השוליים ה"סהרוריים" של פסטיבל מונפלייה/ אורה ברפמן

כתב עת: מחול עכשיו

עורכת: ד"ר רות אשל

גיליון 11, נובמבר 2004, עמ'  87-99

מו"ל: הספרייה הישראלית למחול

הגיליון יצא לאור בתמיכת משרד החינוך, התרבות והספורט, מינהל התרבות – המדור למחול 


מתח רב שרר זמן קצר לפני מועד פתיחתו של פסטיבל מונפלייה בקיץ 2004 עקב שביתת טכנאים ומחאות אמני מחול עצמאיים שסיכנו את קיומו. שביתה דומה בקיץ 2003 הביאה לביטולו של הפסטיבל במקביל לביטולם של פסטיבלי-קיץ אחרים ברחבי צרפת. ברגע האחרון החליטה ההנהלה שלא לבטלו ובסופו של דבר התקיים הפסטיבל החשוב והוותיק הזה שחגג את שנתו ה- 24 ללא תקלות.

במהלך השנים התאפיינה מדיניותו האמנותית של הפסטיבל בניהולו של ז'אן-פול מונטנרי  (Jean Paul Montanari)בעידוד יצירה מקורית ופתיחות למגוון של סוגות מחול עם דגש על מחול עכשווי צרפתי, כולל הזרם המושגי המפותח שלו וקידום ביטויי מחול מהשוליים, במיוחד להקות counter culture  כגון היפ-הופ, זרם מחול-רחוב שעובד לבמה וזוכה להכרה הולכת וגוברת במרכזי מחול רבים.

גישה זו, על פיה יש מקום לערער על היררכיות קאנוניות והסירוב להיכנע להצמדת ערכיות לסוגת מחול אחת על חשבון השנייה, עומדת בהתאמה לקריאה פתוחה יותר, פוסטמודרניסטית, של אמנויות אחרות. קו ישיר עובר בין עידודן של להקות היפ-הופ לעבור מקרנות הרחוב אל הבמה, והקריירה המטאורית של אמן הגרפיטי האמריקאי ז'אן מישל בסקיאט (Jean Michel Basquiat), שבחייו הקצרים גמא את המרחק בין השוליים הסהרוריים של אמנות רחוב שנויה במחלוקת והפך לאייקון מחובק בידי הממסד האמנותי-כלכלי בזמן שיא. תערוכה מעבודותיו של  בסקיאט התקיימה גם במוזיאון תל-אביב לפני שנים ספורות.

תמיכתו של מונטנרי בתנועת ההיפ-הופ מורגשת בתוכניות הפסטיבל זה תריסר שנים, אשר במהלכן ניתן היה לעמוד על זליגתו של זרם שוליים זה לעבר במות מחול המחול הממוסד; זאת הן כיצירה עצמאית והן כסגנון תנועה שהעשיר את לקסיקון התנועה של יוצרים עצמאים שבאו ממחול ממוסד והשתמשו במאפייני שפתו של  ההיפ-הופ המתפתח, על מנת להרחיב את גבולות שפתם האישית. בשנים אלו חלה התפתחות מרשימה בתחום ולא מעט חוקרי תרבות מרותקים לנעשה. כזו היא חוקרת ההיפ-הופ קלודין מואיז (Claudine Moise) שכתבה שני ספרים על התנועה בצרפת (האחרון, שכתבה יחד עם מונטנרי, יצא זה עתה).

