לרקוד בקצב אחר / אורטל כהן

 

כתב עת מחול עכשיו בעריכת רות אשל, גיליון 19, ינואר 2011, עמ' 54-56

מומלץ לעיין בגיליון המעוצב

 

נסעתי להודו לחפש מהי משמעות הריקוד בשבילי, למצוא פירוש אישי למחול כבחורה מערבית, שגופה מכיר רק את שפת הבלט הקלאסי וששפת המחול ההודי שונה כל כך מעולם המושגים שלה. ביקשתי את הקשר בין שני העולמות.

המסע שלי החל כשראיתי לראשונה את מחול האודיסי, מהסגנונות העתיקים ביותר בהודו ואחד משמונת הסגנונות של המחול הקלאסי ההודי. כל סגנון מגיע מאזור אחר בהודו, לכל אחד מהם אמצעי ביטוי משלו והוא מלווה במוסיקה מקומית אופיינית לאזור, אבל הנושאים משותפים לכולם והם לקוחים מכתבי הקודש הדתיים. האודיסי, הבחנתי מיד, הוא היפה ביניהם. נשביתי בקסמם של רקדני האודיסי ובעיקר בקסם של הרקדניות. הרכות והיופי, התנוחות הדקורטיביות, תנועות הגוף העדינות בעיטורן היוצרות תבניות מרתקות בחלל, המוסיקה הנעימה והמלים שהתחברו אליה באופן כה שלם, תנועות הידיים המסוגננות והבעות הפנים המרגשות – כל אלה ריתקו אותי. השירה שליוותה את המופע היתה בסנסקריט, ובכל זאת הרגשתי שאני מבינה את השפה ונשאבת לתוך עולם דמיוני שבו האלים נלחמים ואוהבים.

מה שנראה על פניו כעניין פשוט – חיפוש אחר מורה – התגלה כמסע מתיש. נסעתי הלוך ושוב ברחבי הודו, בין מורים ומוסדות, התדפקתי על דלתות שונות והבנתי שהמושג מורה לריקוד אינו קיים. בהודו מחפשים אחר גורו, דמות רוחנית בעלת ידע­, והרוחניות היא לב האמנות. לא קשה להבחין שהאמנות התפתחה מתוך תשוקה רוחנית, שהיא הולכת יד ביד עם הדת עוד מתקופות עתיקות ושנושאי הסיפורים המתוארים בה לקוחים מהדת. בעוד הדת היא אמונה, הרוחניות היא חוויה שמימית והדחף לאמנות הוא יותר רוחני מאסתטי. הרקדן המתמסר לאל נהנה מהריקוד ומהמוסיקה, עובר למצב תודעה רוחני וכך מקדיש את הריקוד לאל, כמחווה שנועדה להשביע את רצונו. על פניו הריקוד משדר יופי ואסתטיקה, אבל מאחורי כל מבט וכל תנועה מסתתרת משמעות.

תרתי את הודו לאורכה ולרוחבה, ביקרתי במגוון מקומות, למדתי אצל מורים שונים, התאמנתי בלימוד השפה החדשה שנוצרה בגופי, אבל המורה המתאים איחר לבוא. החלטתי לבקש מילגת לימודים, שכלל לא היה ידוע לי מה בדיוק היא כוללת, וכך נחתתי  בדלהי. הפעם, לשם שינוי, היו בידי כתובת של אקדמיה למחול ושם המורה. אהבתי את הרעיון של מסגרת מסודרת וכבר ביום המחרת שלאחר בואי התייצבתי באקדמיה. מוקפת בילדות ובנערות הודיות הסתובבתי מחויכת, חוקרת את האקדמיה. נכנסתי לאולם גדול שבו התקבצו לאט-לאט כ-15 נערות בחמש שורות. ביניהן הצלחתי לזהות זרה אחת. הן היו בנות 14 עד 20. במראה שממול ניסיתי למצוא את עצמי בין כל כך הרבה נערות, לשווא. הגורו, שישבה על שטיח מולי, זכתה לקבל ברכה מכל אחת שנכנסה לחדר וכלל לא שמה לב לנוכחותי. אחת אחת הן התכופפו לפניה, נגעו בידן הימנית בכפות רגליה ולאחר מכן נגעו בראשן ובלבן. התלבטתי אם עלי לנהוג כמותן. כשהחל השיעור, ניסיתי לעמוד בקצב במשך שעה. נגן התוף ישב לצד הגורו והיא הצטרפה אליו בצלצלים קטנים שהוצמדו לכפות ידיה. התלמידות ביצעו צעד אחר צעד, תרגיל אחר תרגיל, ואני ניסיתי לעקוב אחריהן ולצמצם את הפער.

