הרהורים על הכשרת תלמידים במגמות המחול / לאה בן-צבי

 

תב העת מחול עכשיו בעריכת רות אשל והניה רוטנברג, גיליון 18, אוקטובר 2010, עמ' 40-42

מומלץ לפתוח את הגיליון המעוצב

 

בחינוך האמנותי בכלל ובהוראת המחול בפרט, אנו מכירים שתי גישות עיקריות בנוגע להיקף הלימודים ולפרופיל הרצוי של אמן המסיים את לימודיו:

הגישה השמרנית (המקובלת בעיקר במרכז אירופה), המחייבת הפרדה בין החינוך המקצועי לבין ההשכלה הכללית. לגישה זו תוצאות מקצועיות מרשימות, על פי רוב.

הגישה האקדמית (המקובלת בעיקר באנגליה ובארצות הברית מאז המאה ה-19), התומכת בהענקת חינוך מקצועי בתוך מסגרת של השכלה אקדמית רחבה וכללית. האקדמיה המלכותית למחול באנגליה מציעה תוכנית "בלט בחינוך" עשירה מאוד, שכוללת גם מקצועות שאינם קשורים ישירות למחול ומתוכננת על ידי צוותים גדולים הכוללים מורים, מוסיקאים, אנשי דרמה, פיסיולוגים ופסיכולוגים.

כאשר פרופ' חסיה לוי אגרון עמדה לפתוח את המחלקה למחול באקדמיה, היא בחנה בקפידה מודלים של הוראת מחול בעולם. לבסוף אימצה את הגישה השנייה: השכלה מוסיקלית ומחולית רחבת אופקים, שתקנה כלים להשתתפות פעילה בחיי התרבות והחברה. כך עוצבה תוכנית הלימודים באקדמיה בשנת 1961, ובהמשך, על פי אותם עקרונות, נכתבה גם תוכנית הלימודים של מגמת המחול בתיכון שליד האקדמיה בירושלים. כפי שכתבה מייסדת האקדמיה, יוכבד דוסטרובסקי-קופרניק, במכתב למועצה להשכלה גבוהה בשנת 1961, הלימודים נועדו "להכשיר מוסיקאי או מחולל משכיל בעל ידיעות רחבות במקצועו, היודע לחשוב והמציב לעצמו אידיאלים וערכים שהוא חותר לקראתם". יש להניח שרבות מהמגמות אשר צמחו ברבות הימים קיבלו השראה מהחשיבה ומהדרך הרעיונית הזאת, שהרי רובן מקנות לתלמידיהן השכלה כללית לצד לימודים בתחום הדעת – המחול.

חשיבה זו עשויה לא פעם להצמיח סתירות פנימיות. כיצד רוקמים חלום להפוך נער או נערה לרקדנים מקצועיים מצטיינים, בלי לוותר על השכלה רחבת אופקים שתביא את המתבגרים לחיות חיים ערכיים, איכותיים ומשמעותיים?

"כל דבר – בני אדם, חיות, עצים, כוכבים, כולנו אחד. כולנו מאותו החומר, מעורבים באותו מאבק נורא – איזה מאבק? הפיכת החומר לרוח. אה, לו יכולת לרקוד את מה שאמרת, הייתי מבין זאת…"

ניקוס קזאנצאקיס, מתוך זורבה היווני.

בהיותי מורה למחול ולאימפרוביזציה וכמרכזת מגמת המחול בתיכון האקדמיה, היתה לי הזכות המיוחדת ללוות עשרות רבות של תלמידים, לסייע להם ולתווך להם את "המאבק הנורא" שמתאר זורבה.

מפגש אקראי שחוויתי בימים אלו עם הורה של אחת מתלמידותי עורר בי תהיות, שאותן החלטתי לבדוק. שלוש בנותיו רקדו במגמת המחול בתיכון האקדמיה. כששאלתי במה הן עוסקות בימים אלו, הוא ענה בגאווה מופגנת, ובעיניו זרח אור גדול: "הקטנה בקורס טיס, האמצעית סיימה לימודי משפטים באוניברסיטה ומתחילה סטאז' והגדולה מסיימת תואר שני בפסיכולוגיה". בעוד אנו נפרדים, שאלתי את עצמי – האם נכשלתי? האם נכשלנו? תמונות פניהם של הבנות הללו ושל תלמידים אחרים, בוגרי מגמת המחול, עברו לנגד עיני.

