הרמת מסך 2010 / גבי אלדור

כתב העת מחול עכשיו בעריכת רות אשל, גיליון 19, ינואר 2011, עמ' 3-5

מומלץ לפתוח את הגיליון המעוצב

 

מסך 1

ניהול אמנותי: תמר בורר

"אב ונוצה"

מיכאל גטמן

בחלל הבמה מרחף בקלילות מוט מתכת בוהק, גדול, כמו אלו שאקרובטים ההולכים על חבל מעל תהום אוחזים בידיהם. על הקרקע מיכאל גטמן, רקדן עטור שבחים, ניצב על רגל אחת, מחפש איזון אחר. לידו זוג משקולות וידיים שאוחזות בהן. בהמשך יתגלה האדם המחובר למשקולות האלו ויתברר גם שהוא כנר וספורטאי.

העבודה של גטמן, הנאבק למצוא איזון בין כוח המשיכה המצמיד אותנו לקרקע לבין הרצון להמריא, מתייחסת למיתוס של דדלוס ובנו איקרוס. השניים הכינו לעצמם כנפיים מנוצות והמריאו, אבל איקרוס התרומם גבוה מדי, הדונג שהדביק את נוצות כנפיו נמס והוא נפל.

הרעיון של גטמן מרתק, אבל בביצוע הקשר בין הדמות עם הכינור (ליושה טובה), המשקולות המחליפות ידיים והתנועה בין שתי הדמויות הולך ומסתבך. כאשר כבר מצליחים לעקוב אחרי המאבק בין גטמן והאיש הזר, אולי דמות אב, אולי מוזה חמקנית (בשלב מסוים טובה מרחיק את הכינור ומפרק את מחזיק התווים), חוזרות לסיפור המשקולות שקשה מדי להרימן ותפקיד הכנר מתפזר  לכל רוח.

לא מוכרחים להבין את העלילה, אבל גם הריקוד של גטמן הולך ונעשה לא ממוקד. לצד רגעים יפים להפליא, שבהם גטמן וזרועותיו הפרושות מצליחים לרגש, העבודה לוקה בעומס חזותי שמפריע לרצף. ויתור על חלק מן הרמזים למשמעויות חבויות יחשוף את שלד העבודה, שיש לה כל הנתונים להיות מרתקת.

 

"חולה בית"

 איריס ארז

 הרקדן אסף אהרונסון נע על הבמה בצעדים לא יציבים, כמבקש להיעלם, מתקפל לתוך עצמו, עד שהוא פוגש ברקדן השני, אופיר יודלביץ'. יחסים מסובכים – ספק התגוששות וספק רצון להתחברות – מטלטלים אותם על הבמה. בשלב מסוים יודלביץ' נעלם. הוא לא יוצא מן הבמה, אלא משתחל מתחת למעטה הרצפה שאינו אלא כיסוי דמוי קרטון. בהמשך מוענק לכיסוי הזה תפקיד משמעותי, של תפאורה נושמת ומשתנה.

 איריס ארז כותבת בתוכנייה, שמושג הבית מקבל משמעות מפתיעה בשעה שהגבולות בין הבטוח למאוים מיטשטשים וקורסים.

 מאוחר יותר נכנסת לזירה תמי ליבוביץ. כמו ילדים במשחק מחבואים, הרקדנים נכנסים זה אל מתחת לחולצת הטריקו של זולתו, בניסיון למצוא מסתור או חום. מוטיב החולצות כאזור מחיה הופיע כבר באני רעה אני של יסמין גודר, וביצירה הזאת התפתח ליחסים של אלימות והרס זהויות. ביצירה של ארז מודגשת הבדידות, עד שלבסוף כולם מתחפרים בתוך כיסוי הקרטון אשר הרקדנית, תוך כדי התקדמות, קורעת לפיסות קטנות. אחד הרקדנים מצליח להתעטף בחומר העמיד והגמיש כאחד וברגע האחרון, המפתיע, הוא זוחל כצב ענק במורד המדרגות של הבמה, עד שהוא נעצר לרגלי הקהל.