בסוף השיעור נחשפתי לאמת מפתיעה, לאחר שאחת הבנות סיפרה לי שהשיעור מתקיים פעמיים בשבוע למשך שעה. אם ארצה, אני יכולה להישאר גם לשיעור הבא. פעמיים בשבוע? התקשיתי להסתיר את תדהמתי, אבל היא חייכה בשלווה כאילו אלה הם פני הדברים ואין דרך לשנותם. ידעתי שבהודו הכל קורה לאט, זמן הודו, אבל הפעם סירבתי לקבל זאת. ברגע אחד החלו לשטוף מחשבות את ראשי: האם זאת אכן האמת, האם אין כל דרך לשנות אותה? והלוא כל כולי מחכה לרקוד וללמוד, בלי לנוח, כמה שיותר שעות ביממה. אני לבד בעיר זרה, מה אעשה בשאר הזמן? הבנתי מיד שלא בשביל זה אני פה והחלטתי לצאת ולחפש את המורה בעצמי. שוב התחלתי בחיפוש מתיש, אבל הפעם בגבולות דלהי. החלטתי לא להתמהמה, כדי שאצליח להעביר את המילגה למוסד אחר, שבו הלימוד הוא אישי ויותר אינטנסיבי. לבסוף מצאתי את מקומי אצל  גורוג'י קאוויטה דוויבדי (Smt. Kavita Dwibedi), בתו של אחד הגורואים החשובים לאודיסי וצאצאית למשפחה של רקדנים שעקרו לדלהי לפני שנים מאוריסה, מדינה במזרח הודו, שם הומצא ריקוד האודיסי. הגעתי לבית קטן וצנוע בדרום העיר. מצאתי שם גורו בשנות ה-40 לחייה, אשה קטנה ואמהית, שהקשיבה לסיפור שלי ובעיניים גדולות וחיוך רחב הציעה לעזור לי בעניין המילגה.

למחרת כבר הגעתי לביתה של גורוג'י, נרגשת לקראת הפגישה עם התלמידים. לסלון ביתה נכנסו בזו אחר זו תלמידות, שהתכופפו וכרעו לרגליה כפי שכבר ראיתי. אחר כך  הן סיפרו לי שכך מכירים תודה למורה ומבקשים ממנה להעביר את הידע שלה אל הראש ואל הלב. בין התלמידות ההודיות הבחנתי מיד בשלוש בנות מערביות. הראשונה שקיבלה את פני היתה מאדינה, בחורה חייכנית מאוזבקיסטאן, שלמדה אצל גורוג'י זו השנה הרביעית. לצדה היו אנדריאה, רקדנית מחול מודרני מקוסטה ריקה שלמדה בהודו שלוש שנים, וקאורי, יפנית ביישנית שלמדה אודיסי ביפן שלוש שנים והגיעה לגורוג'י ימים ספורים לפני. בשיעור, שנמשך שלוש שעות, השתתפו עוד שתי נערות ונער מהודו, כולם בני 13. בכל השיעור ישבה גורוג'י וטפחה בשני מקלות לפי הקצב, במחזוריות של ארבעה "בולים" שהם מעין תווים.

למחרת, מרוב התרגשות, הגעתי מוקדם וצפיתי בשיעור של  הבנות הקטנות – עשר ילדות בנות שש. גורוג'י הסתובבה ביניהן עם המקלות, שבהם אחזה באיום ליד כל תלמידה שחרגה מן השורה או שעמידתה היתה לא יציבה. הילדות ציחקקו ביניהן, אבל השתתקו בכל פעם שהיא שלחה בהן מבט. כשהסתיים השיעור הן פנו לכפות רגליה והודו לה בביישנות, במלים של כבוד והערכה. בסלון ביתה של גורוג'י היו מראה גדולה לאורך הקיר, פסל של ג'אגנאת, האל של מדינת אוריסה, ופסל של האל שיווה בדמות רקדן. על הקיר תמונה של רקדן, גורו שאינו בין החיים, מושא הערצה של גורוג'י, ולידו תמונות של גורוג'י בהופעה, כשהיא בתנוחה מתמסרת ברגע שמימי עד כדי הערצה.