בהקשר זה אני זוכרת, איך באחד הימים נכנס למשרדי תלמיד חדש שהגיע לבית ספרנו באקדמיה למחול. הוא נכנס בהתלהבות ואמר: "איזה כיף פה, כל הזמן רק שרים ורוקדים". לאכזבתו, הוא נוכח לדעת במהרה לאיזו מחויבות ולאיזו מערכת ערכים הוא נדרש כדי לקיים את "הכיף לרקוד". נכון, בכיתה ז' נכנסים התלמידים עם חלום גדול – להיות בלרינה. אחדים חווים בהמשך את שברו של החלום ובודדים פורשים למסגרות אחרות.

שלי השחר, מרכזת מגמת המחול בכפר סבא, מתייחסת לעתידם של תלמידיה ואומרת כי יש שילוב בין המגמה לחיים המקצועיים. חלק מהבוגרים, בודדים, ממשיכים לרקוד בלהקות, חלקם עוסקים בהוראה ויש כאלה שפונים לכיוונים אחרים.  חשוב לשאול את עצמנו בכנות, אם לילד בן 14 שנכנס למגמת מחול יש יכולת להחליט שהוא רוצה להיות רקדן. אם הבחירה של אותו נער תתגלה בהמשך כמוטעית, האם אראה בכך כישלון? "אינני רואה בזאת כישלון. זה תמיד מפתיע אותי מי ממשיך ומי לא". השאלה שאנחנו שואלות את עצמנו כל הזמן, מוסיפה ימית, מרכזת מגמת המחול בבית הספר לאמנויות בירושלים, היא איך מחברים בין יעדים חינוכיים ליעדים מקצועיים.

אני מצטרפת לחברותי, מרכזות מגמות המחול, ואינני רואה כישלון בעובדה שלא כל מסיימי מגמת המחול הופכים לרקדנים מקצועיים. נהפוך הוא – אני רואה בכך זכות גדולה, שנפלה בידינו ללוות נוער מתבגר לקראת חיים עצמאיים מלאי סיפוק והגשמה, בין עם בחרו בקריירה של ריקוד ובין אם פנו לטיס.

אני נזכרת כיצד חיפשתי דרכים לבנות גשר, באמצעות אמנות המחול, בין התשוקה לפיסיות ולגוף לבין רכבת הרגשות הדוהרת של הרקדנים המתבגרים. כיצד הכלנו, צוות המורים של המגמה, את החוויה הנצרבת במוחו של המתבגר ונוגעת בזיכרון הגוף. באילו מאמצים, אהבה ואמונה בתלמיד-הרקדן הצעיר ניסיתי לפתוח צוהר לריקוד שהוא חיים ולחיים שהם ריקוד. "כשאנחנו רוקדים את מה שנקרא חיים, נוצרת צורה, לכן אין צורך להתמקד בצורה, צריך להתמקד בכל רגע ולרקוד את החיים, את החיוניות… החיים הם מקשה אחת, כמו הרגשות. אסור לרקוד לפי רגש אחד, אלא עצוב שהוא שמח ושמח שהוא עצוב. יש לרקוד את שילוב הרגשות…" (מתוך מפגש עם אמן הבוטו קאוזו אונו, שבו נכחתי).

אינני מתעלמת מן הקולות שאני שומעת סביבי בקרב חלק ממבקרי המחול ואחדים ממרכזי מגמות המחול, הטוענים שמצד אחד יצירת המחול בארץ נמצאת בפריחה אולם איכות הרקדן המבצע עדיין לוקה בחסר. אצבע מאשימה מכוונת אל עבר תוכניות ותכנים הנלמדים במגמות המחול, אל רמת ההוראה  הבלתי מספקת וכדומה. יש האומרים שמגמות רבות נפתחות לשווא, שיש פזילה פסולה לעבר כמות המגמות על חשבון האיכות ושהתלמידים סוגדים ליוצרים בראשית דרכם, שעדיין אינם יודעים מה זאת כוריאוגרפיה. יש טענות רבות נוספות. אחרים טוענים כי יש פגם בתוכנית לימודים גמישה הניתנת להתאמה ובחוסר סטנדרדיזציה בדרישות לרמה אחידה של ביצוע. עוד טוענים, שסגנון עכשווי אקלקטי ללא מתודה ולימוד שיטות וזרמים שונים, כמו גאגא, היפ הופ, ג'ז – אינם בונים רקדן.

