת "כל נדרי" – ואז באות התנועות שקצתן מצנעא וקצתן מן המדבר ורובן מן הסטודיו הישראלי והן עושות הכרה אחת עם השנייה ועולות ביחד ובנימוס על הבמה הישראלית החדשה – גם זה קורה ברגע של חסד, חסד האסוציאציות וחסד מטען שנאגר בעבודת יומיום תוך ניתוח, פירוק, הרכבה, הסתכלות, בחירה והשמטה.

כולנו עובדים כך – אבל הרקע שלנו שונה.

כאשר יקטן הפער בינינו, כאשר נראה כלנו את העושר הגלום בלשוננו, בנופנו העתיק והחדש, במורשת היהודית-האוניברסלית ובתרבות העדות הרבות בתוכנו שבה כלול גם המחול האתני – כאשר ניקח את החומר העצום הזה ונטחן אותו בריחיים של דינמיקה חדשה, לאור הנר של ידע, הבחנה וכושר-בנייה – רק אז יקום לנו מחול ישראלי אמיתי.

כה אמר ירמיהו הנביא: "קול ריחיים ואור נר"! (פרק כ"ה, פסוק י', י')

 

סגור לתגובות.