יהלום מלוטש שלא איבד מחיותו – ראיון עם טליה פז / גבי אלדור

כתב עת: מחול עכשיו – כתב עת למחול

עורכת: ד"ר רות אשל

גיליון 12, אפריל 2005, עמ'  30-34

מו"ל: הספרייה הישראלית למחול

הגיליון יצא לאור בתמיכת משרד החינוך, התרבות והספורט, מינהל התרבות – המדור למחול


המופע האחרון שלה ב"הרמת מסך" הפנה אל טליה פז מבט מעריץ של קהל שלם.  היא בלטה באיכות תנועה שלא רואים אצלנו כמעט, בריקוד של רמי לוי, שגם לו היה ניחוח קצת זר, חוצלארצי, לא מכאן. גבוהה וארוכת רגליים וצוואר, גמישה וחזקה, היא עצרה לנו את הנשימה בריקוד שגם אם תוכנו היה מעורפל, הרי הביצוע שלו היה מלאכת מחשבת של זרימה וריכוז. אחת מאותן תופעות מחול שלמראן מסתתמות כל השאלות.

 בדירתה, הצמודה לדירת הוריה, בצפון הישן של תל-אביב אני יושבת על ספה   חדשה שהובאה רק עכשיו משוק הפשפשים ושמתאימה להפליא לדירת הגג הקטנה. טליה מראה לי בגאווה את המדפים, את כל מה שאבא שלה בנה עבורה במו ידיו ("בכל דירה שגרתי הוא הכין לי משהו עם המטר ואולר הכיס שלו").  טליה יושבת מולי, וכמו שאמר אחד מתלמידי כאשר הזמנתי אותה לשיעור בכיתה – "הנה את יושבת לך ככה סתם על קצה השולחן, ואין שום סימן שגופך יש לו יהלום כזה". ואמנם ריקודה הוא יהלום מלוטש, אך כזה שלא איבד מחיותו, וכל מנהגה הוא פשוט וחם כאילו אף פעם לא רקדה עם אחת הלהקות הטובות בעולם ועם גדולי הכוריאוגרפים.

טליה היא בתה של נירה פז, מי שהיתה סולנית בבלט האופרה של ניו יורק, תלמידה של מיה ארבטובה בתחילת דרכה ובלרינה קלאסית בהמשך. לכן השאלה הראשונה כבר כאילו נשאלה ונענית בעצם הביוגרפיה:

איך הגעת למחול?

– בגיל ארבע וחמש כבר עשיתי הצגות לפני המשפחה – הופכת דלי, מסדרת, ורוקדת.

והזיכרון הראשון שלך כרקדנית?

– כילדה קטנה השבתתי פעם חתונה – התחלתי לרקוד וכולם הביטו רק בי.

ואיך נוצר הקשר הראשון שלך לבמה?

– אני זוכרת את עצמי יושבת עם אמא בבת-דור, בבת-שבע. אני הייתי זו שנותנת את הפרחים על הבמה בסוף המופע. אחר כך התחלתי ללמוד לרקוד אצל אינס אלכסנדרוביץ, בדיזנגוף פינת בן גוריון. שנים למדתי אצלה ואחר כך היא נעלמה.

מה את זוכרת מהשיעורים?

– היא היתה מאוד קפדנית ויסודית. אני זוכרת את התיק הראשון שלי לבלט – קלוע מנצרים, ורוד. והיתה לי גם תלבושת אחידה, נעלי בלט, טייטס ורודים ורשת סרוגה לשיער…

זה היה טבעי להיות רקדנית, חלק מן היום יום, עם שיעורים פעמיים בשבוע ואחר כך יום יום עם שיעורי-בית, למדתי את כל הביטויים הצרפתיים בעל פה. ואמא היתה שואלת אותי – מה למדת היום? ובגלל שהייתי צריכה לספר בדיוק, גם זכרתי. והיא רשמה את כל השיעורים.

מה היתה ההופעה הראשונה?

