ראיון עם נדיה טימופייבה / שרון טוראל

 העת מחול עכשיו בעריכת רות אשל, גיליון 19, ינואר 2011, עמ' 17-19

מומלץ לעיין בגיליון המעוצב

רקע

נדיה טימופייבה (Timofeyeva) היא המנהלת האמנותית של להקת בלט ירושלים ובית הספר שבצדה. היא עלתה ארצה עם אמה וסבתה ב-1991, וכבר ב-1992 זכתה במקום הראשון בתחרות מיה ארבטובה לבלט קלאסי. אמה, נינה, היתה פרימה-בלרינה בבולשוי והחזיקה בתואר אמנית העם של רוסיה. בישראל, נינה לימדה באקדמיה למוסיקה ולמחול על שם רובין בירושלים וב-2004 הקימה את בית הספר לבלט "נינה" ברחוב בלפור בבירה. ב-2006 פרשה נינה מהתחום ומאז מנהלת את בית הספר, שעבר לאיצטדיון טדי, בתה נדיה. ב-2007 קיבל בית הספר הכרה ממשרד התרבות וב-2008 קיבל גם מימון מעיריית ירושלים.

 איך אמא התחילה לרקוד?

"סבתי היתה מורה לפסנתר באקדמיה וגנובה לבלט בסנט פטרבורג. בתקופת מלחמת העולם השנייה לא היה אוכל, ומישהו העלה את הרעיון לתת לאמא שלי קצת לרקוד ולהופיע, כדי שתקבל פרוסת לחם בתמורה. היו לה כמובן כל הנתונים והכישרון המתאים, וכך היא החלה לרקוד בבלט קירוב, עד שקיבלה הזמנה להיות פרימה-בלרינה בבולשוי".

ואת, האם היתה לך בחירה בדרכך?

 "לא. לא היתה לי בחירה. מגיל שנה ראיתי את כל הופעותיה של אמי, נולדתי בבולשוי, לא חשבתי שיש משהו אחר בחיים".

את למדת בבית הספר שליד הבולשוי. מדוע אמא התאכזבה כשקיבלו אותך לתיאטרון הקרמלין?

"בסוף כל שנה מגיעים כוריאוגרפים מכל הלהקות, לבחור רקדנים ללהקתם. בסוף אותה שנה לא הגיע אף אחד מהבולשוי, כי הכוריאוגרף יורי גרגורוביץ' (Gregorovich) היה עסוק בבניית להקה נוספת, לתכלית שונה: הופעות בחו"ל ונסיעות חוזרות ונשנות מחוץ לרוסיה. לא רציתי לנדוד, ונוסף על כך, חיים מסוג זה קשים לרקדנית בתחילת דרכה. רציתי להיות בלהקה כמו הבולשוי, שהיא כמו בית; יש שיעורים, יש יציבות, רוקדים באולם התיאטרון של הלהקה. זה מה שרצינו אמא ואני.

 "להקה נוספת שנפתחה באותה שנה היתה תיאטרון הקרמלין. זהו תיאטרון גדול, המכיל 6,000 מקומות ישיבה. הם הזמינו אותי להיות פרימה-בלרינה. בשנה שרקדתי שם קיבלתי תפקידים ראשיים. אבל את אמא זה איכזב, מפני שהיא רצתה שאלך בדרכה. היא רצתה שאני אתפוס את מקומה. זה החזון שעליו גדלתי".

מה היה התפקיד הראשון שביצעת?

 "התחלתי את הקריירה שלי מהתפקיד האחרון שבנו במיוחד לאמי – ליידי מקבת. את המוסיקה לריקוד כתב קיריל מולצ'אנוב (Molchanov), שהיה בעלה של אמי, והוא מת שבע דקות לפני תחילת המופע. אמי נאלצה לרקוד את התפקיד שלה, כי האמינה שזה מה שהיה רוצה קיריל, למרות הקושי והמשבר. כשפרשה מהריקוד היא כבר היתה מבוגרת למדי. תיאטרון הקרמלין קנה את ליידי מקבת מהבולשוי. ולדימיר ואסילייב (Vasiliev), הכוריאוגרף, בא לעבוד אתנו, והתפקיד הראשון שאתו עליתי על במה היה ליידי מקבת".

מדוע הגעתן ארצה?

