"ויהי אור" – הרהור על נקודת תפנית ביצירה / רונית זיו

כתב העת מחול עכשיו, גיליון 19, ינואר 2011, עמ'30-31

מומלץ לעיין בגיליון המעוצב

 

תיאור אירוע בסטודיו

 היא מתבוננת ברקדנים, סופרת את הטעויות, רואה את החסר. למרות הזהירות ואופייה המדוד והרהוט של היצירה החדשה ההולכת ונבנית, הטעויות והפגמים כאילו מזנקים למולה. היא אובדת עצות. לרגע היא רוצה לקום וללכת, לעצור את החזרה ולחדש אותה כשיצוץ רעיון טוב יותר, אבל לא מאפשרת זאת לעצמה. זה כל כך ילדותי ומתפנק. מה פתאום? שהיא תעזוב, תנטוש את המערכה? לא היא. המוסיקה משתתקת, הרקדנים מפסיקים לרקוד ובעודם מתנשפים מעט הם מפנים אליה מבט שואל, מחכים למשוב, לתגובה, מחפשים רמז למשהו, למחשבות שעוברות במוחה. היא לוקחת נשימה, קמה, צועדת לתוך מרכז הסטודיו, לתוך לב-לבה של העשייה, להרגיש את החסר בגוף, למצוא את התשובה. היא מניפה זרועות, מנסה לדמיין מאין מתחילה התנועה, עוצמת עיניים, נותנת לרגע לסחוף אותה ואת גופה. עיני הרקדנים עוקבות אחריה בניסיון לתייק, לזכור ולשנן, כמו היו עדים לאירוע בעל חשיבות נדירה. מתוך הלהט היא משחררת חיוך, מאותתת לרקדנים לנסות לשחזר את התנועות וממשיכה לבנות אתם, בסבלנות, רגע אחרי רגע. וזה בסדר, זה מתאפשר. החזרה נמשכת והיא מנווטת את דרכה בחזרה לכיסא בתחושה טובה.

לתסריט הזה יש סוף טוב, אבל קיים גם תסריט אחר, שבו היא מסתכלת על אותה חזרה ומרגישה אותה תחושה – אלא שהכוונה אינה צולחת, הרקדנים לא ממושמעים ולא מתאימים לכוריאוגרפיה והזמן קצר מדי. היא מחליטה שזהו, צריך לשים לזה סוף. היא קמה, לוקחת את התיק, יוצאת, מרימה טלפון לאי אלו מנהלים ומודיעה כי המופע החדש יידחה למועד אחר עקב בעיה טכנית, פרישה של אחת הרקדניות או השד יודע מה. מועד חדש ייקבע בהמשך.

מה קרה, אם כן? מה אפשר את הרגע המכונן בתסריט הראשון ומהיכן נולדה ההחלטה לוותר במקרה השני? הייתכן שרק גחמה, מעין רעה חולה, היא שגרמה לבטל, למחוק, לשכוח ולהרוס? מה עמד בין הרגע שבו לא היה פתרון לרגע שבו הגיח לחלל משב הרוח החדש? איך אפשר להבין את חוויית ה"אין", אם באותו מרחב ובאותו זמן התחולל השינוי? מהו הרגע שבו מתקבלות ההחלטות בתוך היצירה? ברור כי אין זה רגע חולין יומיומי ושגרתי. זהו מצב אפוף מסתורין, שלפניו מצוי "האין" ואחריו בא רגע שבו "היש".

הניסיון לפענח מצב זה הוביל אותי לחפש טקסטים שיבארו מה מתחולל בו. מצאתי דמיון בין טקסי מעבר הנהוגים בקבוצות שבטיות שונות לבין תהליך היצירה. החניך, שעובר ממצב אחד למשנהו באמצעות שלבי הטקס, דומה ליוצר ולשלבי היצירה שהוא חווה בעת עבודתו בסטודיו.