– אני חושבת שזה היה כיפה אדומה באוהל-שם. תפקיד ראשי עם שמלת פעמון אדומה שהבאתי מהבית. פחדתי, נורא התרגשתי. ואחר כך קיבלתי את הטוטו הראשון שלי – בסגול יפהפה. הייתי הפֵיה הסגולה ביפהפייה הנרדמת. וידעתי שאני עושה משהו חשוב.

זה לא היה סתם 'חוג'. הכל היה חדש. לא הייתי בין החביבות של המורה, וגם היה קשה – כי לילדים אין כוח פיזי ויציבות.

אבל מצד שני, בגלל אמא – שבהופעות שלה ישבתי עם עיניים פעורות – ידעתי הכל, את כל הצעדים, את המוסיקה. הבייבי סיטריות שלי היו הרקדנים בלהקה…

למדת גם אצל אמא?

– כן, אבל היה לי קשה להיות תלמידה שלה. היה עלי לחץ, הערות, ונכנסתי למגננות. קשה היה לי לאזן בין התחושה לגבי התלמידות האחרות – של יותר מדי תשומת לב או פחות מדי. וגם הביקורתיות שלי היתה כפולה. אבל הבנו את זה מהר. בסטודיו ממש לא היתה קנאה ולא היתה תחרות. רק הסתכלתי והערצתי.

וכך זה הלך חלק עד היום?

– לא בדיוק. בגיל שתים עשרה היה לי משבר – האם אני רוצה לרקוד? התעייפתי אחרי כל השנים האלו. מגיל שש פעמיים בשבוע, אחר כך כל יום, ושיעורי בית. אני זוכרת משמעת, מאמץ. זה היה מאתגר.

זה כאב לרקוד על הבהונות?

– לומדים להסתדר עם זה. בהתחלה היו לי יבלות, שמתי צמר גפן; וגם לומדים איך לנעול את הנעליים, ולא מורידים אותן למרות הכל, לומדים לעבור דרך הכאב. עם השנים כף הרגל, ובעיקר הקשת, השתפרה. ובאופן מוזר, אחרי הניתוח שעברתי בשתי הרצועות, הרגל חזקה יותר… אם מתחילים בגיל צעיר זה קל יותר.

ומה קרה בגיל שתים עשרה?

רציתי ללכת לצופים. רציתי משהו אחר. בבת-דור הם רצו שנרקוד גראהם, והיתה שיטת ניקוד לפי שעות, היתה מכסה של מחול מודרני שצריך היה לקחת. אז התפלחתי לשיעורים בקלאסי. כל השנים הייתי מקבלת את המילגה של קרן שרת לתלמידים מצטיינים, אז בבת-דור איימו לקחת לי את המילגה. בגיל חמש עשרה נסעתי עם חברה להולנד, ובלי ידיעתי היא סידרה לי אודישן, והלכתי כמעט נגד רצוני. כשחזרתי אמא שאלה אותי – את באמת רוצה להיות רקדנית? ואני מאוד רציתי, ומאוד התרגשתי. לא היה לי ספק. רציתי לצאת מן הארץ וללמוד בלט. אני חלמתי על בלט קלאסי, כמו אמא, בניו יורק סיטי בלט. אמא היתה סולנית ורקדה אצל אנטוני טיודור ואלווין איילי. ואמרתי כן.

אבל בינתיים ראיתי בארץ את להקת הבלט של הולנד, ה- NDT, הלהקה של ירי קיליאן שהגיעה ב-1980, והייתי בשוק. לא ראינו אז דברים כאלה – זה היה נפלא. ראינו את סימפוניית תהילים – העבודה עם השטיחים התלויים, הקתדרלה השוקעת, וסינפונייטה. הלכתי לראות אותם כל ערב ואמרתי – זהו זה. הבנתי שאני רוצה את זה, את הדבר הנוסף הזה, ושאני לא אהיה רקדנית קלאסית עם הקו הנקי כמו אמא.

בגיל שש עשרה נסעתי לקונסרבטוריון בהולנד. היה לי שבוע בחינות, ובסופן אני הייתי הזרה הראשונה שהם הכניסו ללהקה.

איך היה בהולנד, היית לבד?

