אקים לבוביץ' וולינסקי / ליאורה בינג היידקר

מחול עכשיו, עורכת: רות אשל, גיליון 21, דצמבר 2011, עמ' 52

מומלץ לפתוח את הגיליון המעוצב

 

 אקים לבוביץ' וולינסקי – מבקר ופובליציסט משכיל, רהוט וחריף מאין כמוהו, שנחשב אחד המאורות הגדולים בנוף התוסס של התרבות הרוסית בין סוף המאה ה-19 לראשית המאה ה-20 – שב והמציא את עצמו מחדש לאורך כל חייו. הקטע המובא להלן נלקח מתוך כתביו על האסתטיקה של הבלט הקלאסי, שנכתבו בתקופת חייו האחרונה, אבל הקריירה המקצועית שלו התחילה במקום אחר לחלוטין.

וולינסקי נולד ב-1861 לערך (אין תמימות דעים בנוגע לשנת הולדתו) בעיירה ז'יטומיר שבפלך ווהלין, בשם חיים לייב פלקסר. בילדותו למד במסגרות חינוך יהודיות מסורתיות ונחשב עילוי, אולם סופו שנזרק מלימודיו בגימנסיה היהודית בגלל סכסוך עם שניים ממוריו. לאה גולדברג טוענת שאין להתפלא על כך: סביר להניח שבחקרנותו, בדקדקנותו ובעקשנותו שאינה יודעת גבול הוציא מכליהם את המורים. וולינסקי עקר לסנקט פטרבורג והתקבל ללימודי משפטים. בתום לימודיו סירב להמיר את דתו ובכך למעשה דחה הצעות להישאר באוניברסיטה ולפתח קריירה אקדמית. הוא אימץ לעצמו את שם העט וולינסקי (כלומר, יליד ווהלין) ובחר בקריירה פובליציסטית, שהלמה היטב את אופיו הפולמוסי ואת הצורך המיסיונרי שלו לחנך את סביבתו להבחנה אסתטית גבוהה יותר. אהבתו הגדולה לקאנט ולשפינוזה באה לביטוי במאמרים שפירסם בכתבי עת יהודיים בני התקופה, כמו Voskhod, אבל דעותיו הקוסמופוליטיות חרגו מן המסגרת המקובלת. הוא שוב הסתכסך, הפעם עם החוגים הספרותיים היהודיים. נראה שהכישרון להיקלע לסכסוכים הפך לתבנית אופיינית לו, שחזרה בכמה צמתים משמעותיים בחייו. באותה עת וולינסקי החל לכתוב בעיתונות הרוסית הכללית (לא הישג של מה בכך ליהודי בזמנו) ועד מהרה היה לנושא הדגלו של הסימבוליזם הרוסי. בראשית דרכו התקבלו מאמרי הביקורת שלו באהדה רבה, אבל הדרור שנתן ללשונו ונטייתו להתנפל על כל הפרות הקדושות (עם מבקר הספרות הנודע ניקולאי מיכאילובסקי היה לו דו-קרב מילולי חריף) הביאו במהרה להדרתו מעולם העיתונות. ידידיו נטשו אותו והוצאות הספרים סירבו להוציא לאור את כתביו, אבל וולינסקי לא הרים ידיים. ב-1896 פירסם ספר על המבקרים הרוסים וב-1898 יצאה לאור מונוגרפיה שלו על המחבר הרוסי לסקוב.

ב-1900 יצא לאיטליה, למסע בעקבות ליאונרדו דה וינצ'י. הספר שחיבר על חייו של ליאונרדו ועל יצירתו זיכה אותו ב-1909 באזרחות כבוד מטעם העיר מילאנו.[1] מאוחר יותר (1924) כתב חיבור נוסף שבמרכזו אמן פלסטי: רמברנדט. חיבור זה לא יצא לאור עד היום. בד בבד המשיך וולינסקי לכתוב טקסטים שונים וב-1906 פורסם ספרו החשוב דוסטויבסקי.

ב-1907 קיבל על עצמו את משרת הדרמטורג בתיאטרון החדשני שהקימה השחקנית הדגולה ורה קומיסרז'בסקיה ((Komissarzhevskaya וב-1910 יצא עם הרקדנית אידה רובינשטיין(Ida Rubinstein) למסע חקר של ארבעה חודשים ביוון. המסע שינה את חייו מקצה אל קצה. בסיוריו ביוון השתכנע וולינסקי שרוח התרבות האפולונית מוצאת את ביטוייה המובהק בבלט הקלאסי ומאז הקדיש את מרב מרצו וזמנו לחקר הריקוד הקלאסי (כולל לימוד הטכניקה של הבלט אצל ניקולאי לגאט). וולינסקי היה למבקר המחול המוביל ברוסיה ובראשית שנות העשרים הקים בפטרוגרד מוסד להכשרת רקדנים, שכונה "טכניון", ובו הועסקו מיטב המורים וביניהם אגריפינה וגנובה. אותה תקופה הניבה גם את ספרו האחרון, ספר ההתעלות: מקראה לריקוד קלאסי (Kniga likovaniy: Azbuka klassivcheskogo tantza, Leningrad, 1925). רבים רואים בספר זה את שיא יצירתו הספרותית. אין זה ספר לימוד, גם לא טקסט פיוטי, מחקר מדעי, היסטורי, סוציולוגי, בלשני או פילוסופי, אלא שילוב של כל אלה יחדיו, עדות לאהבה יוקדת ולהתבוננות מעמיקה ברזי המקצוע. וולינסקי הלך לעולמו ב-6 ביולי 1926 וכתביו נעלמו בתהומות הנשייה. בשנים האחרונות שב ועלה העניין בהם ושמו חוזר ומוזכר בהקשרים שונים של חקר הספרות הרוסית.[2]

