אימפולס דאנס (Impulstanz, Vienna) – הפסטיבל הבינלאומי ה-26, וינה

כתב עת למחול, מחול עכשיו

עורכות: ד"ר רות אשל וד"ר הניה  רוטנברג

גיליון 17, מאי  2010, עמ'  55-57

הרבעון יוצא לאור בתמיכת משרד התרבות והספורט, מינהל התרבות – המחלקה למחול

מוציא לאור: תיאטרון תמונע

מומלץ לפתוח את הגיליון המלא המעוצב

כל הזכויות שמורות

 

IMPULSTANZ – 26TH VIENNA INTERNATIONAL DANCE FESTIVAL, 2009

 רחל בילסקי כהן

 

הפסטיבל הבינלאומי Impulstanz יצא לדרכו ב-1984 ומאז הוא מתקיים מדי שנה בשנה בווינה, בחודשים יולי ואוגוסט. הפסטיבל נמשך כחודש, בניהולו האמנותי של Isamel Ivo. בקיץ האחרון הייתי שבוע בווינה וראיתי עשרה מופעים, שהוצגו באולמות שונים בעיר. מלבד המופעים התקיימו במשך ארבעה שבועות ב-Arsenal, מתחם גדול בשולי העיר, סדנאות בהדרכת מורים מקצועיים המתמחים במגוון תחומים של מחול ועבודת גוף.

למרות הארגון המצוין, לטעמי חסרה בפסטיבל אווירה פסטיבלית. בניגוד לפסטיבלים רבים אחרים, לא היה בו מרכז שבו יכלו להיפגש האמנים ואנשי המקצוע, ובמקום זה פוזרו המופעים המגוונים באתרים שונים. מרכז הפסטיבל ונקודת הכובד העיקרית שלו, כך הוסבר לי, הוא מתחם Arsenal על הסדנאות שמתקיימות בו. שהיתי יום שלם בסדנאות, ואכן המורים היו משובחים והקהל שהשתתף בהן היה רב ונלהב.

 

Maguy Marin – Description d`un Combat (2009)

צרפת

החיזיון המופלא הזה הוא עיבוד לבמה לפרקים מן האפוס ההומרי, האיליאדה, שערכה מגי מרין. עלילת האפוס מתארת, כידוע, את מלחמתן של קואליציית ערים יווניות נגד טרויה, בנקמה על חילול כבודו של מנלאוס מלך ספרטה. פאריס, בנו של מלך טרויה, פיתה את הלנה היפה, אישתו של מנלאוס, וברח אתה. היוונים הטילו מצור על טרויה, אך לא הצליחו לפרוץ את חומותיה עשר שנים. מחוץ לחומות התנהל מדי פעם דו-קרב בין אחד הטרויאנים לאחד היוונים. באיליאדה מתואר בפרוטרוט דו-קרב בין אכילס, אחד המפקדים החשובים של היוונים, ובין הקטור, בנו של מלך טרויה, שבסופו אכילס הרג את הקטור וביזה את גופתו.

לפני הצופים בחיזיון שיצרה מגי מרין מתגלה במה אפלולית, הזרועה תלוליות אפורות-חומות. על התלוליות וביניהן מפוזרות יריעות בד. תשעה שחקנים עומדים בשורה חזיתית בקדמת הבמה, לבושים בבגדים יומיומיים – מכנסיים וחולצות בצבעים קודרים. השחקנים מתחילים לתאר את העלילה, לפי הטקסט של הומרוס בתרגום לצרפתית, ומספרים את כל מהלך הקרבות. ברקע מושמע פסקול של המיית גלים וסערות בים. השחקנים נעים על הבמה מתלולית לתלולית ובין התלוליות, ובהדרגה מרימים את יריעות הבד ומתעטפים בהן. היריעות מתגלות כבגדי לוחמים. חלקן הן מדים של חיילים מן השורה, אחרות גלימות מפוארות של מצביאים ומנהיגים. מתגלים גם הדגלים של שני המחנות. ככל שהקרב מתקדם ונהרגים עוד ועוד לוחמים משני הצדדים, הצבע השליט של התאורה ושל יריעות הבדים הופך לאדום. המתח עולה, הקרבות נעשים יותר ויותר עקובים מדם. בסוף מתרוקנת הבמה ומתגלים שריונות המתכת המרוסקים של החללים.