 "בסוף השנה קיבלה אמא הזמנה מהאקדמיה למוסיקה ולמחול, לבוא וללמד. פעמיים לפני כן היא נסעה להעביר קורסי קיץ באקדמיה. בהתחלה חשבה אמא שזה יהיה רק לשנה, אבל היא נשארה שם 12 שנה. גם אני לימדתי שם עם אמא. כשהיא הגיעה לגיל פנסיה פיטרו אותה. כך החלטנו להקים את בית הספר".

איך הקמתן את בית הספר. איך התחלתן ליצור יש מאין?

 "השנתיים הראשונות היו מאוד קשות. זאת היתה ממש הישרדות. אילתרנו תיאטרון קטן בתוך הסטודיו, עם תאורה ותפאורה וכל מה שצריך, ומדי שבת בערב היינו עורכות מופעים. אני רקדתי, אמא רקדה, כך גם התחילה הלהקה. נתנו במה לתלמידים".

למה עזבתן את בית הספר "נינה" ברחוב בלפור?

"לפני שהאקדמיה למוסיקה ולמחול עברה לגבעת רם, היא היתה בבית הלל שברחוב בלפור. שם לימדנו כשהגענו לארץ. כשעברה האקדמיה לגבעת רם, נשארנו באותו סטודיו, שם פתחנו את בית הספר לבלט 'נינה'. מאוחר יותר קנו את הבניין והחליטו להרוס אותו, וכך עברנו לטדי. בינתיים אמא פרשה. נמאס לה להיאבק. זה היה מאבק של 14 שנה".

את לא חשה החמצה שלא מימשת את עצמך כרקדנית?

 "כן. אני מאוד אוהבת לרקוד ובעצם לא רקדתי כמו שרציתי. אני תוצר של הבולשוי, אבל יש לי עוד הרבה מה ללמוד. הייתי עושה הכל כדי שהחזון של אמא ייהפך למציאות. בתחילת דרכי בארץ, ולרי פאנוב (Panov) הזמין אותי לרקוד בלהקה שלו ונתן לי אפשרות להמשיך ולנהל את בית הספר, ועל כך אני מודה לו. אבל עבדתי מאוד קשה והייתי בעומס נוראי ונפצעתי, כי לא שמרתי על עצמי כמו שצריך. לא התחממתי טוב לפני עבודה וקרעתי את גיד אכילס. עברתי שלושה ניתוחים מאז".

מרינה, המנהלת הכללית של הלהקה, מצטרפת אלינו ומספרת שלפני שנה רקדה נדיה אדג'יו לסימפוניה החמישית של מהלר, ומאז היא מחכה שנדיה תחזור לבמה. לדבריה, יש בה איזו עוצמה פנימית ורגישות מאופקת יוצאת דופן, שמוקרנת מבפנים.

מה  הם  הפרויקטים שבהם את מתעסקת בימים אלה.

 "יש הרבה פרויקטים במקביל ולכן אני עובדת כל יום עד הלילה. הפרויקט הראשון שעליו אספר הועלה לאחרונה בחיפה. זוהי הופעה בשני חלקים. הראשון הוא קלאסי, מסולו ועד שישייה. החלק הזה מראה היטב את הפוטנציאל של הרקדנים. הוא מתפתח. החלק השני הוא יותר עכשווי".

איך מתמודדים הרקדנים עם החלק הראשון? עם קלאסיקות ישנות, אולי מיושנות אפילו, של מריוס פטיפה למשל?

 "הייתי מאוד רוצה להרחיב את הרפרטואר שלנו לעוד ריקודים ניאו-קלאסיים ומודרניים, כמו שהיה בחלק השני של המופע. הבעיה היא שהתקציב שלנו דל וקבלת זכויות על כוריאוגרפיות של יוצרים עכשוויים עולה הרבה מאוד כסף (רק 70 שנה אחרי מותו של כוריאוגרף או מלחין, אין כבר צורך לקנות זכויות). לילדים אני בונה כוריאוגרפיות ואילו לגדולים יותר אני משחזרת קטעים פחות מוכרים מהרפרטואר העולמי".

האם תוכלי לתת דוגמה?

 "יש שני כוריאוגרפים יהודים שהיו מאוד מוכרים ברוסיה בתקופה הסובייטית, ומשום מה כאן בארץ הם לא מאוד מוכרים. השנה אנחנו נותנים חשיפה לשניהם. מדובר בליאוניד יעקובסון (Yakobson), שהקים תיאטרון משלו, יצא מהקלאסיקה השמרנית ועשה דברים יוצאי דופן. אני משחזרת פה-דה-קאטר (pas de quatres ריקוד ברביעייה) שלו, שזו ממש פנינה. כולם מכירים את הפה-דה-קאטר של טגליוני. לדעתי בזה של יעקובסון יש זווית חדשה. הכוריאוגרף היהודי השני הוא אסף מסרר (Messerer), דודה של מיה פליצסקיה (Plisetskaya)".

