ראיון עם ואלרי פאנוב / מיכל רוזנצוייג

 

כתב העת מחול עכשיו בעריכת רות אשל, גיליון 19, ינואר 2011, עמ' 20-22

מומלץ לעיין בגיליון המעוצב

 

הרקדן והכוריאוגרף ואלרי פאנוב (לשעבר שולמן) היה אחד משלושת כוכבי הבלט הסובייטי שברחו למערב בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת. בעוד רודולף נורייב ומיכאיל ברישניקוב ערקו כשהיו בסיבוב הופעות, פאנוב ואשתו אז, הבלרינה גלינה, ניהלו מאבק מתוקשר וממושך, שבסופו התאפשר להם לעלות לישראל ב-1974.

פאנוב התגורר בירושלים, אבל המשיך ליצור ריקודים ללהקות המובילות בעולם והיה כוריאוגרף ראשי ומנהל אמנותי בבית האופרה בברלין, בבלט הבלגי המלכותי – אנטוורפן ובבית האופרה בון – גרמניה. בבון פגש את אשתו השנייה, אילנה אורלוב. ב-1998 הקים הזוג קבוצת בלט קלאסי ובית ספר להכשרת רקדנים באשדוד, שאותם ניהלו בד בבד עם עבודתם בחו"ל.

בתחילה ניסו בני הזוג פאנוב להקים להקה בראשון לציון, בעקבות הזמנה מראש העירייה לשעבר, מאיר ניצן. משנוכחו לדעת שהסיוע שקיוו לקבל מבושש לבוא, עברו לאשדוד ושם הם נמצאים עד היום. אילנה פאנוב שמה קץ לחייה בסוף 2009.

מלבד להקתו של פאנוב ולהקת הבלט הישראלי הפועלת בתל אביב, נעשה בשנות ה-80 ניסיון להקים להקת בלט בישראל. אדם ואילנה פסטרנק ייסדו אז את בלט חיפה, שנסגר לאחר שנים ספורות.

בראיון עם ואלרי פאנוב ניסיתי להאיר את הקשיים שעמם מתמודד אמן עולה ולהבין את תפישת עולמו האמנותית. הראיון נערך ב-20 במאי השנה באשדוד, בעת שפאנוב היה בחזרות לבלט היפהפייה הנמה.

 הקמת בית ספר ולהקת בלט בישראל. האם אתה מצפה שמבית הספר יצמחו רק רקדנים מבצעים או שיש לך תקווה שיבוא ממנו גם הכוריאוגרף הגדול הבא?

"שאלה קשה. ראי, כשרון הוא מתנה משמים, כמו כסף בכיס. אם יש – יש ואם אין – אין, כפי שכתב שלום עליכם. מי שחושב שאפשר ללמד מישהו להיות מוכשר, טועה. אתן לך דוגמה: אנחנו רוקדים את היפהפייה הנמה כשנה, לאורך העונה כולה. אחרי שאילנה (ילין-פאנוב ז"ל) מתה, אני לא תיפקדתי. הבסיס שלי הוא קלאסי, זה הכלי המרכזי שלי. בעיני אין כוריאוגרף רציני בלי הכשרה קלאסית. המושג מודרני לא מאוד נהיר לי. על הבסיס הזה אני מוצא צורות נוספות, כמו מרתה גרהאם או איזדורה דאנקן. היא רצתה לרקוד את הגוף בעירומו, להראות את הטבע והטבעי בגוף הרוקד. היא סימלה את תחילתה של דמוקרטיה באמנות, של שחרור. בהשכלה הקלאסית המסורתית אין דמוקרטיה, נוהגים לבדוק את הפיסיולוגיה של הילדים בגיל צעיר. אני לא עושה זאת. בנוגע לכוריאוגרף הבא, הפקתי ערב מיוחד לתלמידים הצעירים שלי, שרוצים ליצור כוריאוגרפיה. אני לא מחליט שום דבר, רק מעיר למי שמעוניין".

באיזה גיל אתה מתחיל ללמד בלט?

"מגיל 5. יש הבדל, היום ילדים גדלים מהר יותר".

האם אתה רואה הבדל בין הפיסיולוגיה של תלמידי מחול ברוסיה בזמנך לזו של תלמידים שאתה פוגש היום בישראל?

 "זה רק חינוך. למה מרצדס היא המכונית הטובה ביותר? מכיוון שמתחילת עידן המכונית מרצדס הצטיינה בייצור מכוניות, נבנתה מסורת, יש ממי ללמוד. קונקורנציה (תחרות). אותו דבר ברוסיה. לפני 300 שנה, לפני פטיפה, הסטנדרטים של הבלט הרוסי היו גבוהים מאוד".

 אני רוצה לחזור אתך לשנים הראשונות שלך בארץ. הגעת לכאן ב-1974, כאשר היה קשה ומסוכן מאוד לצאת את גבולות רוסיה. ספר לי כיצד זה קרה.

