אנדרטאות – תהליך עבודה/ רותם תש"ח

 

כתב העת מחול עכשיו בעריכת רות אשל, גיליון 20,  יולי 2011, 6-8

מומלץ לעיין בגיליון המעוצב

 

אנדרטאות היא שיחה בין שלושה אנשים, שמתרחשת תוך כדי תנועה. השפה התנועתית בנויה כמעט כולה משלושה שזזים יחד – רצף של קונטקט, הרמות, סחיבות והסתדרויות בין שלושת המשתתפים. כל אחד מהשלושה מתקשר אחרת: רן בראון מספר על אכזבה מקשר אישי. אני עונה לו בעקיפין בשפה "מאמרית"-תיאורטית וכרמית בוריאן מגיבה ישירות לכאורה לווידוי האישי של רן בהערות סרקסטיות יומיומיות, שמצלצלות כאמירות מוכרות בהקשר של שיחות בין-אישיות בישראל.

רן: זה כל מה שנשאר מהקשר שלנו – הניסיון לצאת גיבורים, רק שאצלנו זה תמיד על חשבון אחרים, ולי אין כוח לשנות את הדינמיקה הזאת בינינו.

כרמית: טוב, כי אתה חתיכת פחדן. בטח היית ג'ובניק בצבא.

רותם: דמותם של כל אותם גיבורים ציוניים לא רק מכינה את הנוער אלי קרב, אלא גם מטילה צל מבזה ביותר על כל אותם אלה שהלכו כצאן לטבח. הפחדנים נספו. קולם נדם. מקומן היחיד של כל אותן נשמות רכרוכיות הוא בטקסי זיכרון, וגם זה בתנאי שקול המספידים יהיה קול גיבורים.

 תהליך העבודה

 השיחות בסטודיו כתהליך.

נקודת המוצא של העבודה היתה הניסיון להתעסק במושג "נשמה" בהקשר הישראלי. בשיח הפופולרי התפישה הרווחת רואה ב"נשמה" את הדבר הפרטי ביותר, האישי ביותר, שמנוהל בין אדם לבין עצמו. זהו הדבר שהכי פחות שייך לציבור, לחברה או למדינה, מקום שבו מנוסחים ונאגרים הרצונות הכמוסים, המאוויים, הפנטזיות הפרטיות, אושרו של הפרט וסבלו. העבודה התחילה מניסיון לדבר על ה"נשמה" במונחים של מישל פוקו – לא כאותו מקום מפלט פרטי וקדוש בין האדם לבין עצמו, אלא להיפך – כמה שמגביל את הגוף, כשוטר הפנימי, כמכשיר שלטוני, שמעוצב בעבור הפרט במידה רבה עוד לפני שהוא נולד, כמשהו שעוזר בשימור הכלל – החברה או הלאום. ככזאת, אותה נשמה תלויה תמיד בנקודה היסטורית ותרבותית מסוימת. העבודה בסטודיו התחילה מדיון עם הרקדנים שהתמקד במושג "נשמה ישראלית" – מה מאפיין אותה? אילו כוחות מעצבים אותה? אילו ערכים היא מקדמת? אילו אידיאולוגיות היא משמרת? באילו מקומות אפשר לראות בה את עקבות השפעתם של המנגנונים השלטוניים של מדינת הלאום הישראלית? שאלנו את עצמנו איך באינטראקציה עם האנשים הקרובים אלינו ביותר, הם ואנחנו "מתעלים" כל הזמן את המדינה. מהם המקומות שבהם אנחנו עצמנו משמשים "סוכנים" של המדינה בלי להיות מודעים לכך.

האתגר הכוריאוגרפי היה לתרגם את התכנים הללו למוצר בימתי תנועתי לשלושה אנשים. אף על פי שהמדיום האימפרוביזטורי שלנו בסטודיו היה למעשה שיחה ולא תנועה, עבר זמן עד שעלה הרעיון להעלות את השיחה עצמה לבמה ועד שהבנו, שאותה שיחה תכתיב גם את התנועה.