הרעיון קשור לתיאוריות של ויקטור טרנר (Victor Turner, 1965, The Ritual Process) שמבוססות על מחקר שערך בשנים 1954-1950 בקרב הנדמבו (Ndembu) בצפון מזרח זמביה, בגבול עם זאיר ואנגולה. זאת היתה קהילה קטנה, שמנתה פחות מ-20 אלף איש, שחבריה שמרו על רמה גבוהה יחסית של ניידות אישית (בגלל השילוב של מטרילינאליות, מגורים של נשים עם בעליהן וגם הרבה גירושים ונישואים מחדש). טרנר חקר את המבנה החברתי של קהילת הנדמבו. תשומת הלב שהקדיש לדינמיות במבנה החברתי וההערכה האסתטית הרבה שלו לסימבוליזם הובילו אותו לחקור טקסי מעבר, דרמות, עליות לרגל ותיאטרון מודרני. אף שטרנר אינו חוקר אמנות אלא אנתרופולוג, בכתביו הוא נוהג לצטט לא רק אתנוגרפיות, שהן תיאור של תופעות בחברה האנושית על סמך עבודת שדה, אלא גם תיאטרון, ספרות והיסטוריה.

טרנר אמנם החל את עבודתו כחוקר של מבנה חברתי, אבל מלכתחילה היתה תשומת לבו נתונה לדינמיקה של שינוי המתקיימת בתוך המבנה. התקופה שבה ערך את המחקר התאפיינה ב"רוחות של שינוי", שנשבו בכל מרכז אפריקה. לאחר סיום הקולוניאליזם פקדו את האזור שינויים פוליטיים שעיקרם הקמת מדינות עצמאיות, אבל טרנר התעקש לא לדלג גם על שינויים חברתיים שמקורם פנימי. הוא הבחין כי מתרחשת תנועה באותה מידה שקיים מבנה וכי יש המשכיות באותה מידה שבה מתחולל שינוי. למעשה, הבין, התמדה היא מרכיב בולט של שינוי.

שלושת השלבים בטקסי המעבר על פי טרנר

 טרנר מאמץ את המודל שפיתח ארנולד ואן גנפ (Arnold van Gennep) לניתוח טקסי מעבר ומחיל אותו גם על מכלול של תופעות תרבותיות המקיימות, לטענתו, מצבים לימינליים. מצבים כאלה פוקדים את המשתתפים בטקסי מעבר. בטקס יש מצב של בין לבין – מעבר מסטטוס מסוים לסטטוס אחר. לפי המודל של ואן גנפ, המשתתפים בטקסי המעבר עוברים שלושה שלבים – ניתוק, שוליות או ספיות והתאחדות מחדש עם הקבוצה. השלב הראשון כולל התנהגות סמלית, המציינת את ניתוקם של היחידים מהקבוצה. המשתתפים בטקס מעורטלים סמלית וגופנית ממעמדם הקודם, כדי להיכנס לסטטוס החדש. הם נמצאים בשלב שהוא בין לבין, "לא מתים אך גם לא חיים", בין מיקומים חברתיים שהועידו וקבעו להם החוק, המנהג, המסורת והטקס. שלב זה מאופיין בסבילות, כניעות, עירום כמעט – בסביבה סמלית המייצגת קבר ורחם כאחד. בטקסי חניכה שתקופת הבידוד בהם ארוכה, כמו טקסי מילה הנהוגים בחברות שבטיות רבות או טקסי כניסה לחברות סודיות, יש לעתים תכופות שפע של סמלים לימינליים. מצב זה מקושר עם דימויים של מוות והתפרקות או עם מצב של עובריות, שבהם עדיין איננו נמצאים בעולם. המצב הספי יוצר פרדוקס, עמימות ובלבול של מנהגים ומערער את הסדר המוכר.