 עבודה טובה, שבה ממשיכה איריס ארז במלאכת הבנייה של מילון תנועה אישי, אמיץ ומרשים.

 

מסך 2

 ניהול אמנותי: רונית זיו

 "זנבסוס"

 עפרה אידל

 זוג כלוא במלכודת הזוגיות, שבה מתחלפות זו בזו חיבה ואלימות. למרות אמיתותם האפשרית של יחסים כאלה, חילופים מסוג זה כבר נהפכו לשבלונה התנהגותית, המוציאה מכלל אפשרות קשר אחר, עשיר יותר.

 בתחילת המחול מושך רובי אדלמן, יוצר בזכות עצמו, בזנב הסוס של הרקדנית עפרה אידל. אם בשלב זה יש אפשרות לפתח את המחול בכיוונים שונים, אלו נדחים הצדה באופן מיידי בגלל הקרבה הפיסית בין בני הזוג ובגלל הנוסחה של  סימטריה ביחסים, המחייבת שגם הרקדן יספוג גערה גופנית בדמותם של אגרוף, פליק וכדומה. אדלמן גדל הגוף מרים את הרקדנית על גבו בקלות וכך שובר את הסימטריה. המאבק הלא סימטרי נמשך בנוסחים שונים של חיבוק, מכה וניסיון להימלט מן ההיצמדות שכנראה אין ממנה מוצא. לפי התוכנייה, קטע המאבק בין בני הזוג מתרחש לאחר שמוצו כל האפשרויות האחרות של שיחה ב"שפת גוף נינוחה".

ברקע, על מחציתו התחתונה של המסך האחורי, מוקרן ציור מופשט אשר יש בו זרימה איטית של מה שנראה כלבה – חומר לוהט הפורץ ממשהו קפוא. אולי זהו הסאב-טקסט של העבודה, אשר יוצריה בחרו להראות רק את הקטע היותר גלוי ומוכר, כמעט עד לעייפה, של יחסי זוגיות. טכניקת הקונטקט, שבה השתמשו גם יוצרים אחרים במסגרת הזאת, התגלתה כחרב פיפיות. גם אם הטכניקה מאפשרת מגע מפתיע, לפעמים היא רק כיסוי לתנועה שגרתית ושבלונית.

"מה זאת עשית"

תמי ורונן יצחקי

שגרה מסוג אחר יוצרים תמי ורונן יצחקי, בני זוג "בחיים וגם על הבמה". בסדרת תנועות מכניות של סידור, קיפול וליטוש הם עומדים זה ליד זה, אולי תקועים בעולם שאין בו יותר חושניות והתרגשות. ביניהם נעה דמות נשית המוצגת כפתיינית – נחש גן העדן בדמות אשה. תלבושתה וכל תו בהתנהגותה מעוצבים לפי כל כללי הפיתוי, ובכלל זה עמידה מצודדת שבה שמור תפקיד ראשי למותן הקעור ולישבן. זוהי יפהפייה, שעצם קיומה הוא סכנה לטוהר המידות. כאשר הדמות הזאת נעה בין בני הזוג היא מעוררת אותם לחיים אחרים. שפת הגוף המקובעת שלהם נהפכת לרכה וחושנית יותר, כאילו היא מלמדת אותם את סודות החיים החושניים. אבל אחרי שהיא מלמדת אותם לרקוד טנגו, כביכול המחול הסקסי ביותר, מתברר שבהתעוררות הזאת טמונה גם הסכנה של גילוי דבר מה אסור, סקרנות לשונה ולמסוכן.

האם היה צורך בדמות שכאילו יצאה מדפי מגזין, ששפת התנועה שלה מוגבלת וחד משמעית? התחלת העבודה הבטיחה יותר משקיים הפיתוח שלה.