התחלנו מניסיון כושל לעשות העמדה תנועתית לשיר של הארי נילסון Everybody's talking at me. ניסינו להראות את האבסורדיות של התפישה הפופולרית של הנשמה שמוצגת בשיר, שלפיה הנשמה היא משהו אוטונומי, ששייך רק לאינדיווידואל עצמו – רק לרקדן עצמו, אבל הרגשנו שהתוצאה היתה פתוחה מדי לאינטרפרטציות ולכן היתה תפלה, והשיר נזנח.

חזרנו להתעסק עם טקסט. מהשיחות המקדימות הוצאנו כמה אמירות כלליות על הנשמה וחיפשנו דרך לעשות להן העמדה בימתית. עלה הדימוי של תוכנית בישול: כרמית תהיה מעין-שפית ורן – הבשר שהיא הולכת לבשל. במקום שכרמית תסביר איך להכין בשר, היא תשתמש באותן אמירות כדי להסביר לקהל מה זאת בדיוק נשמה. באותו זמן היא גם "תיכנס לרן לנשמה" על ידי הצקות פיסיות מהסוג שמאפיין הכנת בשר לבישול. בעזרת אותו דימוי ניסינו לבנות לכרמית ולרן קטע קונטקט ביניהם, אבל לא הצלחנו לעבוד גם עם הדימוי וגם עם הטקסטים בו-זמנית. לא ידענו גם איך אני אשתלב בכל העניין ולא היינו מרוצים מהפסיביות והאילמות של התפקיד שנתנו לרן בדימוי הזה, שהשאירו אותנו בתחושה ברורה שמשהו חסר.

בחזרות שבאו אחר כך הופיע דימוי חדש – נייצג שלושתנו יחד נשמה אחת, שמחולקת לאיד, לאגו ולסופר-אגו. מכיוון שאנחנו שלושה אנשים, כל אחד מאתנו יקבל אפיון משל עצמו. זה יאפשר ל"סופר-אגו" לדבר את משפטי-ההרצאה שניסחנו בהתחלה, ובה בעת לאזן את ה"הרצאתיות" עם טקסטים של "אגו" ופעולות או טקסטים של "איד". מכיוון שהנטייה הבימתית שלי בעבודות הקודמות שעשיתי היתה אותה "הרצאתיות", בחרתי לגלם את הסופר-אגו. בשביל להקל על תהליך החזרות השארנו את האמירות התיאוריות שלי בצד, מה שעזר לי גם ככוריאוגרף לראות את כרמית ורן מבחוץ. החלטנו שכרמית תגלם את האיד – היא תנסה כל הזמן להשתלט על האגו, שאותו יגלם רן. כרמית ורן בנו קטע תנועתי של קונטקט, שבו כרמית מפסלת ומהנדסת את רן פיסית לפי החשקים התנועתיים שלה. אותו קטע קונטקט היווה למעשה את השלד לכל ההופעה. ניסינו "לצקת" לתוך אותו קטע קונטקט טקסטים של איד וטקסטים של אגו: הבנו שרן צריך לתקשר עם העולם, אבל לתקשר על מה? כדי לדבר על "נפש ישראלית" היינו צריכים לשמוע נפש אחת כזאת מדברת, מתוודה על משהו. אחד הדברים שבעיני מאפיינים מערכות יחסים בין אישיות בארץ הן שיחות הנפש הבלתי פוסקות והאינטנסיביות בין חברים. התחלתי לכתוב לאגו – לרן –  טקסט כזה של וידוי, שיבוצע מאוד בכנות, שבו הוא ידבר על אכזבה עמוקה ממערכת יחסים כלשהי, ובאותו זמן כרמית – האיד – תנסה להפריע לתקשורת של האגו עם העולם, לווידוי שלו, עם משפטים שמבטאים צרכים של איד. למשל: "מה זה בא לי סטייק".