ראשיתו של ההיפ-הופ, או כפי שכונה בתחילה – "ברייקדאנס", בגטאות המרכזים האורבניים של ניו-יורק, שיקגו ופילדלפיה. מעברם של מבצעי ההיפ-הופ – רובם ככולם שחורים ופורטוריקנים – ממדרכות סיר הלחץ של הגטו לבמה החל לפני שני עשורים וגם פסטיבל ישראל ב-1996 כלל להקת בתוכניתו ברייקדאנס, לצד להקת בלט קלאסי מטוקיו. המעבר לבמה דרש מיוצרי ההיפ-הופ להתאים אליה את החומר הגולמי, שאופיין בביצועי רקדן יחיד בתורו, שעיקר מאמציו כוונו להדגשת מיומנותו כמבצע זריז ומבריק, המבקש להאפיל על יריביו בהמצאת חומר מקורי וביכולותיו הווירטואוזיות. על הבמה נדרשו היוצרים להתחשב במכלול הדרישות של חלל פורמלי וכדי להעניק לצופים חוויה עשירה יותר הם התרכזו בשכלול אמצעי הקומפוזיציה ובניית מסגרת תוכנית ועיצובית.

עד לפני שנים ספורות, מרבית יוצרי ההיפ-הופ הצטמצמו בשאיפות לתקשורת עם קהלים רחבים, והיוצרים ומנהלי הלהקות פנו בעיקר לקהילות הצעירים שגדלו על מוסיקת קצב וראפ ולא לקהל שוחרי המחול המסורתי; זאת הן ממניע אידיאולוגי והן מתוך מגבלותיהם כיוצרים.  להקה כמו קאפיג (Company  Kafig), שנחשבה אחת המובילות בתחומה באירופה והתארחה בפסטיבלי מונפלייה וטופחה על ידיו, היא דוגמה לכך.

מונטנרי ומנהלי פסטיבלים אחרים באירופה ראו בהיפ-הופ פוטנציאל מרתק על רקע האידיאולוגיה של קידום ביטויי רב-תרבותיות ומתוך הגברת הקשב לצרכים של הקהילה כולה – כולל אוכלוסיית מהגרים גדולה. מכאן נבעה תמיכתם העיקשת בהיפ-הופ, שהצמיחה דור של יוצרים לבמה, אשר התקדמו מבחינה אמנותית טהורה, בצעדים גדלים והולכים, תוך שהם מגוונים גם את ההשפעות המוסיקליות המלוות אותם. בפסטיבל מונפלייה השנה התארחה חטיבה מרשימה של  שש להקות  ובסיומו התקיים מופע משולב בו לקחו חלק  עוד שבע להקות היפ-הופ, בעריכת פרנק II לואיז  (Franck II Louise)שהקדיש את הקריירה שלו לתנועה מאז הגעתה לצרפת  ב- 1982.  מופע זה התקיים באולם 'ברליוז' היוקרתי במרכז מונפלייה.

מבין שש הלהקות בהן צפיתי, אציין כמה שהרשימו אותי במיוחד, כל אחת מסיבותיה. בראש ובראשונה להקת מאייאדה (Mayada) המורכבת מחמישה רקדנים יוצאי להקת קאפיג שהקימו קולקטיב. ביצירתם "ורסוס" ("Versus"), הם עדיין משתמשים במרבית הטכניקות המוכרות ממופעי היפ-הופ ומשלבים את האקרובטיות המסחררת של עבודת רצפה עם סגנונות תנועה השאובים מהלקסיקון העכשווי, תוך גיוון המקורות המוסיקליים. עיקר הצלחתם נובעת משילוב של יכולות אישיות ברמה הגבוהה ביותר עם יצירת מסגרת עיצובית ונושאית – אם כי  מופשטת –  תוך שמירה על מבנה כוריאוגרפי מורכב, בהיר ומוצק.

להקת וונטד פוז  (Wonted Posse), שחלקה איתם את הערב, הציגה את היצירה  "Bad Moves"שבה ניכרים מקורות השפעה נוספים, ובהם ה"מנגה" -ציורי קומיקס יפניים, סרטי קונג-פו ומדע בדיוני, שהעשירו את שפת הגוף הייחודית של הלהקה.