"אנדרטאות"

רותם תש"ח

רותם תש"ח הוא לא רק רקדן ויוצר, אלא גם בעל תואר שני ביישומים אינטראקטיביים מאוניברסיטת ניו יורק. ייתכן שתחום התמחות זה יכול לתאר את המופע המשעשע והנבון שהעלה עם כרמית בוריאן ורן בראון.

השלישייה הצליחה במקום שבו רבים הכישלונות – לדבר מעל הבמה בזמן שמתנועעים, בלי לפגום באיכות הטקסט. הדיבור נשמע זורם, צלול ושנון והרקדן הדובר לא נחנק מחוסר אוויר.

במופע שלושת הרקדנים קשורים זה בזה, סבוכים אחד בתוך גופו של רעהו, כמו באנדרטאות חגיגיות לגבורה. הם נעים במהירות במבנים הדוקים, מתגלגלים האחד סביב רעהו בלי לאבד קשר. גבר אחד, שמגלם תש"ח עצמו, מפיק שאלות מתחכמות על מהות הנשמה ומיקומה בגוף, מתגרה בידידו שרקדנית פטפטנית ומיומנת רוכבת ומתפתלת עליו וסביבו (כרמית בוריאן, רן בראון). מדי פעם השלישייה נחה באחת מפינות הבמה, שם מקובצים גם בקבוקי בירה שמהם הרקדנים שותים לפעמים. האווירה נינוחה, כמו שיחה ידידותית שבה מנסים לברר סוגיות פילוסופיות על בירה ומצב רוח טוב. השיחה חושפת את היחסים בין שני הגברים, בעוד האשה היא הרוח הטובה עם מענה הלשון החד והעולץ. החיבור בין דיבור בלתי פוסק לתנועה שגם בה אין הפסקות מוצלח ומפתיע. כמו שיח קוצים המתגלגל ברוח נוצר גל תנועה,  ושירת "משירי ארץ אהבתי" שולחת רמז עבה ואירוני למצוות אהבת הארץ.

 מסקרן, מאתגר ומבוצע לעילא.

מסך 3

 ניהול אמנותי: רננה רז

 "אישונים"

דנה רוטנברג

 אופיר יודלביץ' ואורי שפיר, שלובשים ופושטים חליפות, מעבירים אותן זה לזה ולקראת הסוף כמעט נחנקים בהן, יוצרים שתי דמויות מעניינות. אם בתחילה יש התמודדות של כוח והשאלה שבמוקד היא ידו של מי תהיה על העליונה, בהמשך כל דמות מחפשת את גורלה ואת דרכה. הריקודים נפרדים, ותזמורת קטנה אך משמעותית (נועם ענבר ורן שפלן), יושבת לצד הבמה, מעודדת ומעטרת את ניסיונותיהם להגדרה עצמית. הרקדנים מאוד מרוכזים, סוג ההתמודדות ביניהם מקורי ולאט לאט מתגלה שדמות אחת מתקשה בהגדרת הזהות שאליה מחייבת אותה החליפה.

לקראת סיום נדמה ששפיר מתקשה לשלוט ברעד שבאיבריו. בהתקרבות המחודשת בינו לבין הדמות השנייה, בעודו נבלע מאחוריה, לפתע הם נראים  כאותו אדם, שפחד ואימה חבויים מתחת לדימוי החזק, העשוי ללא חת, שהוא מציג. עבודה בנויה היטב, המבוצעת במסירות ובכשרון.

"Check in"

גילי נבות פרידמן 

קשה לתאר את העבודה הזאת. אולי הכותרת ההולמת היא "תהליך ההכרזה על הגעתנו". היא מתאפיינת בחיפוש זהות ובניסיון להגדרה עצמית, אלא שחוסר הזהות העצמית הזמני מטשטש גם את קווי המתאר של העבודה עצמה. פה ושם  יש  סולו מוצלח יחסית, למשל של מאמי שימזאקי או של אלה רוטשילד, אבל הערפול התוכני גובר על הטכניקה הטובה שיש לרוב הרקדנים היוצרים. אין מנוס מלהזכיר את הבחירה בתלבושות הרפויות, שאינן מיטיבות עם הגוף, אשר הוסיפו לחוסר המיקוד ובעיקר משכו את העין דווקא למה שלא חשוב.