בשלב הבא, השלב הלימינלי, מתרחש היפוך של סדרי עולם. המלה לימינליות נגזרת מהמלה הלטינית לימן (Limen), שפירושה מפתן. המצב הלימינלי מתרחש בעת תהליך המעבר על פני ה"מפתן" והכניסה לחדר נוסף, שבו "זה" מתחיל לקרות. המצב הלימינלי מאופיין בחוסר בהירות. הזהות העצמית אינה ברורה וכך נוצרת חוסר אוריינטציה. לימינליות היא שלב מעבר, שבו הגבולות הרגילים של המחשבה וההתנהגות משוחררים מעט, באופן הפותח את הדרך למשהו חדש. טרנר ממשיך ומתאר זאת כמצבים יצירתיים, שמאפשרים שינוי מתמיד. באופן מעשי מדובר בטקס עצמו. המשתתפים בטקס נמצאים בניתוק מסוים מהיומיום וממה שקדם לטקס, ומצד שני הם עדיין לא התחברו למציאות שאחרי הטקס. המצב מתאפיין במודעות של המשתתפים להתנתקות מהיומיום ובהתכוננות לשגרה שתבוא בעתיד. במיוחד הם מודעים לערכים החברתיים שעולים בטקס. לדוגמה, בחתונה עולים ערכים חברתיים מרכזיים כמו משפחתיות, המשכיות, זוגיות, מסורת, מונוגמיה.

 

בטקס המעבר הערכים עולים בצורה גלויה והמשתתפים מרגישים חופש להתייחס אליהם באופן חופשי ואפילו בקלות ראש מסוימת. כלומר, יש שחרור כלשהו מהשגרה לטובת בנייה מחדש של המשמעות ההגמונית. זוהי עצירה לשם רענון והמשכיות. "לימינליות מושווית לעתים קרובות למוות, לשהייה ברחם, לבלתי נראות, לחושך, לדו-מיניות, לישימון ולליקוי חמה או לליקוי ירח" (טרנר: 126). תקופות לימינליות מצויות לא רק בתוך ומחוץ לזמן, אלא גם בתוך ומחוץ למבנה החברתי. היפוך סדרי העולם היה הזדמנות לפרוק משקעים שנאגרו כל השנה. המצב הלימינלי תלוי במבנה שמתקיים לאורך כל השנה, שאותו הוא פורע. דוגמה לכך היא חג השוטים שהיה נהוג בימי הביניים, שבו המלך ושאר רמי המעלה היו מורדים מכיסאם ותחתם היו שולטים ליום אחד שוטי העיר.

 טרנר וחוקרי תרבות ותקשורת אחרים טוענים שאפשר להרחיב את ההגדרה של המצב הלימינלי. לכן אפילו צריכת תרבות, למשל הליכה להצגה, היא סוג של מצב לימינלי. טרנר מוסיף ואומר שבאמצעות צריכת תרבות האדם מתחבר לכל מיני אמיתות על החיים והמציאות. לדבריו, "נביאים ואמנים נוטים להיות אנשים לימינליים ושוליים, 'אנשי קצה' הנאבקים ביושר ובלהט להשתחרר מן הקלישאות הקשורות לנשיאה בסטטוס ולמילוי תפקיד" (טרנר, 2004: 164).

מרכיב חיוני בטקס המעבר – הקומיוניטס (Communitas)

חלק חשוב מהמצב הלימינלי, לפי טרנר, הוא הקומיוניטס. המושג קומיוניטס מבטא את תחושת האחווה האופפות את אלו שעוברים יחד את טקס המעבר. הסיבה למצב זה היא, שכל השותפים לטקס נמצאים באותו מצב, כך שהסטטוס החברתי שבו הם מגיעים אל הטקס אינו משפיע על מהלך טקס המעבר ואינו משנה אותו.