מדוע לדעתך קשה להציג בישראל יצירות קלאסיות?

 "ברוסיה מופע כולל תפאורה מתאימה, תיאטרון ענק, המון רקדנים, תזמורת חיה. כאן לוקחים רק חלק קטן, בלי כל האלמנטים מסביב, ובשביל זה צריך איכות גבוהה מאוד של ריקוד. בתנאים הללו זה נראה לא מרשים, אפילו נראה מיושן. חשוב לרקוד את הקלאסי כמו שהוא, כי זה מאוד מחזק את הרקדנים, אבל חשוב גם שהחומרים יהיו מעניינים לקהל".

האם את מביאה כוריאוגרפים כדי ליצור רפרטואר ללהקה שלך?

 "מה שאני הכי רוצה לרקדנים שלי, זה שיהיה להם רפרטואר משלהם. אז הזמנו את יואן טוג'ארו (Tojaro), כוריאוגרף ניאו-קלאסי מרומניה, והוא בנה לנו כוריאוגרפיה למוסיקה של בנימין יוספוב (Yosepov) – קונצ'רטו לצ'לו ולתזמורת. זה היה החלק השני של המופע שעליו סיפרתי, שנקרא מאוויים ומאבקים. הוא היה מאוד גמיש וסבלני בעבודה אתנו".

למה הכוונה?

"להיות רקדן בארץ זה מאוד קשה. כולם עובדים בכמה עבודות כדי להתפרנס ואז מגיעים לחזרות ולפעמים פשוט אין כוח. הם עובדים מכל הלב, אבל לפעמים כמה אפשר? לעתים קבענו חזרות בשבע בבוקר בשבת, לפעמים עבדנו עד 12 בלילה. יש פער מאוד גדול בין הרצון למציאות".

כמה רקדנים יש בלהקה?

 "העיקריים הם 12. על הבמה יש 15. יש ביניהם סטודנטים לפסיכולוגיה, לביוטכנולוגיה, לכימיה…"

על אילו עוד פרויקטים את עובדת כרגע?

 "פרויקט נוסף, שייצא בדצמבר, הוא סדנה לכוריאוגרפים צעירים. אני נותנת את הרקדנים שלי, וכל כוריאוגרף צעיר שרוצה לבנות כוריאוגרפיה בא לעבוד אתם. בדצמבר היתה ההופעה. הגיע כוריאוגרף מהלהקה של פאנוב, הגיעו כמה שרקדו אצלי, הגיע מנהל בית ספר לבלט באשקלון וגם תלמידות שלי שלומדות באקדמיה בנו כוריאוגרפיות. הייתי רוצה בעתיד להפוך את זה לפסטיבל או תחרות, כי לדעתי יש בעולם בעיה עם כוריאוגרפים ניאו-קלאסיים. יש כמה גדולים וטובים, אבל חוץ מהם קשה למצוא".

איך את משתלבת בקהילה הירושלמית? האם ישנם פרויקטים שקשורים ישירות לקהילה שבה את מתגוררת?

 "יש קהל רחב של נשים דתיות שבאות לרקוד אצלי, חלקן אפילו עם ילדים. אני מודעת לעובדה שזה דורש מהן הרבה מאוד מאמצים. אלה שמגיעות, כנראה בני ביתן קיבלו את הבחירה שלהן. אני מתכוונת להעלות אתן מופע לנשים בלבד, בלבוש צנוע כמובן".

את מי עוד את מלמדת?

 "כל מי שרוצה לרקוד. גם מבוגרים וגם ילדים מגיל ארבע וחצי. גם ילדים כאלה צעירים יודעים שבאים לעבוד. המשימה הראשונה שלי היא לחזק אותם. אני לא משחקת אתם. לשם כך יש מקומות רבים אחרים. בשנה הראשונה יש להם תרגול רב על הרצפה: חיזוק בטן, שפגט, מתיחות. כך אני מכינה את הגוף הצעיר לפעילות פיסית מאומצת שתבוא אחר כך. הם יודעים שהדרישה שלי היא, שכשבאים עובדים. מי שאין לו מצב רוח יכול לנוח בצד, אבל כשהוא מצטרף, הוא עובד. כשאני רואה שהם עומדים היטב על הרגליים וגם המותן חזק, אפשר להביא מורה מודרני שיעבוד על גו משוחרר יותר. דרך אגב, אני גם מביאה להם מורה להתעמלות אמנותית, כי הדרישה הכללית היום בעולם היא שהרגל תגיע אל מאחורי האוזניים, וגם מורה לפיתוח קול, כדי לשיר ולעבוד על הנשימה. הם עובדים המון שעות".