בקרבות אין מנצחים: שדה הקטל זרוע בחללים מכל הצבאות שהשתתפו במלחמה ושל מנהיגיהם. במלחמת טרויה נהרגו 30,000 חיילים ואזרחים. בשביל מה? בשביל השבת כבודו של מנהיג כלשהו? תיאור של קרב הוא חיזיון רב עוצמה, מרתק, דרמטי, מרהיב וגם אסתטי מאוד, ובו בזמן הוא מבעית ומצמרר. המופע הוא יצירת מופת חד-פעמית, שעשויה בדמיון רב ובמקצועיות מושלמת. התפישה  הבימתית של מגי מרין הזכירה לי עבודות של רינה ירושלמי.

המגבלה העיקרית של החיזיון המרתק הזה היא שהטקסטים, ציטוטים ארוכים ומדויקים מן האיליאדה, נאמרים בצרפתית, ללא תרגום. אמנם שעה קלה לפני תחילת המופע חולק לצופים תרגום של הטקסט לגרמנית או לאנגלית, אבל מי יכול להספיק לקרוא זאת לפני שהמופע מתחיל?  הצרפתים עדיין חושבים שכל העולם מבין, או מן הראוי שיבין, את שפתם. אפשר היה לפתור מגבלה זאת בקלות, באמצעות תרגום בו-זמני ללשון המקום.  תיאור של קרב הוא אחת היצירות המפעימות והמרשימות ביותר שראיתי אי פעם.

Jiri Kylian, Michael Schmacherm, Sabine Kuperberg: Last Touch First (2003)

הולנד

 

על היצירה עבדו במשותף שלושה יוצרים והיא מיועדת לרקדנים מבוגרים. השלושה החליטו ליצור אותה אחרי שלהקתNDT3 , שקיליאן הקים בשעתו בשביל רקדנים מבוגרים מתיאטרון המחול ההולנדי, התפרקה.

Last Touch First היא יצירה קאמרית משובחת של תיאטרון מחול. משתתפים בה שלושה זוגות – שלושה גברים ושלוש נשים (במקור רוקדת ביצירה גם סבינה קופרברג, אך היא נפצעה בתאונת מחול ועל כן לא רקדה בווינה). היצירה מזכירה במובהק מחזות של אנטון צ'כוב. תפאורת החדר שבו מתרחש הסיפור, התלבושות התקופתיות בלבן ובבז' והגינונים של הדמויות כאילו לקוחים מאחת מיצירותיו לתיאטרון. גם ההתרחשויות והיחסים בין שלושת הזוגות קרובים לעולמו של צ'כוב. ביצירה מוצגת דינמיקה של יחסי אהבה, קנאה, חיזור ואף החלפת בני זוג. היחסים בין הדמויות נעים בין בדידות, אהבה ורוך לבין שנאה ותוקפנות ולרגעים הם מגיעים לטירוף.

העבודה עשויה במקצועיות מדוקדקת, הביצוע ועיצוב הדמויות מושלמים והם טוענים את האווירה במתח. בתחילת היצירה האירועים כאילו מתרחשים בהילוך איטי, אך הקצב הולך ומתעצם וככל שהיחסים מסתבכים ומתערערים נוצרת אנדרלמוסיה. בסוף יש רגיעה וששת הרקדנים יושבים בקדמת הבמה, פונים אל הקהל, אבל עיניהם עצומות.

היצירה ממש מהפנטת באינטנסיביות שלה ובמעברים האמוציונליים החדים שיש בה, המעוצבים ביד אמן. לצופה נשאר מרחב לפענוח המשמעויות והדמויות והוא יוצא מהמופע עמוס חוויות רגשיות ומועשר בהתנסות תיאטרונית-מחולית ייחודית, משובחת ויוצאת דופן.