יומיום נפגשנו עם גורוג'י ארבעתנו, הזרות, למשך שלוש שעות. לכך הוספנו שעתיים של אימון, שבו עבדנו בעצמנו על הצעדים הבסיסיים, מתקנות זו את זו. מדי פעם הצטרפו אלינו שלושת הרקדנים ההודים הצעירים. שניים מהנגנים היו מגיעים תכופות – נגן פקוואג', תוף שמנגנים בו בשני צדיו, ונגן הרמוניום – שליוו את שירתה של גורוג'י. לאחר האימון היינו מתיישבות על הרצפה והטבחית הגישה לנו ארוחה ומטעמים הודיים. נהניתי להתאמן עם רקדניות מערביות, הרגשתי טוב בחברתן ושמחתי שהן יותר מיומנות ממני, שכן הבנתי שכך אוכל להתקדם במהירות. התחלתי מהצעד הראשון, "בהומי-פראנאם", קידה לאמא אדמה. בצעדים אלו מתחיל הרקדן את האימון או את ההופעה ובהם הוא גם מסיים אותם. זוהי תפילה, ברכת כבוד, שבה מבקש הרקדן מחילה מאמא אדמה שאותה הוא עומד לרמוס. גורוג'י קמה להדגים, הניחה בעדינות שתי ידיים על הקרקע, אספה אותן יחד והניחה על ראשה. עם התנועות הסבירה שמחול האודיסי נחשב הסגנון העדין והנשי ביותר . התנועות העדינות והמעוגלות, אבל היציבות, היו מוכרות לי מהבלט הקלאסי.

גורוג'י הדגימה לי את התנוחה הבסיסית של אודיסי, "הטריבהנגי", התנוחה הפיסולית. התנוחה מתקבלת על ידי חלוקת הגוף לשלושה חלקים, שהם שלושה מצבים שפועלים יחד: הראש, הטורסו והגפיים. כשהטורסו מוטה לכיוון אחד,  הראש והמותן נוטים לכיוון ההפוך. כך נוצרת תחושת חצי ישיבה בטכניקה הבנויה על פי עיקרון של חלוקה לא שווה של המשקל והעברת המשקל מרגל אחת לאחרת. ה"ישיבה" האודיסית, ברגליים כפופות, היתה החלק הקשה ביותר בלימוד. גורוג'י התעקשה לומר לי "לשבת" בתנוחה זו פעם אחר פעם, בעיקר מכיוון שהייתי הגבוהה מכולן.

בתוך מחברת עבה כתבתי יום יום את הצעדים, הספירות והתווים שגורוג'י הכתיבה לנו, ובבית המשכתי לשנן אותם בקול. נדהמתי לגלות את הדרך שבה אפשר לכתוב את שפת הריקוד. לריקוד האודיסי חוקים רבים ומדויקים, החל בהגדרת תנועות הרגליים וכלה בצעדים המסודרים לפי סדר, שעברו במשך הדורות כמסורת ממורה לתלמיד. גורוג'י האב היה מגיע אחת לכמה חודשים ובוחן אותנו אחת אחת, מעיר ומחמיא באותה אדישות. הוא כבר היה מבוגר והליכתו איטית, אבל רגליו נראו חזקות.

שיטת הלימוד והצעדים נכתבו כטקסטים בין המאה ה-15 למאה ה-18 לספירה. אחד הטקסטים החשובים בהם הוא ה"נאטיה שאסטרה", שמחלק את הריקוד לשלושה חלקים: נריטה – הריקוד הטהור, שמתחלק על פי מדידת הזמן והקצב; נריטייה – ריקוד הבעתי; ונאטיה – דרמה ומימיקה. מחוות הידיים, המודרה, מהותית בריקוד ההודי הקלאסי ומבדילה אותו משאר סוגי הריקוד בעולם. בכל הטקסטים על המחול ההודי מפורטת חוקיות משוכללת, המתייחסת למודרות. תנועות הידיים הן אמצעי הבעה ושפה שלמה, שבאמצעותה אפשר לתאר את משמעות השירים.

מרכיב חשוב באודיסי הוא תנועת הראש. תמיד נדרשתי לזכור שאת הפנים והראש יש להזיז בתיאום ושהרטט בפנים יקבל אותה משמעות כמו הרטט בראש, האחד משתלב בשני. חשיבות דומה מיוחסת לתנועת הצוואר, שמכילה מגוון תנועות שמעצימות את יפי הריקוד וביטוי התנועה. את תנועת הצוואר למדתי מיד והרגשתי כי היא רלוונטית לאימון הראשוני בריקוד ולפיתוחו. אבל שילוב כל האלמנטים יחד בצורה הרמונית הפך את המחול לשפה חדשה, שבה כל חלק בגוף משתתף בצורה עצמאית. גורוג'י ייחסה חשיבות רבה לתנועות העיניים וטענה שביטוי התנועה אינו יכול לפרוח בשלמותו ללא תנועת העיניים המתאימה. לדעתה, תגובת הקהל וההזדהות הרגשית שלו תלויות במידת המיומנות של הרקדן ובשליטתו בתנועות העיניים.