– כן, גרתי אצל משפחה אומנת בלי ילדים, שלא ידעו מה לעשות איתי. זה היה נורא קשה. הוא היה מתופף בתזמורת הבלט. אחר כך פגשתי את מריון כהן, הולנדית שרקדה עם אמא. המשפחה שלה אימצה אותי כמו בת רביעית, והם הפכו להורים השניים שלי. הם היו חמים ועד היום הם כמו משפחה מאמצת.

הצטרפתי לשנתיים האחרונות של מסיימי תיכון ועוד שנתיים של יום שלם הכנה לרפרטואר. רקדתי פעם בשבוע עם הלהקה בעבודות שלהם. עשיתי קפיצה עצומה. בגיל הזה הייתי בין הטובות בכיתה אך הן היו טובות ממני, עם העמידה ב'חמישית' מושלמת וגובה. בהולנד, אגב, הרגשתי נוח עם הגובה שלי, לא הייתי חריגה. אבל היו לי הרבה פערים שהייתי צריכה לצמצם. זו היתה חוויה מלמדת – בחברה זרה, מחוץ לבית.

את ואמא דומות וקשורות זו לזו, אתן גם רוקדות דומה?

– לא, אמא הרבה יותר חזקה ממני… פיזית היא חזקה כמו שור… יש לה מסה שרירית. הגוף שלי יותר עדין, ואני הרבה יותר פגיעה לפציעות. אבל הטכניקה השתפרה, ויחד איתה גם הדרישות. מה שמצפים מממני היום זה לא מה שציפו ממנה.

עד גיל שמונה עשרה סיימתי את בית הספר והיה אודישן, ובסוף לא התקבלתי לבלט הלאומי ההולנדי – לא הייתי מספיק חזקה טכנית.

במה כן היית טובה?

– הייתי חופשייה ואקספרסיבית, אך לא טובה כמו עוד ארבע מאות בנות… הייתי קצת שמנה עם כל העוגות. אבל דברים קרו לטובה.

אחרי כל העבודה הזו חזרת לארץ? למה?

– לא לקחתי את זה קשה, ידעתי שלא אתקבל ושמחתי לחזור לארץ, רציתי ללכת לצבא.

דווקא לצבא?

– כן. כשנסעתי יצאתי מהמעגל החברתי, ורציתי להיות שייכת. אז הפכתי לטכנאית של צילומי רנטגן ולשיננית בקריה. קיבלתי מעמד של 'רקדן מצטיין' כך שהייתי חופשייה אחר הצהריים ויכולתי לרקוד משעה ארבע בבת-דור; עבדנו במשמרות.

זה לא מעבר קצת קיצוני מריקוד בהולנד לשיננית בקריה?

– היה לי מעניין להסתכל מלמעלה לתוך הפה… עם חלוק לבן! גם נהניתי מהטירונות, שמחתי להכיר בנות, זה היה קצת כמו בצופים…

ובכל זאת, מה עם הריקוד?

– ב- 1988, בשנה השנייה בצבא, דודיק דביר התקשר והזמין אותי ללהקת בת-שבע, הוא היה אז המנהל האמנותי. אז החלפתי משמרות בצבא – בבוקר רקדתי – החזרות היו באולם אוהל-שם, ואחר כך הייתי רוכבת לקריה על האופניים – עד תשע בערב. היה נוח. תארי לעצמך שרצו אז להקים להקת בלט בצבא… אבל מהר מאוד הם ויתרו על הרעיון.

מי עבד אז בבת-שבע?

– הייתי עם מלאני ברסון, נעמה, רמי לוי – רקדתי עם שלי שיר, שי גוטסמן, אורית ויטורי, אליס דור-כהן…

ומי היו הכוריאוגרפים?

– היו ג'יין היל סאגאן, אלי אליעזרוב, אליסה מונטה – זה היה חווייתי כזה – ורקדנו את קאנון של מרק מוריס, ואולמות שיש שהיה מאוד מתמטי ומוסיקלי. היו גם עידו תדמור ואיציק גלילי. ובשנה השנייה שלי בבת-שבע אוהד נהרין הגיע והחליף את דודיק דביר.

ומה קרה אז?

– עברנו לסוזן דלל ויצרנו את קיר. היה כיף לא נורמלי.