ערב נוסף שבו חלקו שתי להקות תוכנית אחת כלל שתי להקות היפ-הופ שונות בתכלית – א'קורפ   (A'corps)ואקרוראפ (Accrorap). עבודותיהן העשירו את תמונת שדה המחול הזה, מזוויות שעדיין אינן מוכרות בארץ: הזווית הפואטית והזווית הפוליטית. בלהקת א'קורפ שלושה רקדנים ממוצא אתני שונה מותירים זה לזה מרחב ביטוי אישי-תרבותי ואורגים ברגישות פואטית מעודנת מצע משותף הבנוי מרגשות, רגישויות וקשב חושני; לעיני הצופים נחשפת יצירה שובת לב בעלת עידון לא מצוי בתחומה. בהמשך הערב העלתה להקת אקרוראפ את הפרויקט הצרפתי-אלג'יראי "Douar" שהפגיש צעירים אלג'יראים עם סצנת ההיפ-הופ הצרפתית. האלג'יראים מביאים איתם מארצם תחושה של מוגבלות ועתיד בעל אופק צר, היוצרת מחנק. הכוריאוגרף קאדר אטו (Kader Attou) יצר תיאטרון מחול שיש בו מחאה פוליטית לצד הומור וחומרי תיאטרון תנועה רעננים, תוך שימוש רב-תכליתי באביזרים פשוטים. מתחילת שנות ה-90 חיפשה הלהקה דרכים להגיע לקהלים שונים וקיימה סדנאות במחנות פליטים בבוסניה ובקרואטיה; בהמשך דרכם, לאחר שהות בהודו ובברזיל, עבדו בשיתוף עם רקדנים מהמדינות הללו. המפגש עם רקדני היפ-הופ ברזילאים, העוסקים בהעלאת המודעות לסוגיות חברתיות-פוליטיות, השפיע לא מעט על עבודתו של אטו.

בצפייה בלהקות אלה ובשורה של להקות נוספות שלקחו חלק בפסטיבל המחול במונפלייה, ניכר תהליך שינוי מואץ בהיפ-הופ הבימתי, ההולך ומתרחק מהזרם המרכזי של מופעי רצפה טכניים-אקרובטיים, שצבר פופולריות עצומה ברחבי צרפת. הענף הבימתי הולך ומתקרב לתחומי המחול העכשווי והגבולות בין שני הענפים הולכים ומיטשטשים.

– האם תהליך השינוי הזה לא יגרום להכחדת המקור ההיפ-הופי ויביא להיטמעותכם במעמקי המחול העכשווי – נשאלו מספר יוצרים באחת ממסיבות העיתונאים.

– האם בניסיונות החבירה אל המחול העכשווי תוך חיבוק הממסד, שאלתי, לא איבדתם את הלגיטימיות לייצג מחאה אנטי ממסדית – שהיא בבסיס ההיפ-הופ? אטו סבור שלא. "אני לא מרגיש שאיבדנו את הזהות המקורית שלנו, אלא שעתה, אנחנו עוברים לפאזה שונה. הכעס ישנו ברקע, כתמיד. אנחנו עדיין עובדים מתחת לשטח, ואילו עבודות לבמה מביאות אותנו לקהלים חדשים נוספים."

כל האמור לעיל עלול ליצור תמונה שתאפיל על רבגוניותו של הפסטיבל שהתקיים בין ה- 26 ליוני עד ל- 6 ביולי; שהרי להקות נודעות לקחו בו חלק, ובהן להקת בת-שבע עם "הוירוס" של אוהד נהרין וסשה וולץ עם עבודתה החשובה ביותר עד עתה – "קורפר" "Korper") -(Sasha Waltz  , בה צפינו במשכן לאמנויות הבמה לפני שתי עונות. כן לקחה חלק בפסטיבל להקת אנז'לן פרלז'וקאז'  (Angelin Preljocaj)  עם עבודתו החדשה והפרובוקטיבית "N"; יצירה זו, שמותירה בצופים אי נוחות ולו בגלל מוסיקת הרעשים הקשה, התוקפת – על גבול האלימות – את חוש השמע, והאור הניתן במשורה, שמשרה ניתוק מחד ומגביר התבוננות תוך מאמץ מאידך. חלקים רבים בעבודה מתרחשים בתנאי צפייה המקשים על פיענוח המתחולל על הבמה, אבל קיימת תחושה ברורה של איום, פולחן, מועקה אדירה ומתח לאין נשוא. לאחר צפייה (שנייה, יש להודות), ניתן לומר שהעבודה חזקה ועוררת תגובות עמוקות. אגב, להקתו של פרלז'וקאז' הופיעה בארץ בעבר עם גירסתו ל"רומיאו ויוליה" וקודם לכן ביצעה להקת בת-שבע את יצירתו "כלולות".