לאחר ארבעה חודשים גורוג'י כינסה אותנו לשיחה והחלה לספר על  מופע שהיא מעלה כשבועיים לאחר מכן. היא הסתובבה אלי ואמרה שהיא רוצה שאופיע אתה ועם הבנות. שתקתי. עוד לא הספקתי ללמוד את הריקוד היטב ובלבי היו חששות רבים: איך אוכל לרקוד בלבוש המאסיבי המסורתי המיועד להופעה על במה? איך אעטה לגופי תכשיטים רבים כל כך, איך אתמודד עם שכבות האיפור הרבות ועם הפעמונים הכבדים שיהיו מלופפים לרגלי? היא חייכה ושתקה. בשבועיים שקדמו להופעה ייחלתי לכך שגורוג'י תשנה את דעתה ואני אשיל מעלי את האחריות הרבה, אבל ככל שקרב המועד הרגשתי שאני מוכנה. גורוג'י פתחה דלת לחדר קטן ובו בדים בוהקים וצבעוניים. הייתי צריכה לבחור תלבושת ותכשיטים והתרגשתי מכל פרט קטן. ביום המופע התקבצנו יחד. הבנות התכוננו, כל אחת בדרכה, בשקט מופתי. גורוג'י סירקה את שיערי ואיפרה אותי  בריכוז. הבטתי בפניה, בעיניה שיודעות כל כך הרבה. חשבתי על כך בכל פעם כשכרעתי לברך אותה, כשידי נגעה בכפות רגליה ואחר כך בראשי ובלבי, ביקשתי לקחת ולו רק מעט מן הידע שלה. רגע לפני העלייה לבמה, התקרבתי לרגליה של גורוג'י, לבקש את ברכתה. אצבעות ידי שנצבעו באדום, מנהג קבוע בהופעות שנועד להבליט את יופיין למרחוק, התערבבו בצבען האדום של אצבעות רגליה. היא הביטה בי בעיניה, שעכשיו נראו אף גדולות יותר עם האיפור השחור שבו הציפו אותן, וחיוכה השלו ביקש ממני רק להיות.

האורות כבו, קצב פעימות הלב גבר עם צלילי תוף הפקוואג', שאליו התלווה חליל שחדר היישר לתוך נשמתי וליטף אותה בעדינות. אחר כך נשמעו צלילי ההרמוניום ובסוף באו הצלצלים, הסימן שהגיע זמננו להתחיל בריקוד. יצאנו בהליכה האודיסית המובהקת, אצילית ורבת חן בעדינותה. הלכתי אחרי גורוג'י. עם התקדמותה נחשפו לפני הנגנים והזמרת, שישבו בשורה על בד לצדי הבמה. נגן הפקוואג', האהוב עלי במיוחד בחיוכו התמידי, הביט בי הפעם במבט חודר ומרוכז. מיד פתח ב"בולים", הקצב שתואם את נגינתו, והזמרת הצטרפה אליו בשירה ענוגה. הקצב גבר וברגליים יחפות הובלתי ונסחפתי לצלילי כלים עתיקים שהשמיעו מנגינות מהמאה ה-12. לא חשבתי על הצעדים והספירות, ברגע אחד שכחתי את התלבושת ההדוקה, התכשיטים הכבדים והפעמונים שלרגלי. הידיים הובילו את המבט והמבט הוביל את הלב בתוך עולם דרמטי מנותק מהמציאות. בסיום פנינו לברך את האל, את הגורו ואת הקהל.

עבדנו חמישה ימים בשבוע. מהבוקר היינו מתאמנות וכמעט בכל ערב נפגשנו שוב, לראות מופעים. ניסינו להספיק כמה שיותר – מופעי מחול ומוסיקה בסגנונות שונים, תיאטרון, תערוכות וכל מה שאפשר לראות בחינם כסטודנטיות בעיר. הוקסמתי מהאמנות ההודית הקלאסית, אבל בעיקר אהבתי לראות מופעי מחול. רציתי ללמוד על השימוש שעושים הרקדנים באוצר מלים אין-סופי, להבין איך הם מתקשרים עם הקהל ולבחון כיצד הם משתמשים בהבעות הפנים כדי להעביר יופי והנאה לעיני הצופה, אך בעיקר להעביר מסר.