את זוכרת איך נולד אחד מי יודע?

– אני זוכרת את היום, זה היה מרגש. יצרנו את זה ביחד. ישבנו במעגל, אוהד באמצע, והרוב בא ממנו. אבל זה איציק גלילי שהביא את הקפיצה על הכיסא… כל הריקוד, והעבודה עליו – זה היה חזק נורא, עם להקת הרוק נקמת הטרקטור על הבמה, והמסה של האנשים, והחזרה, כמו טראנס. ואיציק ואני עשינו אימפרוביזציה לפינאלה של קיר – היתה יציאה של זוגות ואנחנו היינו זוג כזה. היתה כל כך הרבה השראה בעבודה עם אוהד.

אבל לא נשארת איתם?

– פתאום עלתה אפשרות שארקוד עם להקת סקאפינו בהולנד. די חששתי לעזוב, אבל אוהד בצורה אבהית אמר – תיסעי ותחווי עולם ותמיד תוכלי לחזור. זה היה משהו… נהניתי להיות בלהקה,  כל יום היה מרגש.

במה עוד רקדת?

– רקדתי בטאבולה ראסה, ובשקיעת הטיטניק. ואז נסעתי.

איך התקבלת ללהקה?

– סקאפינו רצו אותי, ואני רציתי להתנסות בריקוד ניאו-קלאסי, לעבוד על פוינט. לרקוד בלנשין וביל פורסיית', את ה-'אוף בלאנס' שלו… היה שם יותר מקום לאינטרפרטציה, המחול של אד וובר כאילו נתפר עלי. היתה גם המון אימפרוביזציה. שם גם פגשתי שוב את איתן סיוואק שבא מנתניה ורקדנו ביחד בבת-דור בארץ.

איך זה שלא נשארת עם  להקת סקאפינו? נראה שהכל היה סלול לפנייך?

– אחרי שנתיים הם קנו בלהקה עבודה של מאץ אק – למטה בצפון שגם [הלהקה] הקיבוצית רקדה. והפגישה הזו עם העבודה שלו שינתה את עולמי.

מה היה אחר, או מיוחד בריקוד הזה?

– הפשטות של התנועה, הניקיון, ובעיקר המשמעות, הצד הדרמטי-הנרטיבי. בסקאפינו הגעתי לרוויה. מאץ הגביל אותי וזה היה מאתגר. ופתאום היתה משמעות, עכשיו הבנתי למה אני רוקדת. היו שישה שבועות של עבודה ונהניתי מכל רגע. רציתי להצטרף מיד ללהקה של מאץ אק בשוודיה אבל הם ביטלו את כל העניין של אודישנים.  אז החלטתי לנסות. נסעתי לשוודיה, זה היה נורא, שלג וחושך כל היום, עשיתי שני שיעורים וישבתי עם מאץ. אמרתי לו שאני רוצה להיות בלהקה והוא אמר "אין מקום". ואז אמרתי – "לא חשוב אם אתה אוהב אותי או לא, אני רוצה להיות פה". זה לא עזר, אבל כל כך לחצתי שבסוף הוא אמר לי – תשאירי טלפון.

באפריל קראו לי ונסעתי לשוודיה. חתמתי על חוזה והלכתי לחפש לבד דירה. כלומר, לא הייתי לגמרי לבד, בועז כהן ורמי לוי היו שם, והיינו מין חבורה כזו. ואז נסעתי לפריז לראות מופע של הלהקה. כן, נסעתי במיוחד בשביל זה, הם היו בסיור – וראיתי את כרמן של מאץ אק ב'תיאטר דה לה וויל' , ואחר כך גם את בית ברנרדה אלבה. אני זוכרת שהייתי בהלם – ישבתי בקפה 'מיסטראל' מתחת לתיאטרון, בפינה, ופתאום הייתי מבוהלת מהאתגר. חזרתי לשוודיה. בגיל עשרים וארבע כבר הייתי בקאסט השני של אגם הברבורים בתפקיד האמא. וגם בתפקיד ברבור, ובבית ברנרדה אלבה הייתי אחת התאומות, ורקדתי גם בכרמן. עבדנו חודש ואז יצאנו לסיור.