בצד הקולות האלה נשמעים גם קולות אחרים, בעוצמה שאינה פחותה מעוצמת קולם של המבקרים למיניהם. "אם אני רוצה לכוון את תלמידי לרמה גבוהה, הם חייבים ללמד בלט קלאסי ברמה גבוהה – לאו דווקא כדי שיהיו רקדני בלט.  זה קריטי במחול", מציינת סיקי קול, רקדנית לשעבר ומורה ותיקה במגמת המחול בבית הספר תלמה ילין. אולם באותה נשימה היא ממשיכה ואומרת, "צריך להיות נדיב עם היריעה בהקשר של החינוך. חשוב מאוד שחוויית ההתבגרות תהיה שזורה באמנות ותעזור לילדים להתבגר ולהתמודד ביתר קלות – מכל היבט חינוכי רחב. כמה שיותר חשיפה לאמנות, יותר טוב. כך יצמחו אנשים אלימים פחות, סקרנים יותר ובעלי יכולת ליהנות ולהכיל תרבות במלוא מובן המלה".

לכבוד יום האשה הבינלאומי האחרון קיימה מכללת עמק יזרעאל כינוס אקדמי ייחודי שעסק ביצירה של נשים בתרבות הישראלית המתהווה. אחד המפגשים הוקדש למרכזות מגמות המחול בארץ. 95% ממגמות המחול בארץ מנוהלות בידי נשים, המלמדות ומנהיגות את התחום. חשוב לציין שהמגמות הרבות שומרות על ייחודיות והן שונות זו מזו בזכות המרכזות העומדות בראשן. נשים אלה הן מחנכות, אמניות ואקדמאיות. כפי שמציינת המפמ"ר נורית רון במאמרה "מעצמה נשית במחול" (פנים, 2010): "עבודתן משלבת אמנות, חינוך, תרבות וניהול ומאפשרת מיצוי ומצוינות של הלומדים. כך יוצרים דור מקצועי ומיומן של רקדנים, מורים, חוקרים וצופים". במעמד זה שיתפה אותנו בהגיגיה לאה אברהם – רקדנית, יוצרת ומרכזת מגמת מחול המובילה זה שנים את תלמידיה ברגישות, בנחישות, באהבה ובמקצועיות רבה. "המקום הכי קדום, הכי שורשי, הוא המחול. אני באה מבית תימני – מחול ומוסיקה, אלה החיים. כמה חשוב לתקשר עם עוד אדם לידי בדרך הקסומה של ריקוד. לרקוד ולשיר –  כך הגעתי אל עולם אמנות המחול. זו קודם כל אמנות התקשורת, לדעת לדבר זה עם זו וזה עם זה בעזרת הגוף. המחשבה איך מפתחים עולם זה הביאה אותי לרומן הנפלא עם הוראת המחול והעברתו לדורות הבאים. אין כמעט בית ספר בארץ הקטנה ודלת האמצעים הזאת שאין בו מחול, אמנות או מוסיקה. אין ספק שזה עדיין מעט מדי, אבל מה זה לעומת מה שהיה בעבר? אני לבנה בכותל אמנות המחול. בתימן החיים מתחילים ומסתיימים בשירה, והייתי מבקשת לשיר לכם… 'ציפורי שמים נשאוני אל על / ציפורי שמים הובילוני הרחק אל הכוכבים / ואני כאן על הארץ הקשה הזאת בוכה / אבל ציפורי שמים נשאוני הרחק הרחק'".

לטענתי, יש מטרות המוצבות בראשית הדרך, שנבחנות בסופה במבחן התוצאה. השאלה מה צריכה להיות ההכשרה המקצועית הטובה ביותר של רקדן מזמנת לנו מחלוקת. משיחות עם לא מעט כוריאוגרפים בארץ, התרשמתי שהפרופיל של רקדן מועדף אינו מתחיל ביכולת טכנית ובעיקר לא בסגנון מסוים. נהפוך הוא. כוריאוגרפים מחפשים אישיות בעלת יכולת להשתמש בגוף ככלי מחקר ולא ככלי ביצוע בלבד, משוכלל ככל שיהיה. הם מעוניינים בשותף ליצירה. בתוכניות של המופעים היום, במקום שמות הרקדנים מציינת הכותרת "רקדנים שותפים ביצירה". מנהלי הלהקות מחפשים רקדן שיודע לרקוד את המחשבה ולכבד את החושים, את הרגשות ואת חוש הצורה.