על פני השטח, התכונות האופייניות לתופעות של מצבי קומיוניטס משותפות לכולם – חניכים בשלב הלימינלי של הטקס, עמים קטנים, ליצני חצר, מסדרי קבצנים, קדושים, שומרונים טובים, תנועות מטריליטרליות (של האם) במערכות פטריליניאליות וההיפך ומסדרי נזירים. כל אלה נופלים בין הפרצות של המבנה החברתי ונמצאים בשלבים הנמוכים ביותר של הסולם החברתי. כלומר, קומיוניטס צץ במקום שבו מבנה חברתי אינו עושה כן. הקומיוניטס נושא אופי ספונטני מיידי וקונקרטי, בניגוד לאופי הממסדי המופשט והנשלט על ידי נורמות של מבנה חברתי. הוא פורץ מבעד לבקעים של המבנה בלימינליות, מבעד לפיאותיו, בשוליו ומתחתיו. בכל מקום כמעט הוא נתפש כמקודש או כקדוש. ככל הנראה, הסיבה לכך היא שהקומיוניטס מפר או ממוסס את הנורמות השולטות ביחסים מובנים וממוסדים ושהוא מלווה בניסיונות בעלי עוצמה חסרת תקדים. לכן לימינליות, שוליות ונחיתות מבנית הן תנאים שבהם נוצרים לעתים תכופות מיתוסים, סמלים, טקסים, שיטות פילוסופיות ויצירות אמנות.

טרנר חקר, בין השאר, את מבנה הדרמה של חיי היומיום. הוא בדק, למשל, מה קורה כשאנשים רבים ביניהם. הוא זיהה שלבים קבועים: שבירה (של היחסים), משבר, התפייסות, איחוד מחדש. שלבים אלה זכו להרחבה בתיאור הטקס השבטי. שבירה, משבר והתפייסות קיימים אף בטקסטים דרמטיים ואמנותיים. כך הוא הגיע לכתוב ולחקור תיאטרון מודרני, משום שסבר כי צורה אמנותית זאת היא המשך של הטקס המקובל בחברה הקדם-תעשייתית. בטקס ניתן ביטוי לרעיונות ולדימויים של קוסמוס וכאוס, יש בו מקום לקרוא תיגר על הדברים הקדושים והוא מפעיל את כל טווח החושים ויוצר שילוב של מוסיקה, ריקוד, שפת גוף מסוגים שונים, שירים, מזמורים, צורות ארכיטקטוניות גרנדיוזיות, קטורת, סעודות ענק, שתייה, כאב, ציור על הגוף והטלת סימנים ומומים בגוף.

ומטקסי מעבר בחזרה לתהליך היצירה. הרגע שבו קמה היוצרת וכמו התחברה למעין מקור השראה והחלה לרקוד, מדומה למעבר ב"מפתן". היא חלפה דרך השלב הלימינלי, שבו חוותה בלבול ואובדן דרך. בשלב הזה מתבלבלים הנכון והראוי וסדרי עולם מתהפכים עד שנוצר דבר מה חדש. הכאוס מתבקש, כדי שהקול האישי יוכל לצאת. הרגע עצמו נחווה על ידה כהימצאות במערה חשוכה. מאפיין נוסף של רגע זה הוא הציפייה הדרוכה ל"הארה", השתוקקות לפתרון או לתשובה ראויה לרקדנים. הרגע הנכסף משול, אולי, למעין התחברות לכוח נסתר שמוביל אותה לקום ממקומה, לעמוד במרכז החדר ולנוע. אלה אינם רגעים פרטיים. בתהליך היצירה בסטודיו הם מתרחשים מול הרקדנים והשותפים הנוספים ליצירה ולכן מאפיינת אותם מידה רבה של התערטלות מול הנוכחים, בדומה להתערטלות הפיסית ולטשטוש החושים שחווים משתתפי הטקס השבטי. אם במבנה של תהליך היצירה מעמדם של הרקדנים נחות מזה של היוצרת, במצבי יצירה ההייררכיה מתהפכת והם נעשים שיפוטיים מולה – מקבלים את הצעותיה או מתנגדים להן, מצייתים להוראותיה או מוחים עליהן. אפשר לראות בכך היפוך של הסדר המבני, כמו בטקסי המעבר, שבהם מתקיים טשטוש במבנה החברתי ובתפקודו.