איך היה לרקוד את תפקיד האמא באגם הברבורים? יש שם עירום, נכון?

– בהתחלה זה היה קשה, ואחר כך למדתי פשוט 'להיות'. לא הרגשתי זולה או משהו כזה. תפקיד האמא הוא מעניין, היא דומיננטית וסקסית ושולטת בבן, ובסוף  התסכול והכאב שלה כשהוא מצליח לחתוך את חבל הטבור. בשוודיה אתה לומד להפנים. באתי מסקאפינו ומלהקת בת-שבע, עם המון אימפרוביזציות ומין קישוטיות, והייתי 'יותר מדי', יותר מדי אקספרסיבית. אצל מאץ אק למדתי את הדרך הכי פשוטה. כשלמדתי את בית ברנרדה אלבה טענתי נגד מאץ – "אתם לא נותנים לי לרקוד". ואז הוא אמר לי – תמצאי את קו הישר בין נקודה א' לנקודה ב', ותמצאי את החופש. והמגבלות הביאו את החופש ואת העומק.

כמה זמן זה נמשך?

– הייתי אחת עשרה שנה עם בלט קולברג. זו להקה שכולם שווים בה, ונתנו לי תפקידים שהלמו אותי – אמא, מלכה, דמויות סמכותיות, אלגנטיות. הוא נתן לכל רקדן מתנה, תחושה שאת לא סתם רקדנית. יש בלהקה עשרים רקדנים והם נשארים הרבה שנים.

טליה מכינה קפה ומגישה עוגות טעימות. היא מראה לי את האתר שלה באינטרנט. היא מוציאה תמונות ופוסטרים מקופסאות – פז בוונציה, בריקודי סולו של קרוליין קרלסון. פז ככוכבת על פוסטר ענק. נראה כאילו מישהי אחרת עם הישגים כאלו היתה תולה צילומים שלה על כל הקירות, אבל על הקירות של טליה בתל-אביב יש רק כמה ציורים, והסיפור ממשיך, בהומור, ברצינות, מתוך התקדמות בלתי פוסקת לעבר מה שמקדם, לא קריירה, אלא הרצון העצום להתנסות. בתחילת דצמבר בשנה שעברה הגישה פז את התפטרותה ללהקת בלט קולברג. היא רצתה הלאה. והיא מוצאת את עצמה בלונדון, משתתפת בסדרת טלוויזיה, פתאום שחקנית ("…הייתי מין דמון של ילד יתום וגלגוליו… היה כיף") רוקדת עם DV8 במופע מרתק, מפגש שהוא המשך של גלגולי אומץ ומזל.

איך הגעת פתאום ל- DV8?

– פעם, בגרמניה, בסיור עם בלט קולברג, היה לנו משעמם, אז איתן [סיווק] ואני ישבנו בבית קפה וכתבנו ללויד ניוסון מ- DV8 שאנחנו רוצים לרקוד אצלו. בכלל לא שלחתי את המכתב… חמש שנים אחר כך  קיבלתי ממנו טלפון… זו היתה תקופה מרתקת, כל היום עבדנו על היצירה The Cost of Living.

הוא חילק את הקהל למעמדות, וכל סוג של קהל קיבל סוג שונה של מיקום ושל אירוח, מעלית או מדרגות, כיסא או כורסה, לפי המעמד שצוין בצמיד צבעוני על היד… והקהל נדד באופן מאורגן בין מופעים של אמנות 'נמוכה', כמו לידו וקרקס, עד לאמנות פלסטית ואופרה, ולמעלה למעלה היה דואט פורסיית'י מדויק ומהוקצע. זה היה בטייט גלרי וכל הזמן היה שימוש בנופים שנשקפו דרך החלונות – מצד אחד לונדון הנוצצת ואחר כך , מאחור, לונדון המכוערת ואיש עומד וצועק ומחרף ובסוף, קופץ למטה. זו היתה חוויה חזקה מאוד לעבוד עם לויד.