Eszter Salomon and Christine de Schmedt – Dance No. 1 / Driftworks 

הונגריה ובלגיה

דואט שמתאר את התהליך האבולוציוני ההדרגתי שעבר האדם – משכיבה, דרך זחילה ועד לעמידה זקופה. שתי נשים, אסטר סלומון וכריסטיאן דה שמידט, לבושות בבגדים לבנים. בחלק הראשון הן שוכבות פרקדן על הבמה בדממה. אין קולות. בהדרגה מתחיל גופן לרטוט רטיטות עדינות, שהולכות ומתגברות. הרקדניות מתרוממות בהדרגה, חלק גוף אחרי חלק גוף. הן מגיעות לישיבה, מוסיפות תנועות אקספרסיביות בזרועות ולבסוף מגיעות לעמידה. בכל החלק הזה של היצירה כל אחת מהן היא ישות בפני עצמה ואין שום קשר ביניהן. הקשר הוא רק צורני, בהעמדה המדויקת של האחת ביחס לאחרת. בהדרגה מתווסף לתנועה פסקול.

בחלק השני מתפתחת בין שתי הנשים אינטראקציה אנושית רבת הבעה, שכוללת חיפוש, תהייה, מפגשים ופרידות. יש ביניהן יחסים של רוך, שעוברים לאלימות, יש אפילו תנועות של מכשפות מפלצתיות – הערה על הטבע האנושי של ההומו ספיינס. הן מדברות ומביעות את עצמן גם בווקליזות מרשימות. בתנועותיהן יש משחקיות והומור, לאמור, הן מציגות את כל קשת היחסים בין בני אדם.  בסיום הכל נרגע. שתי הנשים עומדות בדממה בגבן אל הקהל. יש שניות אחדות של דממה וקיפאון.

הדואט הזה מרשים ביותר. הוא מקורי, עשיר ובנוי לתפארה. הביצוע דקדקני ומושלם. שתי הרקדניות מציגות שליטה מוחלטת בגופן – מן הרטט המזערי ועד לתנועות חובקות חלל בכל הגוף. יש בדואט רגעי שקט מדיטטיביים יפים. כשהצופים הולכים לדרכם, מלווים אותם הרהורים על צמיחתו והתפתחותו של ההומו ספיינס, לטוב ולרע.

Antonija Livingston – The Part

קנדה

מופע יחיד של שחקנית/רקדנית מאוד מיומנת, מדויקת ומגוונת, ובעלת נוכחות במה כובשת. היא פרפורמרית מעולה. ליווינגסטון מחליפה תפקידים ומתחפשת לשתי דמויות שונות. זה מופע מטורף לגמרי, עתיר אסוציאציות ובלתי מפוענח, שמעורר עניין רב.

בחלק הראשון, באמצעות אביזרים רבים – מטף לכיבוי אש, עציץ ורדים ענק, פיאה שחורה מרהיבה, ספה אדומה ועוד – היא יוצרת עולם הזוי וסוריאליסטי, שבו היא נעה בחן ובגמישות ומבצעת פעולות חידתיות ועשירות בהומור. בחלק השני היא מופיעה כדמות שמזכירה סנטה קלאוס, בעל זקן עבות לבן ושדיים ענקיים. כאן היא מוסיפה ווקליזות מצוינות. האוויר יוצא מן הציצים המנופחים ונשאר סנטה קלאוס מן האגדות. המשפט המסיים הוא: "כל מה שראיתם לא ניתן להסבר. בעולם הדמיון עשה ככל העולה על רוחך". סיום הולם ביותר למופע מרתק.

 

Magy Marin – Umwelst (2004)