אחד היוצרים הפוריים והכריזמטיים בפסטיבל הוא פיליפ דקופלה (Phillipe Decoufle)  שהעלה הפעם את יצירתו הפרנקו-יפנית המרהיבה "איריס".(Iris)  כמו ברבות מעבודותיו, משתמש הכוריאוגרף באמצעים תיאטרליים עתירי דמיון ויופי חזותי משכר, לצד אמצעים טכנלוגיים מתקדמים, לשם תעתועי החושים ויצירת אשליות מציאות. דקופלה, שעבודותיו שימשו השראה לא מבוטלת ליצירתה של ענבל פינטו, הציג בישראל את "שאזאם" ("Shazam") בפסטיבל ישראל 99.

בין השאר השתתפו במונפלייה בלט ז'נווה (Ballet du Grand Theatre de Geneve), להקתה של מתילד מונייה (Mathilde Monnier), שמקום מושבה במרכז הלאומי לכוריאוגרפיה של מונפלייה, וגם להקתו של הכוריאוגרף ז'יל ז'ובין    (Gilles Jobin)ואחרים.

זה מספר שנים מוזמן לביקור חוזר יוצר יוצא דופן, הכוריאוגרף-רקדן (יש אומרים: במרכאות כפולות) הגרמני ריימונד הוג  (Raimund Hoghe)שהיה בעבר דרמטורג של פינה באוש ובגיל מאוחר מאוד בחר לעלות על הבמה ולהציג עבודות עצמאיות, למרות מגבלותיו הנובעות לא רק מגילו. הוג הוא מה שנקרא "מאותגר גובה" בשל מומי גדילה שעיוותו את גופו הזעיר בעל הגבנון, והוא סובל מחולשה גם בשל מגבלות במערכת הנשימה. יש לו יכולת ורבלית בלתי מבוטלת, בלתי קונוונציונלית, ומטבע הדברים הוא עסוק ברקיחת עבודות קאמריות מושגיות, למי שאוהב. השנה הוא הביא למונפלייה בגרסת דואט את "פולחן האביב" – לא פחות ולא יותר –  שבו הוא משתתף בהליכה ובכריעה יחד עם בן טיפוחיו הצעיר, שאף הוא חסר רקע במחול.

בדיעבד, לאחר צפייה אינטנסיבית, אחד המופעים היותר מהנים התקיים באמפי קטן ומאולתר, בחצר הפנימית של מבנה מרהיב בו שוכן בית הספר לרפואה העתיק ביותר באירופה. הרקדנית השחורה סופיטו קוסוקו  (Sophiatou Kossoko) הציגה פנים רבות והתגלתה כחיית-במה רבת עוצמה, בסולו פוליטי-קומי מטורף ומצחיק עד דמעות של הכוריאוגרפית הדרום אפריקאית רובין אורלין (Robyn Orlin).

תמונת המחול שמציג מונטנרי ודאי אינה משקפת את כל מה שקורה במחול בכלל או בצרפת בפרט, אבל כתמיד, היא תמונה אישית שמתגלה כבעלת השפעה.

אורה ברפמן – עיתונאית ומבקרת מחול. החל מ-1982, מבקרת מחול של העיתונים כלבו, ודבר, ובתשע השנים האחרונות מבקרת מחול של ג'רוסלם פוסט. יוצרת ובמאית הסרט  "ברגליים יחפות" (1993), סרט דוקומנטרי על עבודתה של שרה לוי-תנאי. יו"ר ועדת רפרטואר מחול של סל תרבות.

סגור לתגובות.