חבל, משום שהקבוצה מבטיחה ונראה כי היא יכולה להגיע להישגים מרשימים יותר.

המופע

 מאיה ברינר

בעודן מתכוננות לשואו הגדול של חייהן, כמוסבר בתוכנייה, הרקדניות חוזרות על רוטינות של עולם הבידור, נלחמות בתשוקתן המובנת לאוכל. בהיותן עסוקות כל כך בחשיפת החלקים הירודים בעולם התיאטרון התאב למחיאות כפיים, הן עוברות את סך הקלישאות הדבוק לעולם הזה בלי להתפנות למה שאולי באמת מעסיק אותן.

זוהי דוגמה לתהליך ידוע של חשיפת הבעיה שבביקורת בעוד התהליך עצמו משחזר את נקודות התורפה, אך אינו מציע אלטרנטיבה מפתה אחרת.

הרקדניות מאיה ברינר ושני בן חיים אכן חיות בכאב את ייסורי הרצון להצליח, אבל אינן מעוררת הזדהות או סקרנות בנוגע לטבען האמיתי. ההיתלות בז'אנרים אחרים, כמו המלה "אפלאוז" המופיעה לפתע כתזכורת להוראות הניתנות באולפני טלוויזיה, אינה מוסיפה לאיכות המחול ומכשילה את היוצרות. לפחות המוסיקה של יובל מסנר רב הכשרון ניצלת מגורל דומה לזה של המחול עצמו.

 מסך 4

 ניהול אמנותי: סהר עזימי

 "הפוניסים"

 אלעד שכטר

 בתחילת המחול עומדים ארבעה רקדנים ורקדניות יד ביד, בתחתונים ובגופיות. כמו ילדים תמימים בקיבוץ, הם רק מתבוננים זה בזה. לאט לאט מתפתח המחול לביטויים תמימים פחות של יצריות, העדפות, עלבונות ויצירת זוגיות, עד הבגידה הגדולה בסוף שחושפת את הקלקול שבבסיס "המשפחה המושלמת". המוסיקה המעניינת של משה בן-משה מלווה את אלעד שכטר, יפתח מזרחי, ענת יפה וקוראלי לאדאם, שלקראת הסוף מוצאים את עצמם במעשי זימה, אורגיה, בגידה וגילוי עריות. לא רק שאלה אינם משעשעים במיוחד, הם גם מגולמים בבוטות – לאו דווקא בגלל התוכן המיני, נהפוך הוא, שיעשו זה עם  זה ככל העולה על רוחם בכל התשוקה המתבקשת – אבל הכורסה שטסה לאורך הבמה כשעליה בחורה פשוקת רגליים היא סוג של ויתור על יצירתיות, על מחשבה שמסוגלת להפוך את מה שקשה ומכאיב לצעקה יותר עשירה ומשכנעת, כמו בסצינת הפתיחה. תחתונים כמו בבית הם רעיון שמסביר את תמימות הילדות, אבל בהמשך הם מעיקים בחוסר ההבחנה שהם יוצרים בין האמן לאדם הפרטי. לא באנו להציץ להם. או שמא כן?

 "ראשומון"

שלומי פריג'

הסיפור ידוע, אבל האופן שבו בחר פריג' לתאר את נקודות המבט השונות מצטיין בעיצוב מקורי ובכוריאוגרפיה מעודנת, איכות שכבר אינה באופנה במופעים האחרים של הרמת מסך.