בריקוד ההודי יש תשע טכניקות שונות להבעת רגש, ולכל אחת מהן צורת ביטוי משלה: אהבה, גבורה, חמלה, פליאה, בוז, צחוק, פחד, כעס ושלווה. נסחפתי אחר סיפורי האלים, שתיארו אהבה, קנאה ומלחמות. במופעים היינו נחשפות לעיני האמנים, המורים, הרקדנים, המבקרים והסטודנטיות ההודיות והזרות שהיו בעיר. אהבתי להתבונן בילדות הצעירות, בנות קטנות שהסתובבו בין רגליהם של גורואים חשובים, דור העתיד של האמנות ההודית. כל כך הרבה ציפיות נתלות בהן, שיידעו לשמר את המסורת, שלא תאבד. רקדנית אחת, צעירה מאוד, הזכירה לי את עצמי. נזכרתי בילדה שהייתי, בבגדי בלט ובשיער הדוק. לאירועים היינו מגיעות לבושות בבגדים מסורתיים. עם הסובבים שוחחנו בעיקר באנגלית מאופקת. נמנעתי משימוש בשפה ההינדית שרכשתי מהשכנים וברחוב. לא היה ראוי להשתמש בה מול אנשים ממעמד גבוה. כל כך אהבתי את שפת הרחוב הפשוטה ואת הסלנג המקומי. העדפתי אותו על פני ההינדית המתאמצת. בנימוס היינו מתייצבות לצדה של גורוג'י, שמבטיה והבעותיה היו ברורים ומדויקים, כפי שהיו כשהופיעה על הבמה. גורוג'י  היתה ידועה בקרב הרקדנים כבעלת חוש מיוחד וכשרון מולד להביע את שפת הריקוד ואת הדרמה בעיניה, במימיקה, ה"אבינאיה".

במשך שנה נסענו להופיע ברחבי הודו. לפעמים היינו רק אנחנו, הזרות, ולפעמים היו אתנו רקדניות הודיות. ההופעה האחרונה שלי היתה מרגשת במיוחד. נסענו להופיע באוריסה, מדינה במזרח הודו, מקום הולדתו של ריקוד האודיסי ומקום מוצאה של גורוג'י. אוריסה היא אחד האזורים הציוריים, העשירים והיצירתיים בהודו. האמנות והריקוד תפסו מקום חשוב בהתפתחות התרבותית של האזור רווי ההיסטוריה. יש עדויות למחול האודיסי כבר בטקסטים ובפסלים מהמאה ה-2 לספירה. אוריסה עשירה באופן יוצא מן הכלל במקדשים ויש בה אין-ספור אגמים ונהרות שופעי לוטוסים צבעוניים. הריקוד הוא מוטיב מרכזי בפסלים המעוטרים במקדשים, מה שמצביע על מסורת שנשמרה במקדשים מתקופות קדומות. הריקוד מצא את ביתו הרוחני במערות קדושות, במקדשים ובמבני דת ותועד כטקס דתי. במשך הדורות הוא היה לחלק חשוב בחגיגות ובפסטיבלים חברתיים ודתיים. מקדש השמש, קונארק, הידוע במקדשים באוריסה, מכיל בתוכו מגוון רחב ביותר של פסלים בתנוחות ריקוד מסורתיות לאודיסי ודמויות הרקדנים והנגנים גדולות מממדי אנוש.

בנסיעה ברכבת מאוריסה חזרה לדלהי, הירהרתי בחזרתי הקרבה לישראל. חשבתי על התקופה שבה למדתי הרבה כל כך, על הקשיים שהיו בדרך ועל מה שאני לוקחת אתי מהמסע בהודו. הנסיעה נמשכה 38 שעות, ונדמה היה שלאורך כל הדרך הטמפרטורה היתה זהה. גורוג'י לא הפסיקה לדבר עם חברתה הטובה ואני, שרק רציתי קצת שקט, התחלתי להתרכז ברעש שהשמיעה הרכבת הנוסעת. התמקדתי בו ונשאבתי לתוך עולם שבו הידהו המקצביםthei thei, taka dha, ta kititaka, ta jhum, ta hum, jam tari, hata hata, dhina kita dha. 

 ביבליוגרפיה

Odissi Dance, Orissa Sangeet Natak Akademi D.N. Patnaik,

אורטל כהן  – למדה בלט קלאסי. את ריקוד האודיסי למדה באמצעות מילגת לימודים בשיתוף עם ICCR באקדמיה למחול "Odissi dance akademi, Delhi", אצל הגורו  Smt. Kavita Dwibedi. בימים אלה היא מופיעה, מעבירה סדנאות ומלמדת מחול הודי

orttal@hotmail.com

 

 

סגור לתגובות.