הקדשנו את החזרות בהמשך לאימפרוביזציות כאלה בין האגו לאיד. אחרי כמה חזרות הבנו, שמשהו באותן הפרעות והתערבויות של האיד היה יעיל מדי. הוא הפריע מדי, ובמקום שתצטבר סיטואציה בימתית ברורה, נשארנו עם סצינה מבלבלת וקשה מאוד היה לעקוב אחרי הטקסט של רן. רונית זיו, המנהלת האמנותית של הערב, התעקשה, בצדק, שאני אצטרף לרן ולכרמית ושנוסיף את הקול של הסופר-אגו. היא הציעה, שיהיה פינג-פונג טקסטואלי הרבה יותר אינטנסיבי בין שלושתנו. הניסיונות הראשונים נשמעו מאוד מוצלחים והרגשנו שמצאנו משהו, אם כי הפינג-פונג הטקסטואלי בהתחלה היה עדיין מסורבל וקשה למעקב. אני הצטרפתי לקונטקט בין כרמית ורן וכך נעשינו שלישייה שזזה יחדיו, אבל היינו מרוצים רק מהטקסט של רן. האמירות הכלליות שלי היו ארוכות ונשמעו מאולצות, ואלה של כרמית לא תרמו משהו מעניין לסיטואציה הבימתית. כדי להתקדם עם הטקסט ויתרנו זמנית על הטקסט של האיד – של כרמית והתרכזנו בשכתוב הטקסט שלי שוב ושוב, כך שיישמע כמו תגובה תיאורטית לטקסט האישי של רן, כדי שייווצר קשר לוגי בין הטקסטים ויהיה יותר קל לעקוב אחרי המעברים מסגנון לסגנון. זה דרש הרבה מאוד עבודת שכתוב גם בין חזרה לחזרה, וגם בתוך הסטודיו, שם עיקר העבודה היה התאמה בין טקסט לתנועה ומציאת רצף מוסיקלי. לאט לאט התגבשה התאמה מעניינת בין הטקסט לתנועה, אבל התוצר הבימתי היה כבד, השפה "המאמרית" עדיין נשמעה מאולצת וכבדה והקול של כרמית היה מאוד חסר. היה צורך למצוא אותו. חזרנו לאותן שיחות סביב שאלות, שהעליתי לדיון מול הרקדנים – מה בשבילנו מאפיין, ובעיקר מטריד, ב"התנהגות ישראלית"? מה לדעתנו מייחד את המרחב הזה שנקרא ישראל, איך אנשים בישראל מתייחסים זה לזה ולמה זה ככה? עיקר השיחה חזר שוב ושוב לשתי נקודות. הנקודה הראשונה היתה הניסיון להבין את מערכות היחסים המאוד קרובות, שבעיני מאפיינות במידה מסוימת קשרים בין-אישיים בארץ – המשפחה, החברים ואנשים קרובים למעשה "מנהלים לנו את החיים" ואנחנו בתורנו משתתפים ב"לנהל להם את החיים" – יש מין שותפות בשאלות הכי פרטיות, בנשמה – מה צריך, מה מותר, מה רצוי ומה אסור. החברים והמשפחה אומרים לנו לעתים קרובות, בטון כמעט מצווה, איך נכון לחיות – עם מי רצוי להיכנס למערכת יחסים, עם מי אסור לשכב, מתי ואיך צריך להיכנס להריון, על מה מותר להוציא כסף, מה נחשב בזבוז, כמה צריך לעבוד, כמה מותר לנוח, כמה מותר לשתות, כמה מותר לעשן וכו'.

הנקודה השנייה, שמאוד העסיקה אותי ועליה התווכחנו הרבה, היתה הניסיון להבין למה יש תרבות לגלוג כל כך נוכחת באקט השיחה הישראלית – הביטול, הסרקזם, ההעלבות והירידות ההדדיות, שאותם ראיתי כמשהו שמאפיין במיוחד תרבות שיחה ישראלית ושאותם ניסיתי להבין – למה התפתחה כאן תרבות שיחה כזאת? האם זה קשור לקיבוץ הגלויות, לחשדנות ולחיכוכים הבין-תרבותיים שמהם הורכבה החברה הישראלית? האם זה קשור בניסיון של החינוך הישראלי-הציוני לייצר גיבורים לוחמים, וההעלבות הן מעין מכשיר שדואג שהישראלי יעשה הכל כדי להימנע מלהיתפש כפחדן? האם זה בכלל משהו שהוא לאו דווקא ישראלי ושמאפיין באיזשהו אופן תרבות ים-תיכונית?