בתקופת החזרות מקובל לחשוב, כי ההתנסות החווייתית המשותפת, היצירה בקבוצות עבודה, שילוב של משחקים בתהליך היצירה, הם גורם מקדם ומפרה. הטענה היא שקבוצת הרקדנים עוברת יחד תהליכי התפתחות משותפים בדרך להבשלתם עם השלמת היצירה. מכאן נובעת המשמעות החשובה של התהליך, שכולל שיעור, חימום, אלתור ודיון, לצד החזרה על הכוריאוגרפיה. אפשר לראות בכך הרחבה של מושג הקומיוניטס, שהוא מרכיב הכרחי בהיווצרות הטקס השבטי.

אם כך הם פני הדברים, האם המצב הלימינלי ייווצר בהכרח רק כשאחרים נוכחים בסטודיו? מצב לימינלי יכול להתקיים ללא כל הנוכחים באופן פיסי, בתנאי שהוא מקיים דיאלוג עם נוכחים נפקדים, רעיונות. עם זאת, בהימצאות האחרים באופן ממשי יש חוויה שמאיצה תהליכים.

השלבים שאותם גילה טרנר: שבירה (של היחסים), משבר, התפייסות, איחוד מחדש, קיימים גם ביחסים של היוצר עם יצירתו ועם שותפיו ליצירה, רקדניו. שני המרכיבים הללו, היצירה והרקדנים, קשורים קשר הדוק. ברגע היציאה המשותפת לתחילת תהליך היצירה מתקבלות ההחלטות סביב הרעיון ובהמשך מגיע שלב הקרע, שלרוב מתאחה. בעקבות האיחוי בא שלב של איחוד מחדש בין היוצר ויצירתו ומלאכת היצירה נשלמת.

במידה שהתנאים מבשילים ומאפשרים, יש איחוד מחדש בין היוצר ויצירתו. אבל אם אחד מהגורמים המרכיבים את המבנה של המצב הספי חסר, יתקיים פירוק שיוביל למהלך של ביטול מופע הבכורה או דחייתו.

תהליך היצירה עצמו, גם אם הוא מתרחש ב"מגרש הביתי", מאופיין בהתרחקות מחברים ומבני משפחה. השותפים ליצירה הופכים להיות קרובים ביותר, כמו קהילה קטנה. כמו שציין טרנר, הקבוצה המלווה (הקומיוניטס), שחווה רגעים אלו ביחד, היא חלק הכרחי במעבר משלב לשלב בטקס החניכה. בתהליך היצירה אפשר לראות קבוצה זו, שמורכבת מהרקדנים והשותפים ליצירה, שמלווים ברגעים הללו ואף הם חווים שינוי והתחדשות. בעצם הבחירה של הרקדנים ואנשי הצוות טמון הסיכוי ליצור משהו חדש בלי לפחד לחטוא. אין דבר שיישבר. נהפוך הוא, היפוך סדרי העולם חיוני ליצירת החדש.

כאמור, טקס החניכה מתקיים ביציאה מתוך הזמן והמקום המוכרים. כך גם תקופות היצירה, המאופיינות לא פעם בצורך להרחיק ממקום המגורים ולעבוד בחו"ל. היוצר נוסע למקום חדש, הרחק מהידוע והיומיומי, כדי להאיץ את תהליך היצירה. כך הוא יכול בקלות יחסית להתרחק מהעולם הישן שמלווה את חייו ואת יצירתו. עול המסורת, החברה, המשפחה, אינו רובץ על כתפיו. אלה תקופות דרמטיות וחריפות ואחריהן חוזר היוצר לארצו וחש שדרכו היצירתית התפתחה.