פניתי ליוצרות מובילות, שהן בוגרות מגמות מחול, לשמוע את דעתן. הראשונה היא רננה רז, רקדנית וכוריאוגרפית, יוצרת שקיבלה הכרה בארץ ובעולם ושרמתה המקצועית זיכתה אותה בהכרה של משרד התרבות לשם תמיכה. רננה האירה את עינינו וניסיתי לבחון את הנושא מנקודת מבטה האישית. "רקדתי תמיד בלט קלאסי, מאז שאני זוכרת את עצמי… כמו כל ילדה ממוצעת, רציתי להיות בלרינה. הכניסה שלי למגמת המחול בפתח תקוה פתחה לפני עולם ומלואו. גיליתי שיש עוד סגנונות. תנועה היא דרך לבטא עולם רגשי פנימי, בשבילי זה היה חשוב מאוד. זה גיל שבו אתה שואל את עצמך מי אתה ומה אתה, איך אתה  מתקשר עם עצמך. במגמה היה דגש על פיתוח האינדיווידואל. פתאום יכולתי להביא לתוך הסטודיו את כל כולי, העולם הזה היה ממש התאהבות, זאת היתה נקודה שפתחה לי עולם מופלא של מחול. כשהגעתי למגמת המחול בתלמה ילין, זאת היתה מגמה מקצועית ועשירה. נחשפתי למופעים מהארץ ומהעולם, ובכיתה י' הגעתי לידי הכרה שמחול הוא הדבר שאני רוצה לעשות בחיים".

 בתשובה לשאלתי, איזה פרופיל של רקדן/ית היית רוצה לראות כמועמד לבצע את עבודותיך, היא אומרת שאחד הדברים המרתקים אותה הוא ליהוק מחדש לכל יצירה ויצירה. "לפעמים יש עבודות רק לנשים, לפעמים רק לגברים. כל עבודה לוקחת אותי לסוג אחר של רקדן. באופן כללי אני מחפשת שילוב של משהו מאוד פתוח ועם זאת נוכחות מאוד חזקה. אינני מעוניינת בכלי ריק, אלא במי שיודע לתת גם אינטרפרטציה, אדם בוגר, בעל יחסי אנוש טובים. היום רקדן מפרה את הכוריאוגרף. אם לא תהיה לי תקשורת טובה עם הרקדן, לא אוכל ליצור".

כשהיא  עובדת במגמות מחול, רז מבינה את המקום שהתלמיד נמצא בו. לדבריה, בלט קלאסי חשוב, אבל צריך לאפשר לתלמידים להתנסות במגוון סגנונות וצריכה להיות סימביוזה בין יוצרים ישראלים לבין תלמידי המגמות, שמתוכם יגיעו רקדני העתיד ויוצריו.

יוצרת נוספת שאליה פניתי היא יסמין גודר, כוריאוגרפית בעלת מוניטין בינלאומיים, עטורת פרסים,  ייחודית באמירותיה ובשפתה התנועתית, בעלת קול נוקב וחד שמביא את הצופים לדריכות עד הקצה. יסמין נולדה בארץ, אבל נסעה עם הוריה לארצות הברית ושם השלימה את לימודיה הכלליים ואת  לימודי המחול. רציתי לשמוע ממנה כיצד היא רואה את הרקדנים בארץ, בין אם הם בוגרי מגמת מחול ובין אם לאו. לדבריה, התפתחותו של רקדן היא תהליך מאוד אינדיווידואלי. למשל, אחד מרקדניה, ערן שני, התחיל לרקוד בגיל 16 ועד אז עסק דווקא בצילום. לעומתו, היא בוגרת בית ספר מסודר למחול וכאשר הגיעה לארץ הופתעה להיווכח עד כמה הרקדנים  צעירים. "זה מרשים מאוד. יש לרקדנים כאן ביטחון על הבמה… גדלתי במסגרת שבה רקדנים לומדים קודם כל בקולג' ובאוניברסיטה ורק אז נכנסים לעולם המקצועי". 