צרפת

 

umwelt היא מלה גרמנית, שפירושה העולם שסביבנו. בירכתי הבמה יש פרגודים ועליהם מראות. תשעה רקדנים/שחקנים נכנסים לסירוגין מתוך הפתחים שבין המחיצות, מתעכבים לרגע קצר וחוזרים ונעלמים בתוכם במצעד שנמשך ללא הפוגה. השחקנים מגיחים לבד או בזוגות, ולפעמים גם כולם ביחד. בכל פעם שהם יוצאים מבין הפתחים, השחקנים מחליפים בגדים  ומחזיקים אובייקטים שונים. מדי פעם יש הפסקה קצרה, שבה אחד השחקנים מתעכב לרגע במרכז הבמה. נוצרת שרשרת ארוכה של דימויים – חלקם מחיי היומיום, חלקם דמיוניים ואחרים ממש סוריאליסטיים. למשל: פיאות פרועות, גלימות אקזוטיות, בגדי ביקיני, חלוקים של  רופאים, שמלות ערב מפוארות ועוד ועוד. הדמויות מחזיקות אובייקטים שונים ומשונים: עיתונים, קסדות, עציצי פרחים, מצלמות. הדמויות גם פועלות – מפזרות אשפה, מצלמות, מתעלסות, מתפשטות ומתלבשות, נושאות בובת תינוק ועוד.

התמונות חולפות ביעף. אין כמעט אינטראקציה בין הדמויות, אבל הקצב האחיד, החזרתיות והפורמט המדוקדק של מהלך האירועים מאחדים את שפע הדימויים המתחלפים לכדי יצירה אחדותית, שבנויה בדקדקנות. הכל מלווה במוסיקה אלקטרונית, שמחקה סערה שמתגברת ושוככת חליפות. מה פשר כל ההתרחשות המוזרה ויוצאת הדופן הזאת?

מגי מרין רוצה לעמת אותנו עם המוזרויות, הניכור והבלבול שבחיים בעולם צרכני וקליפי. הדמויות ספק תועות בעולם עמוס וקר, ספק יוצרות בהתנהגותן את הבלבול והניכור. Umwelt היא יצירה מאוד מקורית, מאתגרת ועשויה היטב, אבל מוזרה ולפרקים גם מביכה ובלתי מפוענחת.

Delagado Fuchs – Mantau Long Laine Marine

בלגיה

 

דואט הומוריסטי עם קטעים של סטנד-אפ פראי ותלבושות מטורפות. האמנים שואלים מה מותר לעשות כדי לזכות בתשומת לבו של הקהל, מהם גבולות הטעם הטוב? אפשר לראות, אבל לא חובה.

Andrea Maurer and Thomas Brandstatetter – Performance Must Go

אוסטריה

 

בחור ובחורה בסרבלי עבודה עולים על הבמה כפועלי במה. בידיהם קרשים, כלי עבודה ומקרן שקופיות. הבחורה מקימה מבנים של תפאורה מקרשים ומפרקת אותם. נראה שהרעיון הוא להביא למודעות הצופים את המתרחש מאחורי הקלעים. ברעיון טמון פוטנציאל, אבל הוא לא מומש. למרבה הצער העבודה משעממת, חסרת דמיון, עלובה. הנחמה העיקרית היתה שהיא הסתיימה כעבור זמן קצר.

 

 Jan Fabre/Troubleyn – Orgy of Toletrance (2009)

יאן פאבר הוא מן האמנים המפורסמים, המדוברים והחתרניים ביותר במחול ובתיאטרון בני זמננו – בבלגיה ובעולם כולו. הוא אמן מוכשר ורב-תחומי – צייר, מלחין, קולנוען, שחקן, מחזאי ובימאי.

Orgy of Tolerance היא אולי היצירה המבעיתה, המצמררת והדוחה ביותר שראיתי אי פעם. בביצוע מבריק ומקצועי של שבעה שחקנים/רקדנים – ארבעה גברים ושלוש נשים – מותח פאבר  ביקורת חברתית נוקבת, אכזרית ושנונה, ללא גבולות או רגעי חסד כלשהם. היצירה מתייחסת לחברה הצרכנית, לרדיפה אחרי כסף, להימורים, להעדר כל בושה ולמין פרוע ללא רגש. כל מה שמוביל את האנשים הם כרטיס האשראי ואיבר המין. במלים אחרות, הדור שלנו הידרדר לבור ללא תחתית של הזדהמות והתבהמות.

אחד המבקרים כתב: "פאבר הוא מטיף מוסרי (מורליסט) בתחפושת של קומיקאי". להלן שתי דוגמאות לביקורת האכזרית של היוצר ולאופן שבו היא מוצגת.