נקודת המפנה באירוע שמתואר בסטודיו למעשה דומה לשינוי בתוך המבנה. השינוי המבני הוא שאפשר ליוצרת לעבור דרך מצב סף, מצב גבול, התהליך היצירתי. בניגוד גמור לאירוע השני, שבו לא הצליח להתחולל השינוי במבנה, היוצרת המשיכה להתבונן בריקוד שנרקד לפניה. היא חשה זרות ממנו, כאילו התחולל  במרחק של קילומטרים ממנה. היא הפסיקה את התהליך, כי עמוק בתוכה הבינה שלא עברה את מצב הסף שכה ייחלה לו, שהוא חיוני ליצירה. מצב הסף מאפשר את הכאוס, את החיפוש היצירתי, את החקירה. זהו מצב פורה, שיש בו הצפה של אפשרויות רבות. היא הרגישה בחסרון המצב הלימינלי בחדר החזרות. זה המצב שגורם לשינוי, שמוליך אל עבר מבנה חדש והמשך היצירה. מי לא מכיר את הרגע שבו קיימת התלבטות בנוגע לסוף היצירה. ההתלבטות מתחילה בסטודיו, מלווה לאורך כל היום ולפתע התשובה עולה, עם היקיצה, בין שינה לערות או בנסיעה ברכבת, במצב של מעבר ממקום למקום או לעתים ברגעי שכרות וערפול חושים. מצבי גבול אלו משחררים, יוצרים תנועה במבנה המחשבה ולפתע מתגבשת תמונה ברורה של רגע הסוף, או כל פתרון אחר.

סיבה נוספת שייתכן שמנעה מתהליך היצירה להתקיים היא האווירה בסטודיו. ייתכן שלא נוצרה אחווה בין כל השותפים לתהליך, לא נוצרה קומיוניטס – תנועה חזקה שמטלטלת את המבנה וגורמת לשינוי בדינמיקה, שינוי במבנה והמשך ליצירה חדשה. חשוב לזכור כי ייתכן שלדברים יש זמן משל עצמם וכי לא נכון להציב זמן חיצוני לתהליך יצירה, כאילו הוא מחויב לזמן מבני חיצוני.

מקובל כי בוגרי הטקסים בקרב שבט הנדמבו זוכים לעיטור המציין כי עברו את טקס החניכה. מהו האות המוענק ליוצרים בסטודיו? האם מדובר במציאת פתרון, בתחושה החדשה שמלווה רגע זה ונחרטת בתודעה או בהכרה ובהערכה מצד הרקדנים השותפים לתהליך?

ההבנה שתהליכי יצירה או "גחמות יצירתיות" אינם עניין פרטי וכי אין מדובר רק בשיטת העבודה של יוצר זה או אחר, אלא בחלק ממרקם וממארג של אמונות ומנהגים המקובלים בחברות שונות, בשינויים תרבותיים ובתובנות על טבע האדם, מאפשרת העזה, יוצקת ביטחון ומוציאה יוצרים מהבדידות שהם חווים.

ביבליוגרפיה

1.    טרנר, ויקטור, התהליך הטקסי, מבנה ואנטי מבנה, רסלינג, תל אביב, 2004.

2.    מקור אינטרנט, לימינליות וקומיוניטס / טרנר – סיכום מאמר

bgu.uniclass.co.il/psicho06/uploader.php?file…doc&id=

רונית זיו היא כוריאוגרפית ורקדנית בעלת תואר B.ed. במחול ותנועה. כלת פרס כוריאוגרף צעיר לשנים 2002 ו-2005. יצירותיה מועלות בארץ ומוזמנות לחו"ל. בימים אלו חזרה מסדרת הופעות פרי שיתוף פעולה עם הבמאית אוטה ראוואלד, שהועלו באאסן ובהמבורג שבגרמניה. מנהלת אמנותית של מסך 2 בפסטיבל הרמת מסך 2010. בינואר 2011 תעלה  את יצירתה החדשה, עם כתוביות.

סגור לתגובות.