 מצפייה בתלמידים הצעירים של נדיה ניכר כי העבודה אכן יסודית ומדויקת. מרגש לראות ילדים כל כך צעירים עובדים ברצינות, מתקנים שוב ושוב את אותו תרגיל, באים לפני השיעור להתחמם, אוהבים את מורתם עד אין קץ וטוענים שהאווירה בחוג היא כמו משפחה.

מה לגבי בנים?

 "יש בנים, אבל לא הרבה. בכל מקום קשה יותר עם בנים. זה לא כל כך פופולרי או לא מספיק רציני להיות רקדן. מי שיש לו מספיק כוח רצון ללכת נגד הזרם, מגיע. הטובים באמת עוברים למודרני או עוזבים לחו"ל, כי משם יותר קל להתברג ללהקה טובה. גם שכר רקדן זה שכר נמוך. איזה גבר יבחר בזה מראש?"

איזו אווירה יש בשיעור?

 "אווירה של עבודה. אני לא יודעת מי מהם יהיה רקדן, אבל חשוב לי שהם יהיו בני אדם טובים. אני מנסה לשמור על אווירה טובה, שהתחרות תהיה בריאה. יותר חשוב שתהיה לנו מטרה קבוצתית. לכן אני נותנת סולו לכולם".

אז יש גם דברים טובים יותר ממה שהיה ברוסיה…

 "הכי טוב, אם היתה איכות כמו ברוסיה ואווירה כמו כאן. כאן, אני מתקנת את תלמידי על ידי הסברים ומחכה שתהיה הפנמה. כך התהליך ארוך יותר וההתקדמות בדרך הזאת צורכת יותר זמן. הרי בבלט קלאסי הכל בנוי על הקניית הרגלים".

שיטת הלימוד היא שיטת וגנובה טהורה?

 "לא באופן נקי לגמרי. בבית הספר שבו למדתי, למדנו בשיטת וגנובה. חסרה היתה לי איכות כפות הרגליים, חינוך של כפות הרגליים. את זה למדתי מפאנוב, ואת זה אני מצרפת לשיטה שבה אני מלמדת. אני מוסיפה לשיטת וגנובה משיטות אחרות, על פי מה שנראה לי חסר".

מה את חושבת על תופעת כוכב נולד ונולד לרקוד?

 "אני לא נגד מה שמביא אנשים אל האמנות. מובן שעדיפים דברים ברמה גבוהה, אבל כל עוד אנשים הולכים ללמוד לרקוד בעקבות זה, מה טוב. אני באופן אישי לא עוקבת ולא רואה, כי אין לי זמן לטלוויזיה. בלילה כשאני חוזרת מהעבודה, אני יושבת מול YouTube ורואה סרטי בלט".

 אילו להקות הן מקור ההשראה שלך?

 "יש הרבה; בוריס אייפמן (Eifman) מסנט פטרבורג, ז'אן קריסטוף מיו (Maillot) מלהקת מונטה קרלו וגם פורסיית (Forsythe), קיליאן (Kilian) ונאצ'ו (Nacho). בכל פעם שאני הולכת להופעה כזאת, אני לא יודעת למה לצפות. תמיד יש הפתעה וזה מאוד מסקרן. הם כוריאוגרפים גדולים. לכל הרקדנים שלהם יש בסיס קלאסי חזק מאוד והם הביאו את הקלאסי לדרך חדשה. יש במופעים שלהם שילוב של הקלאסי עם העכשווי, טכנולוגיה, וידיאו ארט, סיפורי אגדה שהפכו לעכשוויים. זהו החזון שלי. כדי להצליח צריך לשאוף גבוה. לשם אני שואפת".

הראיון נערך בתיאטרון ירושלים, 8.6.2010.

 שרון טוראל היא מאסטרנטית למחול באקדמיה למוסיקה ולמחול על שם רובין, ירושלים. בעלת תואר שני מהאוניברסיטה העברית בחקר סכסוכים. מרצה בתחום תולדות המחול במסגרת השתלמויות ללימודי תעודה וכותבת ביקורות מחול. רקדנית ומורה למחול מזרחי.  sharontr@gmail.com

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סגור לתגובות.