בתמונת הפתיחה כל השחקנים מאוננים על הבמה מול הקהל, במשך עשר דקות רצופות.

בתמונה אחרת שלוש נשים הרות יושבות בעגלות גדולות של סופרמרקט וכורעות ללדת. מה הן יולדות? עוד ועוד מוצרי צריכה מכל הסוגים – החל באבקת כביסה וכלה בבקבוקי קוקה קולה.

יש עוד דוגמאות לרוב, אבל שתי אלו יספיקו כדי להמחיש את הדמיון הפורה, העשיר והחולני של פאבר. נכון, מדובר ביוצר מקורי, מבריק, מקצועי ורב המצאות. הוא נועז ואיננו עושה חשבון לאיש. תהילתו בצרפת והוותק שלו על הבמה מאפשרים לו זאת. ביצירה יש הברקות של בימוי ומשחק, ופה ושם גם רגעים מצחיקים, אבל לטעמי הסך הכל כל כך דוחה, מבעית ומוגזם, שיפה לו האמרה "יותר מדי זה פחות מדי".

 

Fumiyo Ikeda and Tim Etchells – In Pieces

בלגיה ואנגליה

מופע יחיד של פומיה איקדה, שאת תוכנו הגה וכתב טים אטשל, איש תיאטרון בריטי. איקדה היא רקדנית ראשית בלהקה המפורסמת שלAnne Teresa de Kersamaker , Rosas. הכוריאוגרפית, בת 40 ומעלה, היא רקדנית טובה, מנוסה ומיומנת. העבודה, כך נאמר, נוצרה בהשראת משפטים של פרנץ קפקא, אבל לא מצאתי לכך שום רמז. זו יצירה ארוכה מאוד, מייגעת, עמוסת מלל ואסוציאציות מחייה של איקדה, שבין השאר אינה נמנעת מהתייחסות לגילה. לזכותה של איקדה ייאמר שהיא רקדנית מצוינת, שמסוגלת לעבור כהרף עין ממצב רוח אחד לאחר. חבל שהטקסטים הארוכים והמקוטעים היו מרכיב דומיננטי כל כך בעבודה. הייתי מעדיפה לראות את הרקדנית המצוינת הזאת רוקדת יותר ומדברת פחות.

Eszter Salomon and Christina de Schmidt – Transformers

הונגריה/גרמניה ובלגיה

פרויקט ניסיוני ששתי האמניות מפעילות בארצות שונות. עניינו עבודה קולית ותנועתית עם קבוצות מגוונות ומעורבות, שכוללות רקדנים מקצועיים וחובבנים. נוצרת מקהלה קולית ומקהלת תנועה, שמרשימה בביצוע נקי ואחיד. החומרים התנועתיים פשוטים ובסיסיים והדגש הוא על העבודה הקבוצתית המהוקצעת. יש בעבודה חלקים בנויים ויש גם מקום לאלתורים. בהחלט מעניין וראוי כפרויקט חברתי יצירתי.

Michikazu Matsune and David Subal – One Hour Standing for Installation

אוסטריה

שני היוצרים האוסטרים הפיקו פרויקט מאוד מקורי ומעניין. הם בחרו 24 אתרי תיירות מפורסמים בעולם ונסעו אליהם. שניהם עמדו במשך שעה שלמה, דוממים וללא נוע, לפני המונומנטים. הכל צולם במצלמת וידיאו. אחר כך ערכו את הצילומים והציגו אותם באולם על מרקעי וידיאו, מרקע לכל אחד מן המקומות, שעה לכל אחד מן המקומות. האמנים ביקשו להתייחס לתיירות ולהתנהגויות של תיירים. היה מעניין להיווכח, שברוב האתרים העוברים והשבים לא התייחסו לשני הבחורים, שהיו נטועים על מקומם כפסלים דוממים, ללא ניד עפעף. כל העוברים והשבים התעלמו מהשניים. רק במקסיקו, נערים שהזדמנו למקום הציקו להם וניסו לקבל מהם תגובה ולהוציא אותם משלוותם, אך ללא הצלחה. השניים נותרו בדממתם שעה שלמה.

סגור לתגובות.