חמש עשרה שנה חיתה טליה בחו"ל, יצרה גם עבודות עם הקבוצה הישראלית מקולברג – בועז כהן, רמי לוי, איתן סיווק, שהיתה 'כמו חופשת קיץ' כשהופיעו גם בארץ. אבל אחרי שחזרה לא הפסיקה לעבוד. מאץ אק הגיע ארצה לפי הזמנת  להקת בת-שבע והעמיד כאן מחדש את  A Sort Of וטליה אירחה אותו והיתה אסיסטנטית שלו, וזה היה מעולה. אבל הרעב דוחף אותה הלאה, ולמרות שעתה אין לה זהות של שייכות, היא לא מפסיקה לרקוד. היא פגשה את קרולין קרלסון כשזו באה לנהל לשנה את בלט קולברג ונוצר ביניהן קשר מיידי, וכך הגיעה לביאנלה בוונציה והשתתפה בשבוע שקרלסון יצרה – רק נשים, ביניהן באוש, קרלה פראצי וסוזנה לינקה. היא זכתה בפרס פיליפ מוריס, ובכל זאת, היא חוזרת לארץ.

אין געגועים?

– אני כל כך אוהבת לרכוב על אופניים לסוזן דלל, ולעבוד בסטודיו ורדה, שם אני מנהלת חזרות לאנסמבל בת-שבע, ולראות את הים מבעד לחלונות הגדולים. זה עושה כל כך טוב, שם דברים בפרופורציה. אני מיציתי את המקום, ואני שלמה עם זה שאני לא חוזרת לקולברג. למה אני מתגעגעת בכל זאת? לעשות שיעורים טובים, ואקשן בסטודיו עם רקדנים טובים. ולסייר, והכל כל כך מקצועי ומושלם. אבל למרות שאני מתגעגעת, אין לי מה לעשות שם. אני רואה כאן הרבה הזדמנויות ואתגרים. המופע האחרון שלי בהרמת מסך – בליס – עשה כאן גלים.

מה את חושבת על המחול בארץ?

– יש  הרבה דברים יפים מאוד, אבל אין בתי ספר טובים. יש הרבה יצירה יחסית למקום קטן, אבל חסרה להקה רפרטוארית, אז כולם יוצרים לעצמם מתוך כורח ולא מתוך צורך. אבל טוב לי כאן – אני מעבירה סדנאות של מאץ אק, וכל הרקדנים פורחים.

כמה ימים לאחר השיחה התארחה טליה בשיעור שלי בסמינר הקיבוצים. הסטודנטים שאלו והיא השיבה, וראינו אותה בווידיאו כאחת הפיות ביפהפייה הנמה, הנוסח של מאץ אק לאגדה הקלאסית – מהירה, חזקה, נפלאה. והיא הסבירה והריקוד נראה פתאום כחלק מהחיים, לא מרוחק וסתום. והיא סיפרה איך מאץ אק בא מוכן לכל הפקה עם ידיעה מוחלטת של כל המהלכים והצעדים שרק צריך עוד להתאימם לרקדן, בדאגה, בחומרה ובאהבה, ומה הוא עושה עם המוסיקה שהוא מכיר לפני ולפנים. ואז שאל הסטודנט את טליה, בתמיהה אמיתית – איך את יושבת ככה איתנו כאילו אין בגופך את היהלום הזה של מחול, נשענת ככה על קצה השולחן –  וחשבתי שזו השאלה הנכונה, ושטליה עצמה היא התשובה הנכונה למרחק הזה מעורר התמיהה בין האדם לבין הדמות הגמישה, הרוקדת בניגוד לכל חוקי המשיכה  וכאב הגוף, שם על הבמה, יוצרת עולם של יופי.

גבי אלדור–  מבקרת וסופרת  מחול, במאית ושחקנית. מייסדת ומנהלת אמנותית שותפה של "התיאטרון הערבי עברי" ביפו. בין יתר תפקידיה שימשה כמנהלת אמנותית שותפה בתחרות המחול הבינלאומית של  "הבניולה", צרפת. כתבה את הערכים על מחול ישראלי לאנציקלופדיה לארוס. זוכת פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה. משמשת כיו"ר ועדות מחול שונות. מלמדת בסמינר הקיבוצים.

סגור לתגובות.