אובייקטים כוריאוגרפיים פסטיבל אביב באוטרכט, הולנד, 26-16 באפריל 2009 / גבי אלדור

כתב עת מחול עכשיו

גיליון16, דצמבר 2009, עמ'   40

עורכות: ד"ר רות אשל וד"ר הניה רוטנברג

מו"ל: תיאטרון תמונע

הגיליון יצא לאור בתמיכת משרד המדע, התרבות והספורט – המחלקה למחול

מומלץ לפתוח את הגיליון  המלא

 

אובייקטים כוריאוגרפיים

פסטיבל אביב באוטרכט, הולנד, 26-16 באפריל 2009

גבי אלדור

תהליך מעניין מתרחש היום במחול העולמי. אחרי שקרעו את הבמה, נעזרו באורות רבי עוצמה, החרישו אוזניים, התפשטו, העליבו את הקהל או התחנפו אליו, סיפרו סיפורים או קראו טקסטים עלומים, עבודותיהם האחרונות של הכוריאוגרפים המובילים מתאפיינות במעין דממה והתכנסות. אובייקטים כוריאוגרפיים מאת ויליאם פורסיית (Forsythe), מיצג שהועלה בגלריה סנטראל בפתיחת פסטיבל האביב באוטרכט, מוגדר התנסות בהפרדת הכוריאוגרפיה מן המחול המבוצע. בעצם, הפרדתה מן הגוף. פורסיית, יוצר ענק ופילוסוף ששינה את תפישת החלל והזמן על במת המחול, מחפש היום "ידע", תשתית מוצקה, אולי גריד מחולי, שבאמצעותו אפשר יהיה להתבונן בכוריאוגרפיה כבאובייקט כמו מדעי, הניתן לשחזור ובדיקה.

באי הגלריה התכבדו ביין וראו מקרוב את פורסיית, שעמד נשען על הקיר, נרגש, כל ישותו אומרת חיות ועניין. הוא שוחח עם כולם והיה קשוב וישיר. על מתלה בגדים ארוך נתלו סווטשירטים ועליהם כתובת שנכתבה במהופך או בכתב ראי. זה זמן רב שפורסיית עוסק בתעתועי תפישה. למשל, את פני הקהל שבא לצפות בעבודתו אובדנו של הפרט הקטן (שהועלתה גם בישראל) קידם המשפט "ברוכים הבאים למה שאתם חושבים שאתם רואים". בעבודה הנוכחית לבש כל אחד מהנוכחים את אחת החולצות, בתחושה מעורבת של יראת כבוד, מבוכה ושעשוע, ואחר כך ניסה להבין את הכתובת כשהתייצב בתנוחות שונות מול גוש של מראות מתעתעות. היו שנשכבו על הרצפה, אחרים עמדו על הראש. נדמה היה שרק יהודים, כמו תלמידי חדר תימנים שלמדו לקרוא בתנ"ך מכל זווית ומכל צד, בגלל הצפיפות בכיתה, הצליחו לפענח את הכתובת. בסרט וידיאו שהוקרן בחדר נראה פורסיית משתי זוויות צילום, על צגים מופרדים, כשהוא קושר את עצמו, נעקד, כמעט נחנק ולבסוף עטוף בחבל עבה ושחור. לאחר שנכלא בתוך החבל, ראשו עוטה שחור, הוא משמיע צעקה עזה, כמו נביחה מחרידה. אחר כך הוא נחלץ מן הקשר שלוכד אותו, כמו מטפס הרים שההר נמצא בתוכו. ההיחלצות המדויקת היא שחזור לאחור של תהליך הכפיתה. זהו סרט מרשים ביותר, ישיר וחסר אשליות. האם זהו מתווה כוריאוגרפי שבמרכזו אובייקט – החבל – שאפשר יהיה  לתרגמו מאוחר יותר לתנועה של קבוצה? ואולי מדובר ברשת משותפת, מדומה, של שני אובייקטים, שאנו מנסים לתת להם משמעות?