בעקבות אותן שיחות בסטודיו עם כרמית ורן, שבמקרים רבים היו לוויכוחים, החלטתי לזנוח את רעיון החלוקה הפרוידיאנית לאיד, אגו וסופר-אגו ובמקום זה לביים שיחה בין שלושה חברים ישראלים, שתייצג משהו מתרבות הלגלוג האופיינית לנו. התוצאה היא שיחה בין שלושה חברים ישראלים, ששניים מהם – כרמית ואני, מנצלים את פגיעותו של השלישי – רן, כדי להשתעשע על חשבונו ברובד הגלוי וברובד היותר עמוק כדי למשטר אותו לערכים ישראליים-ציוניים כמו אומץ וגבורה (מתוך עמדה ביקורתית על משטור מסוג זה). עמוד השדרה של השיחה נשאר התפקיד של רן, שייצג את המתוודה, זה שבשיחת נפש עם חבריו מדווח על קשיים עם דמות משמעותית בחייו. הוא מדבר על אכזבה מקשר מכונן, שהיה פעם אחד המוצלחים והחשובים בחייו ושלימים נהפך למקור לתסכול. הטקסט שלי נשאר פסאודו-פילוסופי, אבל אם קודם הוא היה הקול המרוחק והתיאורטי של הסופר-אגו, עכשיו הוא הפך להיות יותר מרושע – קולו של חבר, שבמקום לגלות אמפטיה לווידוי של ידידו מנצל את הסיטואציה כדי להוכיח עליונות אינטלקטואלית. הטקסט של כרמית הפך לתגובות מלגלגות לווידוי של רן. הדברים שלה לועגים לרן בגלוי, וגם ממחישים בעקיפין את הטקסט היותר תיאורטי שלי. באמצעות אמירות מלגלגות כמו "כי אתה חתיכת פחדן, בטח היית ג'ובניק בצבא", כרמית מצליחה להעביר את מה שאני אומר בשפה תיאורטית: "שיחות הנפש בין החברים זה בדיוק השלטון. הוא כבר מזמן לא מפקח מלמעלה, אלא בנוי לתוך כל אחד מאתנו". במקום שהצבא ישכנע את האזרח להיות לוחם קרבי, החברים הקרובים יכולים להיות הרבה יותר אפקטיביים ולעשות את עבודת הגיוס בעזרת אמירות סמויות, ששזורות בשיחה היומיומית.

הבנייה של הקונטקט התחילה מהקטע הקצר שכרמית ורן יצרו בתחילת התהליך. הם אלתרו לפי התפקידים של האיד והאגו, וחשבתי שיהיה נכון שכרמית תנסה כל הזמן לטפס על רן ולהנדס אותו – ככוח שמכתיב את רצונותיו לכוח אחר ובה בעת מעצב אותו צורנית. צפיתי בשלב הזה מבחוץ ובחרתי להשאיר את המהלכים שנראו לי מתאימים לדימוי הזה. כשהגיע תורי להצטרף, המשימה היתה קשה יותר. הרגשתי צורך לראות מבחוץ את העבודה ולחשוב מה עושים הלאה, לפי הטקסט. כרמית ורן, מצדם, רצו להמשיך את הקונטקט מתוך השפה התנועתית שכבר נוצרה. בסופו של דבר כרמית ורן שכנעו אותי שיהיה הרבה יותר יעיל לעבוד באופן שהם הציעו.