"האנשים המעטים שהצליחו לצאת את גבולות ברית המועצות באותן שנים היו צעירים משכילים, אשר החלו למרוד בשלטון המדכא של התקופה. החלה מהפכה אינטלקטואלית, משהו היה חייב להשתנות. אנשים כמו המוסיקאי מסטיסלב רוסטרופוביץ' והסופר אלכסנדר סולז'ניצין יצאו נגד השלטון. הממשלה לא היתה מוכנה לכך ואנשים נענשו על ידי הק-ג-ב, ולא רק במאסרים. ניסו להרעיל אותי ממש. זאת היתה מלחמה נגד אנשי הרוח מתנגדי המשטר".

מה עשית בהגיעך?

 "באותה תקופה כבר הייתי רקדן וכוריאוגרף ידוע באירופה כולה. לחזור לרוסיה לא איפשרו לי, אף על פי שברוסיה יש כבוד לכשרון. הזמינו אותי ליצור בלהקות בלט ברחבי העולם. כתבתי ספר ביוגרפי על התקופה ההיא ואני עתיד להפיק סרט על חיי, לרקוד את חירותי, בישראל ובעולם".

את הלהקה שלך הקמת באשדוד.

"אילנה, אשתי המנוחה, הקימה את הלהקה. היה לה חזון, להקים להקת מחול רצינית. אני אהבתי אותה ורציתי למלא את מבוקשה. מרגע שהחלטנו ביחד על הקמת הלהקה ובית הספר, הקרבנו הרבה מאוד בעבורם. עבדנו מהתחלה ללא תמיכה. בנינו ובנינו".

מה היתרונות ומה החסרונות של הקמת הלהקה באשדוד?

 "בכל מקום זה קשה, מרגע שמתערב הפן העסקי. באמנות יש קושי. לשמחתי, ב-12 השנים שהלהקה פועלת, יש לנו רק הצלחה. אנחנו מוכרים מופעים והקהל שלנו גדל. אילנה השתמשה בשמי ובמוניטין שלי. בשנים הראשונות הייתי עורך שיחות עם הקהל לאחר כל הופעה וזה עורר עניין. היא עשתה הכל למען בניית הלהקה. אחרי הקירוב, הבולשוי, האופרה של וינה ועוד, היו כאלה שאמרו, 'מי צריך את הפאנוב הזה?' כולם אומרים שהוא מפורסם, זה הכל".

אבל באשדוד יש מי שמגיע מהתרבות הרוסית, לא?

 "אמת, אבל זה לא תמיד בא לביטוי בתמיכה מגורמים פורמליים. עכשיו, עם ראש העיר יחיאל לסרי, מצאנו חיים וקיבלנו הכרה משמעותית. כשהגעתי לכאן ב-1974 הכנסתי 30 מיליון דולר דרך קרן טדי קולק, סכום ששימש להבאת עולים מברית המועצות לשעבר. לא כל עולה חדש מכניס כזה סכום של כסף (צוחק). כשאני חושב על כמה שהשקעתי – עדיף לשכוח. ועוד היינו צריכים לחזר על הפתחים בבקשה לתמיכה נוספת. עכשיו אנחנו חשים שמתרחש שינוי משמעותי".

בניסיון להגדיר מהו הסגנון הייחודי לך – עם אילו חומרים מוסיקליים אתה עובד?

 "אני עובד עם כל הסגנונות. ג'ז, קלאסי, מעניין אותי השילוב, יוצא ממנו משהו רענן, אנושי. אני יוצר מחולות אבסטרקטיים ורוצה להעלות אותם גם כאן, אבל אני מקבל את הרושם שהקהל לא מבין. עוד לא".

עד כמה אתה משתמש בהומור כשאתה מלמד כוריאוגרפיה?

 "אתה צוחק – משמע אתה יודע. אני משתמש בהומור כל הזמן. הדבר הראשון באמנות הוא יופי ואהבה. בגלל זה אני לא אוהב מחול מודרני, אף על פי שיש לי כבוד לכל כשרון. זה נוקשה מדי בשבילי, מכוער מדי".

הרקדנים שלך אומרים שאתה משתמש הרבה בזרועות. מדוע?

 "להשתמש בזרועות בכשרון, זאת התבונה הנעלה ביותר. בדרך כלל, לרקדנים אין ידיים. הראה לי בזרועותיך את הריקוד שלך ואומר לך איזה מין רקדן אתה. רק העלית של רקדני הבלט מצליחים להביע באמצעות הזרועות. אני מתכוון בעיקר לרקדנים רוסים כמו ניז'ינסקי (Nijinsky), פאבלובה (Pavlova), מקארובה (Makarova), פליסצקאיה (Plisetskaya), ואסילייב (Vasiliyev) – הטופ של הרקדנים, עם ידיים פנומנליות, מלאות הבעה, בכל קפיצה ובכל פירואט. את זה לא לומדים בבית הספר, רק בתיאטרון ורק רקדנים ראשיים".