על הרצפה מוקרנת דוגמה מקווקוות, המדגישה את נקודת המפגש של כף הרגל והקרקע, שהיא עצמה מציעה מורכבות וכמה נקודות מבט. פריג', מוסיקאי  בהכשרתו המקצועית, יצר קולאז' עם דגש קלאסי כליווי לעבודתו.

הרקדניות רוני ננר, טליה פז, מאמי שימזאקי ואיה שטייגמן הן בעלות טכניקה מעולה, שתרמה למחול המובנה. המוסיקליות של הקטעים, היופי של הביצוע, הניקיון התנועתי, הרוו לפתע את הצימאון למחול שאין צורך למחול לעילגותו בשם תוכנו. אם זו היפניות המוצהרת בשם העבודה או הצורך להיות בעל טקט, כמוסיקאי, העבודה הזאת היתה מענגת, הביצוע קרוב לשלמות. ברגע האחרון של היצירה טופפות הרקדניות, כמו בבלט, על בהונות רגליהן היחפות, כביכול מערבלות את הסיפורים השונים ואת הקווים המצטלבים שעל הרצפה.

 "מאבקים לאהבתה של המאה ה-21"

אריאל כהן

האור עולה על אוסף של דימויים, תלבושות וקעקועים מקולקלים – כמו מסיבה של רוק, פאנק וכל מה שעכשווי וכבר התיישן. מתנהלת מעין תחרות, בעניין לא ברור: מוות וגוויות צורחות, מומיות עטופות בסלוטייפ אדום ורביעיית נשים מתפתלת בשחור מרוח… אחרי בכי, זעקות ותרועות ניצחון עולה על הבמה דמות על אופנוע, בידה הפרס הגדול – רובה עטוף בפלסטיק אדום, הבטחה לעתיד נפלא ולא צפוי.

זוהי חגיגה של נונסנס, המצטיינת בטווח הדמיון ובקשר הלגמרי מקרי שלה למציאות המופרעת לא פחות. אסנת קלנר, גבריאל שפיצר, נעה כהן, עדי פלד ושקד דגן מתמסרים לראש הפרוע של אריאל כהן, משתפים פעולה אתו ללא עכבות של טעם טוב או נהירות המסר. היינו צריכים את ההשתוללות הזאת.

******

בהרמת מסך 2010 נבחרו מנהלים אמנותיים מתוך קבוצה של כוריאוגרפים צעירים, שלא מזמן היו גם הם בין היוצרים שהשתתפו בהרמת מסך. הקרבה שלהם ליוצרים העכשוויים יוצרת קושי, משום שאין, ולא יכול להיות, מרחק ביקורתי בין קבוצת היוצרים וקבוצת המנהלים. הם מדברים באותה שפה תנועתית ומתעסקים באותם חומרים. חוסר המרחק אולי יוצר אווירה נעימה לעבודה, אבל ייתכן שדווקא משום כך המנהלים לא הצליחו לדחוף את רוב היוצרים להרחיק בחיפושיהם אחר דרכים אחרות, או חדשות, בעבודותיהם ובמחקר התנועתי שלהם.

המחול העכשווי התכנס בתוך עיסוקיו האינטימיים – בדיקת יחסים, חיפוש זהות. כאילו האדמה אינה רועדת גם מתחת לרגליהם של הרקדנים והיוצרים. כבר היו תקופות כאלו במחול הישראלי, שהחוץ הממשי היה בלתי נסבל מדי ורק יוצרים מעטים רצו או יכלו להתמודד אתו. אבל התכנסות כזאת היא אולי הזדמנות לבדוק את האמירה שבגוף עצמו – ביציבה המרושלת, ברגליים המתנפנפות ללא אדון, בוויתור על פרטים שהם אלה שבסופו של דבר מגדירים יצירת אמנות – יש אמת רחבה יותר. אולי הגוף כבר אינו חופשי כבעבר, אלא הולך בתלם שפעם היה הכרחי ומבורך. אולי כדאי להקדיש מחשבה שנייה לישאליות של "כאלו אנחנו".

סגור לתגובות.