בהתחלה האתגר היה להוסיף אדם שלישי לדואט, לאחר שהצורות כבר היו ברורות, הפוזיציות והתנועות היו ידועות מראש. במצב הזה הן גם מכתיבות את האופציות וגם מגבילות אותן. ניסינו למצוא מעברים מעניינים בין תמונה לתמונה ולהתקדם כשלישייה (אותה נשמה מפורקת לשלושה חלקים, שכולם מתקדמים יחד, אבל בה בעת נחשפים המאבקים הפנימיים בין שלושתם והפשרות ביניהם). כשמצאנו את התנועה קיבענו אותה, גם מבחינה צורנית וגם מבחינת מוסיקלית. המוסיקליות התבססה באופן מוחלט על הזרימה של הטקסט, על העברת הלוגיקה של הטקסט ועל מציאת מקומות שבהם דרושות אתנחתות.
משם נותר לנו רק ללטש את השיחה התנועתית ולשים אותה על הבמה…

 

ההיבט של כרמית בוראין

לתהליך זה הגעתי מיד לאחר פרויקט קודם שעליו עבדתי עם רותם: קורפורפוליס. שם החיפוש הפיסי והטקסטואלי היה מאוד ברור לשנינו, והעולם התנועתי נוצר במהירות גבוהה למדי, מתוך היגיון ועם קשר לטקסט. לעומת זאת, באנדרטאות התהליך היה הרבה יותר מורכב. היינו זקוקים להרבה זמן עד שהבנו מהו הכיוון הברור של העבודה.

הוויכוחים על התוכן של העבודה היו מרובים. הביקורת על "ההתנהגות הישראלית" ותרבות הלגלוג לערכים ישראליים ציוניים היו קשים לי לפעמים, כי לא הסכמתי עם הביקורת. בתור בת קיבוץ, שגדלה על ערכי השומר הצעיר, הרגשתי מאוד חלק מהתרבות שהביקורת מופנית כלפיה. לא פעם הרגשות היו מעורבים. הרגשתי שהביקורת שאנחנו משמיעים מופנית בראש ובראשונה למקום שממנו באתי.

עבר זמן עד שמצאנו את השפה התנועתית של שלושתנו יחד, שאותה כיניתי "פילובולוס אינטלקטואלי". במסגרתה אנחנו נשארים מחוברים כמעט לאורך כל העבודה, מתוך התנהלות כמעט יומיומית, שבה מופיעות מפעם לפעם תנועות לולייניות. העבודה על החומר התנועתי מאוד מאתגרת, בשל העובדה שאנחנו תלויים כמעט באופן מוחלט אחד בשני. חשיבות התיאום בין שלושתנו והתזמון הייתה קריטית להצלחה.

התפקיד הפיסי התנועתי שלי בעבודה הלך והתבהר. דהיינו, אני מפעילה את רן תוך כדי מניפולציות, כדי להגיע לתנוחות נהנתניות. לעומת זאת, החיבור הטקסטואלי שלי לעבודה נשאר מעורפל. לאחר שרותם ורן מצאו את קולם ותפקידם, אני נשארתי עדיין ללא טקסט ומכאן גם ללא דמות ברורה.

כאשר הועלה הרעיון שתפקידי יהיה לסנן תגובות מלגלגות, התנגדתי. לא רציתי להיות בתפקיד הרעה, הבוטה והוולגרית. אבל כאשר הבנתי שהעניין בא לי די בטבעיות והצלחנו למצוא הומור בתגובות שלי, קיבלתי על עצמי את המשימה.

כרקדנית וכמתעמלת לשעבר, אני מגיעה מהעולם הפיסי, התנועתי. אני נוטה לחפש מייד דרך הגוף. הדיונים האינטלקטואליים עם רותם ורן והחיפוש המדוקדק אחר הטקסט הנכון ואחר החיבור המדויק לתנועה הביאו אותי לעבודה מסוג אחר, חדש לי.

ההיבט של רן בראון

אנדרטאות היא עבודה שעוסקת בנושאים שמשתקפים בתוכן, בצורה וגם – ועל כך אני יכול להעיד – בתהליך היצירה. נקודת המוצא ליצירה נעוצה בעמדה אנטי קרטזיאנית, המתנגדת להפרדה הקוטבית בין גוף לנפש ומממשת התנגדות זו הלכה למעשה. ברוח זו, תהליך היצירה הפך את הסטודיו למעבדה למחקר פיסי-תנועתי בד בבד עם מחקר אישי, היסטורי, גניאולוגי.