מה יש בזרועות שכל כך חשוב?

 "הזרועות מרחיבות את אוצר המלים התנועתי והן מלאות ברגש ובהבעה. הזרועות מניפות אותי מעלה. אם אני כרקדן לא משתמש בהן כדי להתרומם, זה לא בלט. הרקדנים שלי לא פחות טובים מרקדנים בגרנד-אופרה. אני מלמד 'יחד עם ידיים'. זאת עבודה קשה".

 שאלתי את הרקדנים על הסגנון שלך והם הדגישו את הזרועות במפורש.

"כשאני עובד אתם הם אומרים לי: ואו, מר פאנוב, או ידיים או רגליים, לא הכל ביחד (צוחק). הרקדנים עובדים קשה, משתדלים ורוצים לקבל, לא כולם. אלה שיודעים להניע את הזרועות למדו אצלי הרבה שנים".

איך היית מאפיין את היחסים שלך עם הרקדנים?

 "אני לא נמצא בקשר הדוק עם הצעירים ביותר. הם מסתכלים עלי כמו על איזו בבושקה זקנה ומפורסמת (צוחק). עם הרקדנים זה משתנה. אני חושב שכל אחד מהם רוחש כבוד, אבל עם כל אחד יש תהליך שונה. חלקם חברים טובים, אנחנו ביחד הרבה שנים".

 איך הגיבה הלהקה אחרי מות אילנה?

 "אף אחד לא עבד חודשיים, עדיף לא לדבר על זה".

איך אתה זוכר את היצירות שלך?

 "אני פשוט זוכר. זה בדם שלי. אני זוכר שהופעתי בבתי אופרה גדולים באירופה וכל הכוריאוגרפים ישבו עם רשימות וסקיצות של הריקודים. אני הייתי עולה לבמה וזוכר כל פרט, וכולם היו מתלחשים מאחורי: 'איך הוא עושה את זה?' (צוחק). אם אתה לא מוכשר במקצוע שלך, עדיף שלא תעסוק בו. תחפש את הדבר שאתה מוכשר בשבילו. אני יוצר ריקוד שלם בחודש וחצי לכל היותר, אחר כך הרקדנים צריכים ללמוד כמה חודשים. זה מהשמים (צוחק). לכן כוריאוגרפיה היא אמנות נעלה. היא מכילה בתוכה גם פילוסופיה, גם אסתטיקה, גם תרבות. האישיות שלך נוצקת פנימה".

האם אתה תופש את העיסוק בכוריאוגרפיה כייעוד?

 "אני כוריאוגרף מגיל 7, נולדתי ככה. אני גם מצייר, בעיקר בשמן, לרוב פורטרטים. ההשכלה שלי כוללת גם מוסיקה, מגיל צעיר מאוד. אני פייטר (לוחם) חזק, פרטנר חזק. הייתי גם רקדן מודרני חזק, עבדתי עם מרתה גרהאם שנים רבות".

הושפעת ממנה ככוריאוגרף?

 "לא ממש. יותר ממי שעסק בחומרים קלאסיים כמו יירי קיליאן, מוריס בז'אר, ג'רום רובינס בסיפור הפרברים. אני רקדתי בברודוויי כמעט עשרים שנה, כמעט יומיום. אשתי הראשונה רקדה בברודוויי בהפקה גדולה מאוד. אני חושב על זה ובוכה. לפחות אני רואה את החלום שלה מתגשם".

מה אתה שואף להשיג בעתיד?

 "בעתיד הקרוב אני מקווה להביא את סינדרלה לקהל הרחב, רומיאו ויוליה בירושלים בהפקה משותפת ליהודים וערבים והמלך דויד – בלט ענק. להמשיך ולפתח את הלהקה ובית הספר. כעת ראש העיר החל לבנות בשבילנו מרכז בעיר. כואב לי שמה שאילנה בנתה בזיעה היא לא יכולה לראות עכשיו. אילנה אהבה אותי מאוד וחשבה שאני הכי טוב בעולם, והבחירה שלה בלהקת בלט בארץ נבעה מכך שהיתה ציונית גדולה. היא וכל משפחתה".

מיכל רוזנצוויג – ילידת הרצליה, 1980. בוגרת תנועת הנוער העובד והלומד, בית הספר למחול "הקבוצה ביפו" ובעלת תואר B.Ed בהוראת תיאטרון מחול מסמינר הקיבוצים. יוצרת הסולו "דינדוני" והטריו "Play-Mo-Beast" וכותבת במחול עכשיו.

 

 

סגור לתגובות.