במקום אחר מוצב צג של פרומפטר – כמו אלה המשמשים מגישי חדשות בטלוויזיה – שעליו רץ טקסט שכולו אומר "לא ידענו, לא היינו בסביבה, חשבנו שזה יעבור, לא ידענו את הפרטים – אנו, שחשבנו שעשינו מספיק, שלא הרגשנו בדחיפות הדבר". זה טקסט מרגש, העוסק באחריות אישית, בנקיטת עמדה. בשימוש המקובל, הפרומפטר מיועד לקריין יחיד, אבל באמצעותו מועברים מסרים במדיום של תקשורת המונים. מגילה ארוכה, שסופה אינו נראה, המנוקבת כולה כאילו נכתבה בכתב ברייל, משתלשלת מן התקרה. זהו אובייקט המרמז על עיוורון, בדומה לכפיתה העצמית של פורסיית, שם החבל העבה מכסה את עיניו בשלב מסוים. המיצג מעורר התרגשות, מפעיל ומרתק במידה שלא תיאמן כמעט.

ג'רום בל (Bel), הכוריאוגרף שרוקן את המחול מהמשמעות המסורתית של "ריקוד" והעמיד על הבמה שורות של אנשים שעמדו והביטו בקהל, וכך עירער את המשוואה האבסורדית למדי, שבה אנשים יושבים בחושך ומביטים באנשים אחרים הנעים על במה מוגבהת, פונה עתה "אל העבר כדי לראות את העתיד…" (זה היה המוטו של הפסטיבל,looking at the past to see the future). בסדרה של מופעי יחיד הוא העלה לבמה אמנים ותיקים, שסיפרו על ההיסטוריה שלהם כרקדנים ורקדו אותה. "רק לרקדן המבצע יש את הידע של הריקוד", אמר בל על כוס קפה במלון. מולו ישב לוץ פורסטר, רקדן גבוה ובלונדי, מכוכבי להקת המחול של פינה באוש המוכרת היטב בארץ.

פורסטר עלה לבמה בחליפה כהה וסיפר את סיפור חייו כרקדן. מדויק, אלגנטי, הוא הצליח להעלות בעיני רוחו של הקהל ריקודים שלמים תוך כדי דיבור המלווה איור קל בתנועה. הוא הרקדן המבצע את the man I love בשפת הסימנים. על הבמה הוא עשה זאת בליווי סאונד ובלעדיו, סיפר על אהובו שמת ותיאר כיצד למד את השיר באופן מזעזע בכנותו. לקראת סוף הערב אמר פורסטר "והנה אני כאן" – איש לא צעיר מול אולם מלא, מריע, נרגש עד דמעות. משפט שהוא כאילו תמצית הקיום על הבמה: הנה אני כאן.

זה גם מה שאמר ישראל גלבן (Galvan), שביצע פלמנקו ללא קישוטים של פולקלור, שמלות וכל האמצעים האחרים שמתלווים בדרך כלל לריקוד, ונותר עם הכלים הבסיסיים של המחול  הספרדי. על במה שעליה הותקנו חיישנים שהגבירו את קול צעדיו, הוא עצמו הפך לכלי נגינה. גלבן השתמש בקסטנייטות, בקולו, בשיניו ובטפיחות על גופו, אבל העיקר היה הריקוד המלוטש, העשיר, המרתק את הקהל. הוא רקד לצד הבמה, בתוך ריבוע שבתוכו אבק לבן, יחף, דמות בתוך עננה, ללא סאונד. מלבד הריבוע, הוא רקד גם בתוך עיגול ועם כיסא. כל אחת מן הצורות-המגבלות הפעילה את דמיונו. עם הכיסא הוא יצר דיאלוג לירי, דרמה שלמה של אהבה.

גלבן הוא אמן מסעיר. על רקע המחול שלו, באולם שחלונותיו פונים אל אור הדמדומים המתארך, המשיך העולם בהילוכו האטי והשליו. זה לא מפריע לרקדן וגם לא לצופים. האמנות, כמו בתחומים אחרים, יורדת מהיכל השן ומצטרפת לקהל. אפשר להרגיש רווחה והכרת תודה.

סגור לתגובות.