הפרקטיקה כללה בראש ובראשונה פולמוס המבקש לרדת לשורש ההוויה הישראלית. ברוח הפילוסוף החביב על רותם, הלוא הוא מישל פוקו, מושא המחקר שלנו היה נקודת המבט שלנו בכבודה ובעצמה: מה נמצא בבסיס ההשקפות שלנו? כדי לחלץ את הבירור שלנו מן התיאורטי והכללי, ביקשנו לבחון את הפוליטי באמצעות האישי; איזה קשר יש לזיכרון השואה בנרטיב המשפחתי האישי שלנו בעיצוב הזהות הזאת? איזו השפעה יש לעבר הצבאי של האבות שלנו על עיצובה (אבא שלי, כמו אבא של רותם, היה קצין בקבע שנים ארוכות)? ומה בדבר הזהות המינית שלנו? מה משקלה בעיצוב ההשקפות שלנו? כך מצאו עצמם בערבוביה העבר הקיבוצי של כרמית, הניסיון שלי כמדריך במוזיאון הפלמ"ח והשהות הארוכה של רותם בחו"ל. כל אלה שימוש תשתית לדיון בקווים המאפיינים את הזהות הישראלית, מתוך בירור המושגים נפש, זהות, לאום והתחקות אחר מאמציה של המדינה להסדיר דיון כזה ולשמר אותו.

כאילו אין די קושי בתרגום פיסי של דיון כזה, רותם ביקש מאתנו גם לדבר. אני מודה שהבקשה הזאת עוררה בי לא מעט תהיות רפלקסיביות בדבר מהותם של "משחק" או "מחול" (ובהיבט האישי-מעשי: איך זה שאני מדבר פתאום על הבמה? האם לא נדרשת כאן "טכניקה" כמו זו שיגעתי לרכוש במחול?). נדמה לי שמה שהקל עלי מאוד הוא ההקפדה על כך שבדיאלוג, כמו בתנועה, נשארנו נאמנים למי שאנחנו, ללא אילוצים חיצוניים של "סגנון" או מסורת משחקית (או מחולית). היינו, בפשטות (אם היא בכלל אפשרית), רותם, כרמית ורן. את הדינמיקה שנוצרה בסטודיו גייסנו לתוך היצירה וניסינו לשמור על אותה "אותנטיות" המגולמת בשלילת פתרונות "חיצוניים" שלא נבעו מתוך ההתרחשות והדיאלוג עצמם. בסתירה מוחלטת לכך, חלק עיקרי מן העבודה הוא ביצוע מהלך תנועתי (ריקוד?) לצלילי "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג.

נדמה לי שיש בתיאור האחרון כדי לחשוף, ולו במעט, את המורכבות מלאת הסתירות שכרוכה בעבודה כזאת. יצירה במרחב כזה היא במידה רבה יצירה בתנאים של חוסר ודאות (ואולי כל יצירה היא כזאת), אבל לא ללא תכלית ברורה. אף שנדמה היה לעתים שרותם הוא פוסט-ציוני המלא טענות כרימון כלפי ישראל והדרים בה, בחזרות הלך והתחוור לנו שהדברים נעשים דווקא מתוך אהבה גדולה. אולי אפילו מתוך הזדהות עם עמדתו של אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר: "דווקא כאשר התותחים יורים, חשוב הוא שנדע עבור מה אנו נלחמים. דווקא כאשר התותחים יורים, חיוני שנהיה משוכנעים כי אנו נלחמים עבור מטרה נעלה של קוממיות לאומית, צדק חברתי וחירות אישית. דווקא כאשר התותחים רועמים, נעשה הכל כדי להבטיח שמחננו יהיה נקי, כי פעולותינו תהיינה טהורות וכי שאיפתנו תהיה חברה ראויה וצודקת" ("כשהתותחים יורים, למוזות אסור לשתוק". ידיעות אחרונות, 27 באוקטובר 2000).

סגור לתגובות.