במה מתאפיינת כתיבתו של וולינסקי על מחול? וולינסקי הוא קודם כל אידיאליסט ומהותן (אסנציאליסט) אדוק. בדיוניו הוא מתייחס למחול כאל נשא של תכונות ואיכויות מולדות, שעיצבו את רוח האדם מקדמת דנא. וולינסקי סבור שתכונות ואיכויות אלה התפתחו בתרבות המערב מימי יוון העתיקה והן מגיעות לשיאן דווקא במערכת החוקים של הבלט הקלאסי. בספר ההתעלות הוא מבקש אפוא להתחקות אחר חוקים אלה ולהראות כי במיטבם, הם אינם רק תשתית לצמיחת הציוויליזציה האנושית, אלא גם גולת הכותרת שלה ועדות ניצחת לגדולתה. בעבורו ההיסטוריה של המחול (ובכלל זה איזדורה דאנקן, שאת הופעותיה ברוסיה סיקר באהדה) אינה אלא רצף של דוגמאות לאותה מהות אנושית נעלה ומוחלטת, ומי שסוטה ממנה נועד לכישלון.

וולינסקי כותב על פלייה, רלווה, אן-דהור, טנדו, רונד-דה-זאמב, אלבאציה, תנועת זרועות וכדומה בסגנון מליצי, רהוט ועשיר, מתוך שימוש תכוף במלים נרדפות ואין-ספור וריאציות להבעת רעיונותיו. הדוגמאות והאנלוגיות שהוא מביא יורדות לפרטי פרטים והוא מוליך את השיח בתרועה רמה דרך כל תחומי הדעת שבהם הוא שולט. הוא נע כמעט תמיד מן הקביעה הנחרצת אל ההנמקה. המסקנה מוצגת מראש באופן אקסיומטי ואילו ההסבר המפורט והארכני נפרש לאטו בהמשך.   

וולינסקי תמך בכינון קבוצת התיאטרון העברי "הבימה" והיה מיודד עם מקימיה, שראו בו אורים ותומים. יהושע ברטונוב, ממייסדי הבימה ואביה של הרקדנית דבורה ברטונוב, ביקש ממנו לבחון את הבת ולהעריך את כשרונה כבר בילדותה. פגישה זו נותרה חרוטה בזיכרונה וספרו של וולינסקי היה נר לרגליה. שנים ספורות לפני מותה הביעה באוזני את המשאלה לדאוג לתרגום הספר לעברית. מלאכת התרגום, שמצויה עדיין בעיצומה, מתאפשרת הודות להתגייסותה ולעזרתה המסורה של ד"ר אדה דוברובצקי. 

ליאורה בינג-היידקר, ילידת חיפה, היא בוגרת האקדמיה המלכותית למחול בלונדון ואוניברסיטת דרהאם. ניהלה את הסטודיו לבלט חיפה וריכזה את מגמת המחול בבית הספר התיכון ויצ"ו בחיפה. לימדה בסמינר אורנים, באולפן בת דור ובלהקת המחול הקיבוצית. כיום מלמדת במסלולים להכשרת רקדנים בבת דור באר שבע ובביכורי העתים, תל אביב. פירסמה מסות על אסתטיקה של המחול. חברת המדור למחול במועצה לתרבות ולאמנות. בינג-היידקר פירסמה שני ספרי שירה: חצאי ירחים (הליקון, 2001) וקרב פנים אל פנים (פרדס, 2007). על שירתה זכתה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים.

 

[1] אקים לבוביץ' וולינסקי,  ליאונרדו דה וינצ'י, חייו ויצירתו, תרגום: י' סערוני, הקדמה: לאה גולדברג, ירושלים: מוסד ביאליק ומסדה, תשי"ח.

[2]  Akim Volynsky: Ballet’s Magic Kingdom: Selected Writings on Dance in Russia, 1911-1925, London: Yale University Press, 2008.

ראו גם גרסה אנגלית של הקדמה מאת פרופ' הלנה טולסטוי )האוניברסיטה העברית, ירושלים) לאסופת כתבים של וולינסקי בשפה הרוסית: Akim Volynsky in the Two Worlds.

פרקים נוספים מתוך ספר ההתעלות בתרגום עברי אפשר למצוא בדחק, כתב עת לספרות טובה בעריכת יהודה ויזן, תל-אביב: הוצאת דחק, תשנ"א, עמ' 258-65, ובאתר של עמותת הכוריאוגרפים: http://www.choreographers.org.il/985

 

סגור לתגובות.