חיזוק לדבריה קיבלתי בקיץ האחרון בפגישה עם שן ווי, כוריאוגרף יליד סין הפועל זה עשרים שנה בניו-יורק. יצירותיו הן פנטסיה מרתקת בתנועה, מחול עוצמתי, מהפנט, מופלא ועוצר נשימה. שן ווי בא להעביר קורס קיץ לכוריאוגרפים במרכז סוזן דלל. לדבריו, הוא נתקל כאן בפוטנציאל מאוד מעניין של כוחות יצירה, אולם היה מאוד מופתע מהתעוזה להעלות על במה יצירות מאוד בוסריות. "נדרשו לי שנים רבות והרבה ניסיונות כוריאוגרפיים בהרכבים קטנים ומשתנים, דואטים קטנים, קטעי סולו, טריו, עד שהעזתי לבקש תמיכה להעלאת יצירה על במה ציבורית", הוא אומר.

לדברי גודר, העובדה שבישראל מתקיימת עשייה נרחבת במחול היא תופעה מאוד חיובית. לדבריה, היא מחפשת ברקדן אדם, שותף לעשייה. מעניינות אותה פתיחות מנטלית ופיסיות, אבל לא טכניקה במובן של סגנון. טכניקה, מבחינתה, היא משהו שמאפשר לשאול שאלות ולחקור דברים באמצעות הגוף, גוף פתוח. היא מחפשת משהו שמרגש אותה, מעין שילוב של נוכחות פיסית וניצוץ. רקדנים כאלה היא מוצאת גם בקרב בוגרי מגמות המחול, בהם עלאיה שליט (בוגרת תלמה ילין) ושולי אנוש (בוגרת תיכון האקדמיה בירושלים) ועוד רבים וטובים.

מלים אלו נכתבו בפתח יום העצמאות ה-62 של ישראל. אולי זו הסיבה שאני נלכדת מעט בקורי הנוסטלגיה. נוסטלגיה טומנת בחובה את המלים כאב על העבר. אולם בעיני, בראיית העבר יש לא מעט התפכחות, אולי חשבון נפש, אבל בעיקר מעיינות ושפע של עוצמות לקראת ההווה והעתיד. בחודשים האחרונים נדדתי בין מגמות מחול רבות בארץ, כבוחנת בבחינות הבגרות במחול. נחשפתי לרמת ביצוע הולכת ומשתפרת, למספר רב של נבחנות, לנעורים יצריים, מלאי תשוקה ותמימות, הבאים לידי ביטוי בעבודותיהן של הנבחנות. היחס המקצועי של כל פרט ופרט בבחינה וההשקעה הרצינית ומלאת המשמעות ניכרים היטב.

ברגעים אלו אני נזכרת באמי ניצולת השואה, אוד מוצל מאש, ברמלה – אז עיירת עולים מוכת עוני, הזנחה ושכחה, ברחוב ביאליק המכונה בפי התושבים "גטו". זו שנת 1951 ואמי הופכת את ביתנו לסטודיו לבלט לכל דבר: בר סובב קירות, מראות, פסנתר (בכל פעם הפסנתרן חותך עם אולר קטן פיסת עור מסנדליו התנ"כיים, כדי להדביק ולתקן איזה קליד בפסנתר שנתקע ואיננו מפיק צליל), והיא מסתובבת ברחובות ואוספת ילדות המתרוצצות יחפות ורוחצת את כפות רגליהן כדי ללמד אותן איך ראוי להיכנס לסטודיו לבלט, אשר ממנו בוקעים צלילי אגם הברבורים של צ'ייקובסקי.

אנו שועטים קדימה, פתוחים לעולם ורוצים לעוף הרחק הרחק. אני נזכרת בהתחלות הקטנות והצנועות שאליהן התוודעתי בפגישות עם ראשוני הבוגרים, הרקדנים והמורים ברחבי הארץ, ובאוזני מהדהדות מלותיה של פרופ' חסיה לוי אגרון: "צריך לרקוד, להמשיך לרקוד עוד ועוד, והלוואי שלעם ישראל יהיו הרבה סיבות טובות לרקוד".

סגור לתגובות.